ראש הממשלה מכיר זאת היטב: החודש הראשון של המו"מ הקואליציוני הוא גארבג'־טיים. חודש שלא קורה בו כלום. בדרך כלל משתדל נתניהו לסגור לפחות עם מפלגה אחת, כדי שיהיה לו בסיס לבוא לנשיא ולבקש הארכה של שבועיים נוספים. אלה השבועיים שבהם באמת נסגרים הדברים. בחודש הראשון כולם עולים על העצים, אחריו מתחילים לאט־לאט לרדת.
במו"מ קואליציוני, עקרונות וערכים כמעט לא משחקים תפקיד. לכל מפלגה יש שניים־שלושה דברים שחשובים לה ועליהם היא צריכה, בסיטואציה רגילה, להילחם ולהתעקש. אבל הסיטואציה הנוכחית אינה רגילה. מדובר בקואליציה מכהנת, כך שכל הדברים המהותיים כבר סגורים. המו"מ נועד, אם כן, בסך הכל לשפר עמדות לקראת הקדנציה הבאה. במשך חודש וחצי עוסקים הצדדים כמעט אך ורק בתיקים, תפקידים וכיבודים. לא חוק הגיוס מעניין אותם, לא הגיור, לא תקציבים ולא נעליים. הכל בסך הכל תפאורה לדרישות האמיתיות שנאמרות בחדרים הסגורים: מי יקבל מה ומי ישודרג לאיזה תפקיד.
ליברמן, למשל. בקמפיין הבחירות הבטיח יו"ר ישראל ביתנו להיות גם ימין וגם חילוני. את המלחמה המסורתית בערביי ישראל החליף בחרדים. אחרי שסיים לטפל בחמאס ובח"כים הערבים הלא נאמנים וגזר עונש מוות לכל המחבלים, התפנה ליברמן למשימה החשובה הבאה - למנוע הקמת מדינת הלכה. בראש החץ האידיאולוגי הציב את חוק הגיוס. אותו חוק שגרם לקיצור ימיה של הממשלה הקודמת.
חוק הגיוס מעסיק את החברה הישראלית כבר עשרות שנים, במיוחד בכמעט עשור האחרון, כשבג"ץ החליט לפתע לבטל את חוק טל. ליברמן מניף את דגל הגיוס, אבל קיפל כמעט לגמרי את דגל הגיור, חוק שאמור לנגוע ברבים ממצביעיו דוברי הרוסית פי כמה וכמה מאשר חוק גיוס, שלא יביא לגיוס אפילו של חרדי אחד יותר מהמצב הנוכחי והגידול הטבעי.
כי האמת היא שלא גיוס, לא גיור ולא מדינת הלכה מעסיקים את ליברמן. גם לא המצב הביטחוני, גורלה של רצועת עזה ושלטון חמאס. את ליברמן מעסיק בעיקר עתידו של ליברמן. הבחירות, שמהן נחלץ בשן ועין, לימדו אותו יותר מכל כי ישראל ביתנו במתכונתה הנוכחית לא תוכל לשרוד עוד מערכת בחירות.
האופציות העומדות לרשותו הן או לשבת באופוזיציה ובכך להפיל למעשה את הממשלה - תרחיש בעייתי בהתחשב בכך שבניגוד לפעם הקודמת, אין קואליציה בלעדיו - או לחבור לליכוד. הבעיה שנתניהו, שמוכן אמנם לצרפו, לא יסכים להעניק לו לא שריון ולא הבטחת ייצוג בסיעה בפעם הבאה.
תיאורטית, קיימת גם האופציה של הצטרפות לממשלה ופרישה מוקדמת, כפי שעשה בפעם הקודמת, אבל להערכתו של ליברמן, כך נראה, אפשר לעבוד על הבוחרים פעם אחת. בפעם השנייה זה כבר הרבה יותר מסובך. מצד אחר, מדובר במצביעים שתומכים פעם אחר פעם במפלגה שכל כולה הונאה פוליטית, כך שאי אפשר באמת לדעת.
כחול לבן? אפור
בטקס השבעה ממלכתי של כנסת חדשה אין מקום לאופוזיציה. מייסדי הטקס העניקו מקום של כבוד לנשיא המדינה וליו"ר הכנסת. באירוע קבלת הפנים, שנערך מאוחר יותר בטרקלין שאגאל, נאם גם ראש הממשלה. וזהו.
מעבר לנבחרים החדשים, שהגיעו עם בני המשפחה נרגשים ומאושרים, ראשי האופוזיציה מכחול לבן ומפלגת העבודה נראו כבויים ומדוכאים. לא זה התרחיש שלו ציפו. גם הפעם, כמו במערכת הבחירות, לא היה אפשר שלא להבחין בהבדל בין בני גנץ ליאיר לפיד, בנאומיהם בפתח ישיבת הסיעה. גנץ נראה כמי שכפאו שד. הוא זרק משהו על כך שהכנסת לא תהיה עיר מקלט, בהתייחסו לנתניהו ולראשי הקואליציה, הזוממים להעביר חוק חסינות לכל, אבל אמירותיו נשמעו רפות, חסרות חיים, ובעיקר חסרות אמינות.
ראשי האופוזיציה נראו כבויים. לפיד וגנץ, השבוע // צילום: אורן בן חקון
את גנץ, כך נראה, לא באמת מעניין מצבו המשפטי של נתניהו. הוא נראה יותר כמי שנגרר, על ידי לפיד והתקשורת, למקומות שבהם לא חלם להיות כשנכנס לפוליטיקה. גנץ היה יכול להיות עכשיו בראש מפלגה עם 15-12 מנדטים ומועמד ודאי לשר הביטחון. במקום זאת הוא מוצא את עצמו מוקף אנשים שאת רובם הוא לא מכיר, עם מספר 2 מתלהם שמדבר בטון ובנימה שזרים לו לחלוטין, ועם אופק של ארבע שנות חיי שיממון נטולי השפעה באופוזיציה.
אפשר כבר לעשות ספוילר: האופוזיציה של גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי לא תמרר לנתניהו את החיים, לא תהיה לוחמת ולא תהיה קיימת. זו אופוזיציה שתיאלץ לבדוק כל היום במראה ולוודא שנותרה שלמה. שאף אחד לא נגס ממנה נתחים לקואליציה. זה לא בגלל שהם לא רוצים, אלא כי הם לא יכולים. כשגנץ ממנה את אבי ניסנקורן, אדם נטול כל ניסיון פרלמנטרי, להיות יו"ר הסיעה ומי שאמון מכאן ולהבא על מלאכת מירור חייה של הקואליציה כשמולו עומדים אריות ותיקים כמו נתניהו, יריב לוין, זאב אלקין ודודי אמסלם, אפשר כבר עכשיו להבין לאן כל זה הולך.
די היה לראות את התנהלות האופוזיציה השבוע כדי להבין את הלך הרוח. בתוך יממה אחת בחייה של הכנסת הנוכחית, הצליחה הקואליציה למנות יו"ר כנסת (מהליכוד), יו"ר ועדה מסדרת (מהליכוד), יו"ר ועדת החוץ והביטחון (מהליכוד) ויו"ר ועדת כספים (מיהדות התורה). למי שלא מבין מה משמעות העניין, ורבים בכחול לבן עונים ככל הנראה להגדרה הזאת, פירוש הדבר שהאופוזיציה העניקה את ניהול הכנסת כולה לארבע השנים הקרובות לידי הליכוד וראש הממשלה, ללא קרב או אפילו קולות קלושים של התנגדות.
כולם פיתחו תיאבון
ככל שמתקרבים למועד סיום הרכבת הממשלה, כך גובר המתח בתוך המפלגות עצמן. בין פלגי יהדות התורה, זרמי הציונות הדתית ובקרב שרי הליכוד. תוצאות הבחירות פיתחו אצל כולם תיאבון.
הסיעה החרדית האשכנזית, המורכבת מחסידים וליטאים, עלתה לשמונה מנדטים - מה שאומר עוד תפקידים וכיבודים. אבל השאלה למי ילך כל הטוב הזה עוד נותרה פתוחה, כי מעבר להגדלת מספר התפקידים, שום צד אינו מוכן שהפלג השני יקבל יותר ממנו.
אם ליצמן יתמנה לסגן שר הבריאות וגפני ליו"ר ועדת הכספים (שווי ערך לתפקיד שר מבחינתם), נותר תפקיד נוסף שאותו יוכלו לדרוש, כמו סגן שר הרווחה ללא שר מעליו. אבל אם יקבלו זאת החסידים, ידרשו הליטאים תפקיד בסדר גודל דומה, ולמפלגה של 8 מנדטים אי אפשר לתת ארבעה תפקידים, בייחוד כשכבר נקבע כי היחס בקואליציה הבאה יהיה 2.5 ח"כים לשר.
כך גם באיחוד מפלגות הימין. על פי ההסכם בין הרב רפי פרץ, בצלאל סמוטריץ' ונתניהו, מי שבוחר ראשון את התפקיד הוא סמוטריץ'. במקרה שנתניהו יציע לשניהם את החינוך והמשפטים - אין בעיה. ייקח פרץ את החינוך וסמוטריץ' את המשפטים. אבל נתניהו נוטה למנות למשפטים את יריב לוין מהליכוד, ובמקרה כזה עשוי סמוטריץ' לבקש את החינוך, מה שיכול לגרום לפרץ לשבור את הכלים ואפילו לפלג את הרשימה כדי לנהל מו"מ נפרד. הדבר היחיד שחסר לראש הממשלה זה עוד רסיסי מפלגות בימין, מעבר לקיימים.
גם בתוך הליכוד העניינים לא רגועים. לידי המפלגה יגיעו 14 תפקידי שר, כשכיום מכהנים בה 11 שרים. אם מצרפים את החדשים: גדעון סער, ניר ברקת ויואב גלנט (שעבר מכולנו) מגיעים ל־14, וזה בלי להחשיב את אלה המעוניינים בשדרוג כמו ציפי חוטובלי, אבי דיכטר, דודי אמסלם, דוד ביטן, יואב קיש ועוד. אם יסכימו ביהדות התורה לתת לליכוד תפקידי שרים תמורת סגנים, כפי שעשו בפעם הקודמת, ייתכן שנתניהו יצליח למנות שניים נוספים מעבר ל־14 האמורים.
כברת דרך ארוכה עברה, למשל, גילה גמליאל מאז נבחרה כצעירת חברות הכנסת ב־2003 ועד היום - ותיקת חברות הכנסת. אם בעבר ספגה ביקורת על תזזיתיות יתר והתלהמות, היום נחשבת גמליאל לאחת השקולות והאחראיות. כברת דרך דומה עובר בימים אלה מיקי זוהר, שלו זו הקדנציה השנייה כחבר כנסת, אבל השינוי שאותו הוא מבטיח לעשות עשוי להיות מרחיק לכת. בקדנציה הקודמת היה זוהר מהח"כים שמשכו אש יותר מכולם, היום הוא כבר במעמד של התמודדות לתפקיד יו"ר הקואליציה.
נוסף על כך, גם איוב קרא, שלא נכנס לכנסת, מעוניין להישאר שר, וככל הנראה מחזיק גם בהתחייבות של נתניהו לעשות זאת, כדי לאפשר לממשלה לשפר את יחסיה עם הציבור הדרוזי אחרי אישור חוק הלאום.
מנגד, דני דנון אמור לסיים את תפקידו באו"ם בעוד כמה חודשים, מה שיכול לאפשר לנתניהו מינוי נוסף של מישהו מהדרג הפוליטי. אבל גם אחרי כל אלה מתקבלת התמונה שלפיה אין הקומץ משביע את הארי.
ביי, זאת שלי
בלטה בהיעדרה מטקס השבעת הכנסת החדשה ח"כ שלי יחימוביץ'. מי שהיתה יו"ר מפלגת העבודה ותמכה בכל ליבה באבי גבאי, יצאה מהבחירות הכלליות כשהיא שבורה ומאוכזבת. אחרי בחירת גבאי ליו"ר המפלגה, העמידה יחימוביץ' לרשותו כמעט את כל נכסיה. את יועציה הקרובים העבירה ללשכתו והעניקה לו באמצעות פעיליה את הרוב שהיה צריך בוועידת המפלגה, כדי לאשר את שינויי החוקה ואת כל המהלכים שעליהם התעקש בתחילת דרכו.
יחימוביץ' נמצאת בימים אלה בחו"ל, ועל פי הגרסה הרשמית בלשכתה זו הסיבה היחידה להיעדרותה. אבל במפלגת העבודה לא מקבלים את ההסבר. מועד השבעת הכנסת היה ידוע מהיום שבו פוזרה הכנסת הקודמת, לפני קרוב לארבעה חודשים. זה לא יום שנפל על מישהו באופן לא מתוכנן. כמו כן, יחימוביץ' חיה ונושמת את הכנסת, יודעת היטב את הזמנים והמועדים ועוד יותר מכך, יודעת מה המשמעות של היעדרות מיום כזה. והיא בכל זאת נעדרה.
בכירים בעבודה אמרו כי לא ייפלו מהכיסא אם יתברר להם שאחרי החופשה החליטה יחימוביץ' לקחת פסק זמן מהפוליטיקה. שהבינה כי כל הדרכים חסומות בפניה. על ראשות המפלגה היא לא רוצה להתמודד, לממשלה העבודה לא תיכנס, ואפילו בהסתדרות ניסתה ולא הצליחה. יחימוביץ' באה לפוליטיקה כדי לעשות, אבל בפועל לא היתה אפילו יום אחד שרה בממשלה. עכשיו, אחרי התקוות הגדולות שהתנפצו לפני כמה שבועות, מתברר כי כך ימשיך להיות לפחות בארבע השנים הקרובות. במפלגת העבודה חוששים כי פניה של יחימוביץ' לא לפרישה, אלא למפץ. לקחת קבוצה שתתחבר לשמאל (מרצ) או למרכז (כחול לבן) ולנסות לפעול משם.
בישיבת הסיעה ביום ראשון האווירה היתה קשה מנשוא. אחרי ההחלטות הטכניות של מינוי יו"ר כנסת ונציגים לוועדה המסדרת, הגיעו לדבר על התכלס - הבחירות הפנימיות לראשות העבודה. אבי גבאי אמר שבקרוב יכנס את הוועידה לדון במועד פריימריז. הוא נוטה שלא להתמודד, אבל לא החליט סופית. בינתיים הוא מתנגד למהלך למינוי עמיר פרץ ליו"ר זמני, כדי לא לסגור בפניו את האפשרות.
פרץ הודיע מייד שיעמיד מול הצעתו הצעה נגדית למינויו ליו"ר זמני - כלומר בפועל להדחת גבאי. חברי הכנסת לא מתלהבים להעניק לפרץ יתרון בקרב על ראשות העבודה וצפויים להתנגד לכך, אולם פרץ מרגיע אותם שכל עניינו הוא רק שיפור עמדות להצבעה על מינוי הנשיא הבא בעוד שנתיים. ספק אם ישכנע. יו"ר מפלגת העבודה אינו מקפצה לנשיאות, ולעומת זאת יו"ר זמני הוא בהחלט מקפצה ליו"ר קבוע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו