זוג תאומים, גורל מר אחד

לא מעט ישראלים שמעו על רבקה גובר, "אם הבנים", ששכלה את שני בניה במלחמת השחרור. רבים מכירים את מרים פרץ - אמם של אוריאל ואלירז ז"ל וכלת פרס ישראל. אך רק בני משפחה, חברים וקומץ אחרים מכירים את מרים גורדון ז"ל, ואת הסיפור של שני בניה התאומים - סמ"ר אהוד (אודי) וסמ"ר חגי ז"ל, שנפלו בהפרש של 13 ימים זה מזה במלחמת יום הכיפורים.

התאומים היו בני 23 בנופלם. הם שירתו בחטיבה 600 של השריון ונהרגו באותה גזרה, בקרבות באזור החווה הסינית בסיני, לשם נקראו למילואים.

אז מדוע הסיפור הזה, שמערב טרגדיה משפחתית שיש מעטות כמוה - לצד גבורה ועיטור מופת, לא זכה להיזכר ולהילמד? "סבא וסבתא מרים ובנימין גורדון ז"ל חיו בענווה ובתחושה שהכאב וההתמודדות הם שלהם בלבד ושצריך לשמור על זה ככה", מסבירה תהילה גורדון, אחייניתם של התאומים שנפלו. "בעידן שלנו קשה להבין את הגישה הזו כי מה שלא רואים - לא קיים. חבל שהסיפור שלהם לא מספיק ידוע. אין מי שינציח אותם, אין להם צאצאים ובני זוג, ההורים אינם והאחים שלהם עייפים מהכל". מסיבה זו החליטו תהילה ואביה עמוס, כיום בן 77, אחיהם הגדול של התאומים - לשבור שתיקה של שנים.

אהוד וחגי גדלו בכפר מרדכי שבשפלה. הם היו תאומים לא זהים במראה, וגם באופיים היו שונים מאוד. אהוד, שהיה הבכור בין השניים, נחשב ל"איש ספר". שקט, רציני ולא מתבלט. אביו סיפר עליו כי היה איש של צדק וערכים, וכי "אילו יצא מבית דתי הוא היה רב ודיין בישראל". הוא עבד במפעל אלתא באשדוד, שם צפו לו עתיד מזהיר, ובין השאר היה שותף לפיתוח מתקדם באותם ימים של מכשיר קשר.

חגי לא רצה להמשיך את לימודיו אחרי בית הספר היסודי, ומגיל צעיר התפתחה בו אהבה למקצוע הדבוראות. עמוס מספר כיצד בגיל שנה וחצי, כשהמשפחה גרה בשדמות דבורה, חגי כמעט סיים את חייו כשיצא עירום לחצר, דחף את רגלו לאחת הכוורות וחטף עשרות עקיצות. למרבה המזל, משאית שהגיעה באותו הזמן למושב פינתה אותו לבית החולים. המיתוס המשפחתי אומר שמאז היה חגי מחוסן מפני עקיצות דבורים. לאחר שהשתחרר מהצבא אביו קנה לו משק במושב, ושם גידל דבורים. הדבש המשפחתי מיוצר עד היום.

אהוד נעדר כחודש

יום כיפור, שבו פרצה המלחמה, היה היום האחרון שבו כל בני המשפחה היו יחד בבית. עמוס נקרא לשירות מילואים ונסע צפונה לרמת הגולן לחטיבת השריון 205 שבה שירת. אהוד וחגי עוד הספיקו לנסוע בצאת יום כיפור לקולנוע, ולאחר מכן גויסו גם הם יחד עם האחות הצעירה עדה, שהייתה בשירות סדיר בחיל האוויר.

התאומים שירתו בחטיבה 600 של השריון, בגדודים עוקבים - אהוד בגדוד 409 וחגי בגדוד 410 - ולחמו שניהם בגזרת הדרום באזור החווה הסינית. שלושה ימים לאחר פרוץ המלחמה, ב־9 באוקטובר 1973, יצא הטנק של אהוד ובו צוות שהורכב ממפקדי טנקים למשימת חילוץ - ויש מי שיאמרו משימת התאבדות. הטנק נע על מדרון מול כוחות מצריים כדי לשמש פתיון והסחה. על המשימה הזו קיבל אהוד לאחר מותו את עיטור המופת, וכך נכתב בסיפור המעשה: "בעת התקפת האויב המצרי על מערך כוחותינו ב'חמדיה' הצליחו כמה מטנקי האויב להגיע למדרון הגבעה שכוחותינו התבצרו בה. מחוסר אפשרות לאכן את האויב נשלחה מחלקת טנקים חזיתית לכיוון האויב. הטנק שסמ"ר אהוד גורדון ז"ל לחם ממנו ואשר צוותו כלל מפקדי טנקים בלבד - נשאר אחרון בשטח, לחם בטנקי האויב והצליח לפגוע בטנקים אחדים עד שנפגע וצוותו נהרג. במעשה זה גילו אנשי הצוות דבקות במטרה, אומץ לב והתנהגות למופת".

תהילה גורדון, לצד אביה עמוס // צילום: יהושע יוסף

עד למציאת הטנק השרוף, כחודש ימים לאחר סיום הקרבות, הוגדר אהוד נעדר. לבסוף אותר הטנק בקפל קרקע באזור הקרב. "היתה לנו תקווה שאהוד שבוי ולפחות נשאר בחיים או פצוע", מספר האח עמוס, "הסתובבנו בבתי חולים וחיפשנו. אבל כל החיפושים העלו חרס. הם לא הספיקו לחיות. לא היו להם חברות ולא משפחה. חייהם בוזבזו לחינם", הוא אומר בכעס ובעצב, שלא נעלמו גם לאחר 45 שנים. "למה זה קרה לנו? ולמה זה כפול? גם אני הייתי במלחמה הזו וראיתי את התוהו ובוהו. שום דבר לא היה מוכן ברגע האמת. הטנקים לא היו מוכנים למלחמה. המצרים התמקמו בשטח, המוצבים נפלו אחד אחרי השני".

לפי חלק מהגרסאות ששמעו בני המשפחה לאורך השנים, לחגי היתה הרגשה שקרה משהו לאחיו התאום. "אומרים שתאומים מרגישים אחד את השני. אני יודע שביום שבו נהרג אהוד, חגי פינה את מפקד הטנק שלו למרפאה. ייתכן ששמע שקרה משהו לאחיו, וייתכן שהרגיש זאת. הוא הודיע למח"ט שהוא יורד מהטנק שלו והולך לחפש את אחיו. הוא ביקש להישאר במפקדה", אומר עמוס. בדיעבד, אילו היה נשאר חגי בתוך הטנק, לא היה נהרג. הטנק שלו היה מהבודדים בגדוד שנשארו שלמים בתום המלחמה.

ב־22 באוקטובר 1973, דקות לפני כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקפה - נפתחה הפגזה מצרית אדירה. טיל סקאד במשקל טונה נפל ישירות על ראשיהם של חיילי המפקדה. חגי נפגע ישירות ונהרג מייד.

"אחרי הקרבות ברמת הגולן ירדתי לסיני וראיתי את המכתש שהטיל הזה עשה. הזמינו אותי לזהות חפצים שמצאו שם", נזכר עמוס, וקולו נשבר, "פנקס שאמא שלי שלחה לו בחבילה ומפתח של הדירה. ודאי שזיהיתי". האח הגדול ממשיך: "אהוד לא הספיק לשלוח שום דבר, אבל חגי שלח גלויה ביום שבו נהרג וכתב שהכל בסדר. 'אני חי ונמצא בין הבודדים בגדוד שנותרו', כתב בגלויה שהגיעה להוריו. אך לא הכל היה בסדר, והגלויה הגיעה הביתה לאחר שכבר מת". במלחמה מרובת החיילים, גם קבורת החללים התנהלה בחוסר סדר. אהוד נקבר בבית קברות ארעי בחצרים וחגי בבית קברות זמני במשמר הנגב. ההלוויות עצמן התקיימו אחרי שמונה חודשים וחצי בבית העלמין בגדרות, סמוך למושב מגוריהם.

עדה לנדסברג, אחותם הצעירה של התאומים, החליטה לאחר שנים של שתיקה לספר את הסיפור המשפחתי בספרה של רות שפירא "בקולם", שמאגד סיפורים של נשים שמתמודדות עם שכול ואבל.

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו