את אנשי הקבע בצה"ל פוגשים לרוב בעיתון, ברדיו, או בטלוויזיה, ומה שומעים עליהם? בדרך כלל את הסיפורים על הפנסיה, על הקיצוצים, הביקורת המופנית על ה"שומנים" של צה"ל. מדמיינים את התנאים המועדפים, את הטיול המדהים לחו"ל, ואת חיי ה"דבש" בגלל ה"חיש-גד" הזה, שמקבלים לכל החיים.
אולם בציבור לא שומעים דבר על מערבולת המעברים, על אנשים שפתאום, באחת, חייהם משתנים מקצה לקצה. ההגעה לבית, החזרה לילדים שבינתיים כבר הפכו לנערות ונערים, השותפות המחודשת עם בת הזוג או בן-הזוג, ששנים נשאו על כתפיהם את עול הבית. לא שומעים על ההידרדרות הבריאותית, הריצות לרופאים, ולבדיקות אין-סוף, שלא לדבר על טראומות שרודפות בלי הפסקה.
פרישתו של איש קבע מצה"ל היא משבר. לעיתים אף משבר קשה. אין אח ורע בעולם האזרחי לרמת המתחים, הקשיים, והאינטנסיביות שמרבית אנשי הקבע חווים בצבא, בטח במדינה כמו ישראל. תכפילו את זה ב-25 שנות שירות ותקבלו תקופת חיים בלתי נתפסת.
אל"מ (במיל') רונן איציק, מפקד גדוד 77 של חטיבה 7 ומפקד חטיבת הראל לשעבר, מפרסם בימים אלו את ספרו השני, רומן בשם "פרישה – מעבר הכרחי" שמבוסס על מקרים אמיתיים וחושף את המאבקים הדרמטיים, המשברים הסוערים והמעברים החדים שחווים קצינים ומפקדים בעת סיומה של קריירה ביטחונית ארוכת שנים ואינטנסיבית. בספר הוא מנתח את שלבי המעבר רצוף המשברים בין המערכת הצבאית לחיים האזרחיים, ומציע, מניסיונו ומניסיונם של עמיתיו, דרכים להתמודדות ולהכלת השינויים הצפויים.
רוצים עוד פרטים על ספר? לחצו כאן
פרק מהספר: החלפה
תאריך השחרור התקרב בצעדי ענק. מצב רוחו של דורון לא היה מרומם במיוחד, להפך. ודווקא בשלב זה היה עליו להשתתף בשני טקסים: טקס פנימי להעברת הפיקוד על היחידה וטקס העברת המינוי בהשתתפות הרמטכ"ל, להעברת המינוי.
טקס העברת המינוי נערך במחנה הקריה בתל אביב, ובמקום כבר התגודדו בני משפחותיהם של הקצינים, מקבלי המינויים החדשים. דורון הגיע בגפו. סיגל גם כך סלדה מאירועים כגון אלו, ודורון לא חשב בכלל להציע לה להצטרף אליו, הרי אינו חוגג דבר.
בתקופה האחרונה נמנע ככל יכולתו ממפגשים עם אלופים ומהשתתפות בפורומים מרובי משתתפים. רצה להפחית את הסיכוי לחיכוכים בתקופה הרגישה הזאת.
על כן בחר להיכנס לאולם ברגע האחרון, ממש לפני כניסת הרמטכ"ל, והתיישב בכיסא בשורה האחרונה. ליבו הלם בחוזקה. הוא נשם עמוקות ובחשאי נטל כדור הרגעה.
הטקס החל. הקצינים עלו לבמה בזה אחר זה והשיבו לרמטכ"ל את המינוי. דורון המתין בקוצר רוח ששמו יוכרז. מנחת הטקס קראה לו, ודורון קם ופסע במהירות אל הבמה. מחיאות כפיים ליוו את צעדיו עד שנעמד מול הרמטכ"ל והצדיע.
הרמטכ"ל השיב לו הצדעה ולאחר מכן לחץ את ידו.
"בהצלחה, דורון", אמר והביט הישר בעיניו.
"תודה, המפקד", השיב דורון.
כשירד מהבמה לא חזר למקומו, אלא חמק מהאולם דרך הכניסה האחורית. הוא לא התכוון להשתתף בהרמת הכוסית שתוכננה בתום הטקס. מצב רוחו היה בשפל. הוא נכנס לרכבו ונסע לבסיס, לתדריך אחרון בפני מטה היחידה. על הפרק: הבהרות בעניין טקס ההחלפה.
***
"אני מבקש שלא תחרגו מהתקציב שהצבא הקצה לטקס הזה", אמר דורון לפקודיו. הדבר היה חשוב לו ביותר. ערך הצניעות היה חשוב לו, והוא התקשה להבין מדוע חלק מהפורשים בחרו לציין את עזיבתם בטקסי פרידה מוגזמים. "קרנבל", כינה זאת בליבו.
"אני גם מבקש, בכל לשון של בקשה, אל תוציאו כסף נוסף על מתנות פרידה", המשיך, אבל שי, סגנו, קטע אותו. "תשאיר את זה לנו, דורון. עם כל הכבוד. שלוש וחצי שנים הובלת אותנו לשיאים אדירים, אנחנו מרגישים צורך להיפרד ממך כראוי".
תמונת המחשה // צילום: דובר צה"ל
קצינת כוח האדם הקריאה את רשימת המשתתפים. "הולך להיות מעמד מרגש", ציינה והוסיפה, "יבוא גם מישהו מדובר צה"ל, כי הולכים לכתוב על הטקס בעיתון".
דורון משך בכתפיו. שיהיה.
הדיון ננעל ודורון פנה לנסוע לביתו.
כשעבר בשער והחליף הצדעות עם השומר – קלט לפתע, זאת הפעם האחרונה שהוא יוצא מהבסיס כמפקד. ממחר מעמדו ישתנה כליל. באופן שהיה זר לו, חש הקלה גדולה.
הנופים התחלפו לנגד עיניו, ובהתאמה הלך מצב רוחו והשתפר.
כשהגיע הביתה עבר בין ילדיו, חיבק אותם, ישב איתם וצחק.
"נזמין פיצה?" הציעה סיגל, והוא נענה בשמחה.
משהו טוב עומד לקרות, אמר לו ליבו.
הערב עבר בנעימים. לראשונה, דורון דמיין בעיני רוחו את טקס העברת הפיקוד, וחיוך נתלה על שפתיו. נכון, הוא לא תיאר לעצמו שפרישתו מצה"ל תתרחש בשלב זה של חייו, אבל הוא הרגיש שהוא שלם עם כך לחלוטין.
הוא חיבק את סיגל ונרדם.
למחרת התירו השניים לעצמם לבלות במיטה עד שעת בוקר מאוחרת. אכלו ארוחת בוקר ויצאו אל הבסיס. בדרכם אספו את הילדים מבית הספר. סיגל הקפידה שילדיהם לא יפסידו ימי לימודים, אבל היום – יום חג.
"צוות מדהים היה לי בשנים האחרונות", אמר דורון וסיגל הנהנה. "מקצועיים, חמים, משפחתיים. "ילדים", פנה אל צאצאיו שישבו בשקט נדיר במושב האחורי, "אתם זוכרים שהחבר'ה שלי הגיעו אלינו בראש השנה? בשבת לפני חמישה חודשים? אחרי הנופש האחרון?"
הילדים הנהנו בהתלהבות והחלו לעלות זיכרונות מהמפגשים המשעשעים.
סיגל צחקה, "תראה איך הם מתרגשים מהזיכרונות האלה, כאילו מדובר בבני משפחה".
"במקום מסוים הם באמת המשפחה שלי, שלנו", הרהר דורון בקול, ולעצמו אמר, תמיד התאימו עצמם לדרישות שלי, למצב הרוח שלי, לשיגעונות שלי. לא הייתי יכול להגיע להישגים האלה בלעדיהם.
עוד ממרחק נשמעו קולות החזרות, קולו הסמכותי של הנגד היחידתי התמזג בשירת ההמנון ובתרועות, ונראו תרני הדגלים הרבים. הבסיס לבש חג.
דורון יצא מהרכב, הביט סביב ועיניו התלחלחו. המראות והקולות ריגשו אותו יותר משחשב. סיגל נעמדה לידו ולחצה את ידו דומם. דורון שלח יד מהירה וניגב את עיניו. "תסלחי לי רגע", אמר לסיגל בקול צרוד ומיהר לשירותים.
הוא נעמד מול הראי והביט בבואתו. "הגיע הרגע", אמר לעצמו, "שטוף פנים, תמחק את הדמעות ובוא נעשה את זה".
הוא פתח את ברז המים ושטף את פניו. תחושת לחץ התגבשה בחזהו, הוא פתח את תיקו, שלף את קופסת הכדורים והוציא ממנה כדור אחד. רגע לפני שהניח אותו על לשונו הביט שוב בראי. "לא, אין צורך", אמר בלחש, "איני זקוק עזרה הזאת. אסתדר". הוא הכניס את הכדור בחזרה לקופסה, העביר יד בשיערו ויצא.
כשנכנס ללשכתו נעמד כל הצוות על רגליו והריע לו. דורון חייך חיוך נבוך, עבר ביניהם וחיבק אותם.
נאומים קצרים נישאו, זיכרונות טובים, מילות הערכה רבות, ברכות ואיחולים.
לבסוף הוגשה מתנת הפרידה. דורון נופף באצבעו כאומר, והלוא ביקשתי לא להביא לי דבר, אך מייד קרע את הנייר הצבעוני ופרץ בצחוק. בתוך האריזה נחו מכנסי ספורט וגופייה. "המפקד, אתה הולך להיכנס לכושר", קרא סגנו.
דורון ביקש את רשות הדיבור. הוא פתח במילות הערכה חמות ולבביות, הודה לצוות הלשכה על שירותם המסור ועל המסיבה הצנועה שערכו לו וקרא, "אני שמח, מתרגש וגאה להציג בפניכם את המפקד הנכנס, אדם ראוי מאין כמותו, מושיק".
דורון הכיר את מושיק משכבר הימים. עוד מהתקופה שמושיק היה מפקד פלוגה. מושיק, מעט צעיר מדורון, היה קצין משכמו ומעלה, יצירתי, יוזם, אמביציוזי. דורון שמח מאוד כששמע שמושיק הוא שיחליף אותו.
"אני משאיר את היחידה בידיים טובות, הכי טובות, האדם הנכון במקום הנכון", סיים את נאומו הקצר.
כוסיות הושקו.
צוות הלשכה יצא מהחדר ודורון ומושיק שקעו בשיחה לא ארוכה, שכן כעבור זמן קצר נקראו השניים לרחבת הטקס.
המקום היה מלא מפה לפה. דורון נעמד בכניסה לרחבה וסקר את הקהל. חבריו מכל התקופות היו שם, ובשורה הראשונה, סיגל וילדיו. הוא נופף להם והם החזירו לו נפנוף נלהב.
מנחה הטקס הורה למפקד היוצא ולמפקד הנכנס לגשת לבמה, ודורון הרגיש שוב את הלחץ בחזהו. הוא מישש את כיס מכנסיו, שם נח הנאום שכתב.
בעוד חמש-עשרה דקות תפסיק להיות מפקד, לחש לו קול. דורון הזיע. כעת הצטער על שלא לקח את הכדור. מגיל תשע-עשרה פיקד, הוא אינו מכיר שום מציאות אחרת. מה יהיה?
מה שיהיה – יהיה, אמר לו קול אחר. כעת עליך לבצע את המשימה האחרונה, לצלוח את הטקס באופן הטוב ביותר. אתה מסוגל ואתה יודע שאתה מסוגל.
דורון ניגש לדוכן הנאומים והחל לשאת את דבריו. תחילה התבלבלו המילים בפיו, ובהחלטה של רגע הסיט דורון את הדף ממנו ונשא נאום בעל פה. חד, ברור, ישיר ללא גמגומים, כפי שעשה בכל פעם שנדרש לשאת את משנתו בפני קהל.
הקהל הגיב בתשואות רמות שנמשכו דקות ארוכות.
מתן, מפקד האוגדה, ביקש את רשות הדיבור, נטל את המיקרופון ואמר לדורון, "אתה מגדולי המח"טים שהכרתי. אדם בעל יכולות מנהיגות נדירות, בטוחני שתדע להביאן לידי ביטוי גם בעתיד".
הקהל הריע שוב.
בזה אחר זה עלו לבמה עמיתיו של דורון וחבריו ונשאו דברי פרידה. מאחוריהם, על גבי מסך ענק, הוקרן סרטון שתיעד את תקופת הפיקוד הארוכה של דורון.
דורון הנרגש ישב ליד סיגל, אחז בידה, צפה בסרטון והקשיב לנאומים. הוא הרגיש שליבו נעטף בחיבוק עוצמתי. לא אחת שלח יד וניגב את זוויות עיניו.
הטקס תם. הקהל החל להתפזר. מתן ניגש אל דורון. "אחי . אני באמת אוהב אותך. אתה יקר לי. שמור קשר", אמר.
השניים התחבקו ארוכות.
ביציאה מהבסיס הצדיע דורון לחייל בשער בפעם האחרונה.
***
כחלק ממסלול הפרישה היה על דורון להשתתף בסדנה ייעודית. הוא לא אהב את הרעיון, מבחינתו סדנאות היו בזבוז זמן. אולם החליט ללכת למפגש הראשון.
הוא הגיע למקום הסדנה ברמת אפעל, כהרגלו, לפני השעה הנקובה.
את הדקות שנותרו עד לפתיחת הסדנה העביר ברכבו, מאזין לשירים שקטים.
מעניין את מי אפגוש כאן היום, עלה בו הרהור.
החניון החל להתמלא ואנשים בלבוש אזרחי זרמו מהרכבים. דורון הביט בהם. הוא לא הכיר אף אחד. הוא עצמו הגיע במדים. היחיד.
לבסוף יצא מהרכב, נכנס למבנה וחיפש את פינת הקפה. לא היה קשה למצוא אותה. חבורת אנשים התגודדה סביב שולחן שעליו היו מיחם, כוסות, כמה סוגי קפה וחלב. דורון ניגש לשם והציג עצמו קרות בפני מי ששאל. הוא הרגיש שאינו מתחבר לסיטואציה, לקח את כוס הקפה שלו והלך הצידה. לפתע קלטו עיניו דמות מוכרת.
"גבי. אתה פה? סוף סוף מישהו מוכר".
"אהלן אחי. כיף לראות אותך. מה קורה כאן?"
"וואלה, אין לי מושג, ואני גם לא מכיר אף אחד".
"גם אני לא..."
גבי היה מבוגר מעט מדורון. אלוף משנה בדרגתו, בוגר חיל התותחנים ובעברו שימש מפקד אגד ארטילרי. גבי ודורון נפגשו בקורס מפקדי פלוגה, בקורס מפקדי גדוד ובהזדמנויות נוספות במהלך שירותם.
הסדנה נפתחה בשיחות היכרות. כל משתתף התבקש לספר מעט על עצמו. רוב המשתתפים, כעת דורון שם לב, הן משתתפות. הנשים סיפרו שהן שירתו בתפקידים בחילות תומכי לחימה: מודיעין, לוגיסטיקה, כוח אדם, חיל האוויר ופיקוד העורף.
להפתעתו של דורון, חלק ניכר מהנוכחים כבר היו בטוחים במהלכיהם: אחד הודיע שהוא הולך להוראה, אחרת סיפרה שהחליטה לפצוח בקריירה של מנטורית, משתתפת אחרת אמרה שהיא מצטרפת לסטארטאפ בתחום ניהול עובדים ועוד כהנה וכהנה, תוכניות טובות וגדולות שדורון התקשה לדמיין שהוא טווה כמותן לעצמו. המשתתפים גם סיפרו על ההשכלה שרכשו במהלך השנים, תארים ראשונים ושניים וקורסים שונים שלמדו בזמן השירות.
"מתי היה להם זמן לכל זה?" לחש גבי לדורון.
"אין לי מושג. נראה לי שכל השנים האלה אנחנו היחידים שהיו באמת בביצה", השיב דורון.
לאחר סבב ההיכרות סיפרה מנחת הסדנה על תהליך הפרישה: על המעבר מקריירה צבאית לזו האזרחית, ענייני כספים, ביטוחים שונים ועניינים מנהלתיים אחרים.
דורון התאמץ להקשיב, אך ליבו סירב להפנים. הכול נגמר, ניסה לומר לעצמו, יום הפרישה כבר מאחוריו, ואת הגלגל אין להשיב.
כשהצליח להקשיב המושגים דמו באוזניו כלקוחים מעולמות אחרים. הוא מעולם לא נתן דעתו לאותיות הקטנות שמהן מורכבים החיים. המושגים הפיננסים היו זרים לאוזניו. סיגל טיפלה בהם והוא סמך עליה ולא התערב.
למזלו של דורון, הודיעה המנחה על הפסקה קצרה. הוא מיהר לצאת מהאולם הקטן, לשאוף אוויר. שאר המשתתפים התגודדו במסדרון בקבוצות והחליפו רשמים על הדברים שנאמרו בסדנה. דורון לא מצא את עצמו ויצא אל מחוץ למבנה. גבי הגיע בעקבותיו. השניים שחזרו חוויות מהעבר ולרגע קצר שבו להיות לוחמים בשטח. לרגע קצר בלבד.
"התגרשתי לפני כמה ימים", סיפר גבי.
"באמת. דווקא עכשיו?"
"כן, אחי. כשהחיים משתנים הצרכים משתנים, זה לא מה שזה היה. אשתי לא הבינה אותי והחלטנו להפריד כוחות".
"קשוח", אמר דורון.
"לגמרי, לא פשוט, אחי".
"ואיך אתה מסתדר? זה חתיכת סיפור מבחינת הילדים, אני מתאר לעצמי".
"סרט טורקי, אחי. אני משלם הון עבור הלימודים שלהם. מבחינה כספית, זה משבר לא קטן. במובנים רבים, להרגשתי, בפרישה אני חוזר לנקודת ההתחלה, מתחיל הכול מאפס. אבל אשתי ואני כבר הגענו למצב בלתי אפשרי והבנו שיהיה לשנינו טוב יותר אם ניפרד".
"ואיך הילדים קיבלו את זה? הרי במשך שנים הם חיכו לך, והנה, כשאתה חוזר, הבית שלהם מתפרק".
"זאת הנקודה הכי כואבת בכל העניין. הקטנה שלי, בת אחת-עשרה, התחילה ללכת לטיפול פסיכולוגי. מה אגיד לך, כמובן שאשתי ואני ניסינו לארגן את העניינים בינינו, אבל זה לא עבד. לא הצלחנו למצוא גשר מחבר. הבנתי שבמשך כל שנות הנישואין הייתי כמו אורח בבית, מגיע אחת לשבועיים, ולא באמת הכרנו זה את זה".
כרוז בקול נעים בישר למשתתפי הסדנה שעליהם להתכנס חזרה באולם.
המנחה חילקה טפסים וביקשה מהנוכחים לסמן את התאריכים המועדפים עליהם להגעה לסדנאות הבאות: סדנת מעבר קריירה, סדנת בריאות וסדנה פיננסית. גבי ודורון ניסו לתאם ביניהם שיגיעו לסדנאות יחד, אך הדבר לא עלה בידם. לוחות הזמנים של גבי היו בלתי אפשריים, שוב ושוב שמע אותו דורון אומר, "פה יש לי חוג לילדה, כאן הילדים אצלי".
המפגש הגיע לסיומו ודורון הרגיש שמוחו מלא בסימני שאלה, יותר מאי-פעם. עתידו היה מעורפל, לא היה שום מושג מה יהיו צעדיו הבאים. תחושת ריק אפפה אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו