פרשת קדושים נפתחת בציווי קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי, ובציוויה היא תובעת מבני ישראל לבצע פעולות אקטיביות כדי להיות קדושים. הפרשנים תוהים אם הפעולות שעליהם לבצע קשורות בהתנהגות מינית הולמת והימנעות מגילוי עריות (שהופיעו בסוף הפרשה הקודמת אחרי מות), או שמא היא רומזת לציווים שמופיעים לאחר מכן כמו אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וגם בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ ואיסור שעטנז. בכך מדגישה פרשת קדושים שכדי לנהוג בקדושה יש להקפיד הן על מצוות שבין אדם לחברו והן על מצוות שבין אדם למקום. אדם יכול לנהוג בקדושה כשהוא רואה קבצן ברחוב, משלם שכר בזמן, מקפיד על החומר שממנו עשוי הבגד שלו או נמנע מבישול בשבת. נוסף על כך, בפרשה שלנו מופיעים הציוויים וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ ואחריו וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. מדוע יש צורך בשני ציווים ומה כוונתם?
נראה כי הציווי הראשון עוסק בחובתנו כלפי האנשים הקרובים לנו ושלהם אנחנו יכולים לקרוא רֵעים, ואילו הציווי השני עוסק דווקא באלו שזרים לנו. אני רואה בכך הכרה מעמיקה בטבע האנושי: מצד אחד, יש מי שקל לו לאהוב את מי שדומה לו אך קשה לו מאוד לאהוב את מי ששונה ממנו, ולעיתים הוא אף בונה את זהותו או את קהילתו על בסיס שנאת מי שזר לו. כך קרה בעוצמה בלתי נתפסת בשואה שאותה אנו זוכרים השבוע, וכך קרה גם בירי לעבר בית הכנסת בסן דייגו שאירע בשבת.
מצד שני, יש מי שיראו באהבת הזר משהו קל יותר היות והיא דורשת בעיקר להימנע מלפגוע באחר ובמפגשים המצומצמים עמו בעיקר יש לכבד אותו. הדאגה למי שאינו דומה לי אינה תובעת ממני שינוי אלא רק משאבי זמן מוגבלים יחסית, ואף מאפשרת לי לחוש מעמד של פטרון או גומל חסד.
עם זאת, הבקשה לאהוב את בני המעגל הקרוב אלי ולדרוש ממני לאהוב אותם כפי שאני אוהב את עצמי, היא תביעה קשה מאוד מכיוון שהיא דורשת מודעות בכל רגע ורגע ונכונות לוותר על שלי ועל צרכיי לטובת משפחתי, חבריי וידידיי. בעיניי להיות קדוש בשגרה בא לידי ביטוי ביחס שאנו נותנים לקרובים אלינו ולדומים לנו יותר מאשר ביחסינו לזר, אך עם זאת הוא אינו שלם מכיוון שאם אנחנו מבססים את אהבתנו לקרובים לנו על שנאת מי שזר לנו, אנו גם לא ממלאים את החלק השני בציווי וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ וגם מבססים את אהבתנו על שנאת האחר. המודעות ותשומת הלב לאחר הם המנגנונים החשובים ביותר והם אלו המאפשרים לאהבה שיש בה קדושה לבוא לידי ביטוי.
הרב אבי נוביס־דויטש הוא דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו