מזה זמן קשה לעכל ולקבל את המצב בדרום. קשה לראות כיצד ישראל מבליגה מול ארגון של פושעים ורוצחים, שמחזיקים חצי מדינה במצב ספיגה. אולם הנסיבות מחייבות החלטות מהראש ולא מהבטן. נסיבות אלו נוצרו בשל מצב גאו-אסטרטגי שמכתיבה ארצות הברית, ובמקרה הזה יותר מתמיד - סוף מעשה במחשבה תחילה.
לא האירוויזיון ולא השבוע החשוב של יום הזיכרון ויום העצמאות מכתיבים לממשלת ישראל את תהליכי ההחלטה, אלא הקשר המדיני-אסטרטגי עם ארצות הברית, רגע לפני שהיא משיקה את "תכנית המאה" של טראמפ למזרח התיכון. המצב הזה מחייב את הממשלה לפעול בזהירות: מחד לפגוע בטרור, ומנגד לא לדרדר את המצב.
ההחלטה לבצע מהלך מכריע נגד חמאס עומדת על הפרק מזה חודשים ארוכים, אך היא נצורה בעיקר בשל הצורך לתת לשעון המדיני לתקתק. הצורך לבדל את יהודה ושומרון מעזה, מחייב את הממשלה לתת סיכוי למהלך של טראמפ. הסדרה מול חמאס, עד כמה שהיא אינה סימפטית, כרגע משרתת את האסטרטגיה האזורית, ומשמרת את הברית עם מדינות ערב המתונות. הממשלה נותנת סיכוי למהלך הזה, ולכן תימנע מהדרדרות בתקופה הקרובה.
נתניהו מבין שהמהלך הצבאי האגרסיבי הבא מול חמאס יהיה דרמטי, בפעם הבאה הארגון הזה יסיים את תפקידו "ההיסטורי". זו החלטה משמעותית, ולכן עם כל הקושי האמוציונלי, יש לקבל אותה אם וכאשר כלו כל הסיכויים. זה לא המצב, כל עוד המצרים והאמריקאים מנסים לייצב את האזור, וישראל היא רכיב נוסף בתוך המערכת הזו.
הפצצת צה"ל בעזה היום // צילום א. פי. איי
סוגיה נוספת שהולכת ומתחדדת היא עוצמת המעורבות האיראנית במצב. טהראן מושכת בחוטי הג'יהאד האסלאמי, ואת התוצאה אנחנו רואים בירי רקטות וצלפים. גם כאן יש לנקוט בהסתכלות רחבה באשר להתמודדות מול התמנון האיראני, וגם כאן לאמריקאים יש השפעה. בעזרת סנקציות הולכות ומחריפות, מנסים האמריקאים להביא את האיראנים לעצירת הפעולות של זרועות אל-קודס ברחבי המזרח התיכון, עזה היא עוד נקודה במפה בהקשר זה.
שיקולים אלה הם התשובה לכל המקטרגים על מדיניות הממשלה, ומעזים לומר שיש ללכת למהלך מדיני. הם מתקשים להבין שמהלך כזה כבר מתגלגל, וראוי לתת לו את הזמן הנדרש. יתרה מזאת, קשה להבין את גורמי האופוזיציה ה"רעננה" שמוציאים קיטור ללא הפסקה על שיגורי הרקטות, מבלי לזכור לרגע מי פיקד על אותו צבא עד לא מזמן. כולם מבינים היטב שלא יהיה זה נכון לגלגל מהלך צבאי בשלב זה. זה לא מונע מהם לדבר באופן חסר אחריות, עם אמירות בזויות כלפי תושבי הדרום: "הצבעתם נתניהו, אל תתבכיינו". ראוי שאמירות מסוג זה לא ייאמרו, בטח לא על ידי אלו שאין להם שום בשורה חדשה.
החודש הקרוב יחייב הכלה מקסימלית של צה"ל, עד השקת תכנית המאה בתחילת יוני. ארגוני הטרור מבינים זאת היטב, ולכן הם מנסים להסלים. הם מבינים שבעולם כבר החליטו על עתידם, וזו הדרך שלהם להגיב.
ממשלת ישראל מתנהלת באופן נדרש ואחראי נוכח הנסיבות. אולם חשוב להבין שהמצב בדרום לא יכול לסבול עוד המתנה ארוכה מידי. תושבים שחיים בסמוך לגבול אלים מבינים את המשמעויות, אך בשלב מסוים הם מצפים לכך שיתרחש שינוי. סבלנותם, כך נראה, תתפקע בקרוב.
עד היום, הניסיון לימד אותנו שתכניות מדיניות לא מרסנות את הטרור, בטח לא הפלשתיני. מכאן שנכון לשער שהעתיד מול עזה לא יהיה בסימן הסדרה. עוד חודש או פחות חודש, מדינת ישראל תידרש למהלך אגרסיבי שישנה את המצב מיסודו. השאלה אם כן איננה אם כן או לא, אלא מתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו