דף "מסרים ל'ישראל היום' - ראיון ינון מגל" מונח על שולחן הכתיבה במשרדיו המשופצים של אתר האינטרנט "וואלה!". יש בו שפע של משפטי מחץ ("וואלה! הוא האתר של עם ישראל"), נתונים מספריים מרשימים וטפיחות עצמיות על השכם, שנוסחו כנראה במחלקת הדוברות של האתר. מגל מלכסן מבטו אל הדף, מחייג למישהו, ומבקש לדעת אם "יש דברים שאני צריך להגיד, או דברים שאני לא צריך להגיד-"

בקיץ האחרון מונה מגל (43) להיות המגיש הראשי ועורך בצוות העריכה הבכיר בחדשות הטלוויזיה של אתר וואלה!. עד הקיץ האחרון, במשך ארבע שנים וחצי, מאז פרישתו של חיים יבין, הגיש את מהדורת "מבט" בערוץ 1. הוא עזב את הערוץ הציבורי בעקבות התקוטטות שנראית למביט מהצד כשילוב של קטנוניות וילדותיות, שבסיומה שיגר תביעה בסך 738 אלף שקלים נגד מעסיקיו לשעבר. עכשיו, אחרי שנכווה, ולא לראשונה, הוא נדרך ונשמר, משתדל לעקוב אחר הנחיות, לא לעורר מהומות מיותרות, ולצאת בשלום גם מהראיון הזה.

בניגוד לכמה ממקביליו, שעות המסך האינסופיות של מגל ככתב וכמגיש לא גרמו לו להתבלבל יותר מדי. "אני אמנם לא במיינסטרים של הברנז'ה", הוא אומר, "אבל הבאתי סיפור אחד או שניים בחיים שעשו כותרות ראשיות, הייתי בשטח, עשיתי משהו. לא סתם באתי כמו כוכב והתיישבתי מול המצלמה".

הוא לא מלא בחשיבות עצמית ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. בתחילת הראיון הוא נתון בעיצומה של התלבטות אם להיפטר מהסוודר החום העבה ו"להישאר רק עם הגטקעס הזה? זה בסדר? אחרי כמה דקות הוא כבר פושט את הסוודר, ואיתו גם את הזהירות המופלגת בהתנסחויות.

את דרכו בעולם התקשורת החל מגל בקול ישראל כקריין, ובהמשך מונה לכתב חדשות כללי. כעבור שנה חצה את הקווים אל המתחרים בגלי צה"ל, שם שימש כתב שטחים במשך שנתיים וחצי. עם הקמת "חדשות ישראל", גלגולו הראשון של ערוץ 10, הצטרף אל צוות הכתבים ומונה לכתב צבאי ושטחים - תפקיד שבו נשאר גם לאחר הקמת הערוץ ועד שנת 2008, כשעבר לרשות השידור.

כשמגל קיבל את הגשת "מבט" חגגו אתרי אינטרנט דתיים וימניים על שאחד משלהם כובש את העמדה הבכירה, ועוד במקומו של יבין "השמאלני". מגל מנהל זה שנים ארוכות דיאלוג עם הדת. שני צעדים קדימה, צעד אחד לאחור, וחוזר חלילה. "אני שומר שבת, הולך לבית כנסת בשבת וחובש כיפה בשבת, אבל אני כבר לא מניח תפילין כל יום", הוא מנסה לשרטט את הגבולות שלו. "עברתי הרבה תהליכים, אבל היום אני בסטטוס קוו עם עצמי. אני מרגיש שהבית שלי הוא בית יהודי, הילדים שלי מתחנכים במוסדות דתיים לאומיים, והמהות הזאת חשובה לי בחינוך שלהם. אני רוצה שכשהם יגדלו, הם לא ירגישו לא נוח להיכנס לבית כנסת, כמו שאני הרגשתי. אני רוצה שהם יעבירו לילדים שלהם את התחושה שלהיות דתי ויהודי זה דבר בעל ערך.

"ביום-יום אני עם זהות חזקה, אבל בלי הרבה ריטואלים. הכוונה המקורית שלי היתה להיות יותר דתי: חשבתי שאני אהיה דוס שמתפלל כל יום וחובש כיפה. אבל כשאתה בונה בית שהוא חיבור של שני אנשים, דברים מסתדרים אחרת. היתה תקופה שהתבאסתי מזה שאני לא יותר דוס, אבל היום טוב לי עם המקום שבו אני נמצא".

פרשת השבוע ושירה עברית

הוא גדל בשכונת רמות בירושלים, ילד שלישי במשפחה של שלושה אחים ואחות. הוא למד בתיכון שליד האוניברסיטה, התיכון היוקרתי וההישגי ביותר בבירה, וכמו אחיו, שירת כקצין בסיירת מטכ"ל, עד לשחרורו בדרגת סרן. "גדלתי בבית שהוא לכאורה מאוד לא דתי, אבל הזהות היהודית היתה תמיד חזקה. אבא שלי, יוחנן, גדל בעמק יזרעאל, בהתיישבות העובדת. הוא היה מאוד מחובר לאדמה, אבל גם לתנ"ך כספר הספרים. כשהייתי קטן הוא היה מקריא לנו מהנביאים, למשל".

לפני עשר שנים החל תהליך של חזרה בתשובה. "הייתי עדיין רווק, וביקשתי מאבא שלי לעשות קידוש בשבת ושנלמד יחד את פרשת השבוע. הוא מאוד זרם עם זה, אבל התנאי שלו היה שנקרא במקביל גם שירה עברית. היינו יושבים יחד בערב שבת ולומדים את פרשת השבוע, וגם שירה עברית. אלה היו רגעים מאוד אינטימיים ומיוחדים שלנו, שמאוד קירבו בינינו".

האב נפטר בפתאומיות כתוצאה מחיידק טורף, אבל מגל אומר שלא נותרו להם קונפליקטים בלתי פתורים, "בזכות התהליך הזה שעברנו יחד. לכל אחד יש קונפליקטים עם ההורים שלו, ואני הצלחתי לעבור את הגשר ולהתחבר אליו. זה דבר מאוד חשוב, יגיד לכם כל מי שאיבד אדם קרוב".

אחרי מות האב השלים מגל את תהליך החזרה בתשובה, וכמותו גם אחותו ואחד מאחיו. "אני חושב שהבסיס שקיבלתי בבית זרע איזה זרע", הוא אומר לאחר מחשבה. "היו לנו תקליטים של הרב קרליבך, שאמא שלי, עדנה, קנתה ואני מאוד אהבתי. היה לה חשוב שלעולם לא יהיו על השולחן בשר וחלב יחד. אחרי הצבא נסעתי להודו לשנה, ושם גיליתי את הרוחניות, ודרך זה את היהדות".

הודו היא נקודת ציון. "ברחתי מהנתיב שהייתי בו - הנתיב האחראי והמיושב של קצין בסיירת מטכ"ל, ארץ ישראל היפה של משפחת קצינים מאוד ערכיים. פשוט לקחתי מעלית ועפתי משם. התנסיתי בהודו בהמון דברים שבהם מתנסים שם, וחזרתי לאותו נתיב חיים, אבל אחרת. כשחזרתי היתה לי חברה דתייה, וכך הדברים התחברו לי עוד יותר, ולבסוף הכרתי בפגישה עיוורת את גיתית, אשתי, שבאה מבית דתי. היו תקופות שהייתי יותר דוס, לחוזרים בתשובה יש את הג-ן הזה של ההידלקות. כמו בגואה, כשאתה מוצא את עצמך מול הרמקול".

גיתית היא מעצבת פנים, ולזוג שלושה בנים - בני 7, 4 וחצי ושנה. המשפחה, הוא אומר, היא העוגן שלו והדרך לשמור על שפיות, "כי בעצם אני הרבה יותר פרוע ממה שאני נראה. אני חושב שאשתי, הילדים, הבית והעבודה, שדורשת ממני להיות בתדר נורמלי, שומרים עלי שלא אאבד את עצמי, שלא אתפזר למקומות שבהם יהיה לי קשה לחיות את החיים. יש אנשים שיש להם פוקוס על החיים. אני לא מרגיש שיש לי את זה, ולכן אני צריך עוגנים מאוד חזקים. חוץ מזה אני מאוד אוהב להיות אבא ומרגיש שזה נותן לי משמעות לחיים. נורא כיף לי שיש לי ילדים".

עד לאחרונה הם גרו בירושלים, אבל בשל התפקיד החדש בוואלה! עזבו את הבירה לטובת תל אביב. המעבר לא היה עבורם דבר של מה בכך. "אני ירושלמי, זה מי שאני. אני מאוד אוהב את ירושלים ומתגעגע לירושלים. הייתי הרבה שנים אידיאולוג ירושלמי, האמנתי במה שהעיר הזאת מייצגת, האמנתי בפריפריאליות ובאנטי תל-אביביות, בערכיות, ברוחניות. אבל עם המעבר לוואלה! לא רציתי להיות כל הזמן בדרכים, בין ירושלים לתל אביב, ולהיות מנותק מהמשפחה".

בובה באולפן

עם תמונת הזהות הזאת ניגש מגל לביצוע עבודתו העיתונאית, ועל כך נמתחה עליו לא פעם ביקורת. אהוד אשרי ז"ל, שהיה מבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ", הירבה לסנוט בו וכינה אותו "נציג מחנה המתנחלים" ובעל "קשרים אינטימיים עם המחתרת הכתומה". בתקופה שקדמה להתנתקות מגל כמעט עבר להתגורר באחד מאזורי הפינוי, עם גיתית, שהיתה בהריון ראשון.

"דובר על זה שמערכת הביטחון תסגור את גוש קטיף כמה חודשים לפני הפינוי, כדי למנוע כניסה ותגבור מצד המתנחלים, ואני ראיתי לנכון להיות ערוך בשטח, אם הכניסה אכן תיאסר. היו המון ביקורות על הסיקור שלי באותה תקופה, שלא היה במיינסטרים. אני חושב שהקו של התקשורת היה מאוד בעייתי וחד-ממדי, הוא תאם לגמרי את הקו של הממשלה, וכמעט לא היתה ביקורת על שרון. אני סיפקתי סיקור אחר, שאפשר להגיד עליו שהיה אידיאולוגי, אבל לא רק. כשנכנסתי לתקשורת הרגשתי שאני רוצה לעשות תקשורת אחרת. המתנחלים סוקרו באופן מאוד חד-צדדי וזה הפריע לי, שיש תקשורת לא מאוזנת. המתנחלים היו הצד הרע והפלשתינים הצד הטוב, ולא משנה מה קורה בשטח. היום התקשורת שונה, כי נכנסו אנשים שחושבים אחרת, והצביון של הציבור השתנה. היום גם יש את האינטרנט, שמאוד תורם לגיוון".

המתנחלים ראו בך אחד משלהם-

"הם ראו בי אדם הוגן, שלא מתוכנת בהכרח לדפוק אותם. לכל עיתונאי יש פילטרים ויש דרך משלו לתפוס את המציאות. אני רציתי להביא משהו אחר, וחטפתי הרבה ביקורת. אמרתי לרם לנדס (מנכ"ל חדשות 10 עד שנת 2005; נ"ל): 'עושים לי את המוות', והוא אמר לי: 'אתה תמשיך עם הקו שלך עד הסוף'. אבל סמוך לתחילת המבצע לנדס עזב, ואבי ברזילי החליף אותו. הוא כבר לא רצה לראות אותי על המסך. הגענו להתנתקות, והרגשתי שממדרים אותי. פתאום נכנסתי לליין-אפ אחרי חצי שעה, פתאום לא רוצים לשמוע אותי. הייתי העיתונאי היחיד שעלה על הגג בכפר דרום, אבל לא העלו אותי לשידור.

"גם במלחמת לבנון השנייה היתה עלי ביקורת קשה, שהקול שלי הוא פרו-צה"ל. מה לעשות, אני לא לובש את חליפת העיתונאי והופך להיות ניטרלי לחלוטין. אני לגמרי בעד שצה"ל ינצח בכל מערכה שהוא נכנס אליה, ואני מניח שזה משפיע עלי כעיתונאי. פה אולי אני חריג. הזהות שלי יותר מחוברת לישראליות, לצה"ליות, לציונות. אם דיווח שלי יכול לסכן בעקיפין חיילים, יש לי אחריות. אחריות שחס וחלילה לא תיפול שערה משערת ראשו של חייל, יותר מהאחריות שהצופה בקריית אונו, שיושב מול הטלוויזיה, יידע שיש איזשהו אירוע בזמן אמת".

אז את צה"ל מלטפים ולא מבקרים-

"זו לא פרה קדושה שאסור לגעת בה. פרשת הרפז למשל, או כל ביקורת כזאת על צה"ל, חייבות להתפרסם. כי כשיש פרות קדושות, כמו שהיה גבי אשכנזי, רואים לאן זה הגיע. אבל כשהתותחים רועמים וחיי אדם מוטלים על הכף, המציאות היא יותר מורכבת.

"בסופו של דבר, יצאתי מכל אלה עם משבר אמון בתקשורת. אמרתי לעצמי, אם רוצים שאהיה בובה, אז אני אהיה בובה באולפן. ממילא לא רוצים לשמוע משהו אחר, אז אני אשב באולפן ואתן לאחרים לדבר. בלאו הכי ככל שאתה פחות בשטח ויותר יושב באולפן מול המצלמה, אתה נחשב ליותר טאלנט ומרוויח יותר כסף. אז התחלתי להגיש את תוכנית הבוקר, והחלפתי את רפי רשף בתוכנית שלו בימים שנעדר".

והתאהבת בזמן המסך? בזה שאתה אחד מאלה שרואים כל הזמן-

"לרוב מדובר באנשים שזקוקים לזה שכל הזמן יזהו אותם, יכירו אותם ויגידו שאוהבים אותם. באיזשהו מקום, גם אני כזה. אבל אתה יכול להיות עיתונאי, ויכול להיות פורצלן. אני חושב שבהתחלה, כמגיש בערוץ 10 ובערוץ 1, הייתי בובה. לא רציתי להביא שום דבר מעצמי, בקטע של 'תעזבו אותי'. אי אפשר לברוח מזה שבחיים כל דבר צריך זמן וצבירת ניסיון. כמו אבן בנחל, שנשחקת לאט לאט ולא נהיית מייד עגולה וחלקה. עם הזמן למדתי להרגיש יותר נוח להביא את הדברים בצורה חכמה יותר".

אבי ברזילי מסר בתגובה: "עיתונאי ועורך צריך להשאיר את דעותיו האישיות בבואו לסקר כל נושא, ובעיקר נושא במחלוקת. לא כולם בעיתונות עומדים בתנאי המוקדם הזה".

עקצוץ בקצות האצבעות

במשך כמה חודשים בשנת 2011 ניצב שמו של מגל בראש רשימת המועמדים לפיקוד על גלי צה"ל, אבל לבסוף הועדף על פניו ירון דקל.

התאכזבת-

"קצת. מה גם שהייתי די בטוח שאקבל את המינוי. גורמים לא מעטים בברנז'ה לא רצו אותי, והפעילו המון לחץ על שר הביטחון. הוציאו מידע שכשניגשתי בפעם הראשונה לוועדת הבדיקה לא השלמתי את התואר הראשון - היתה חסרה לי עבודה סמינריונית. אז ברק העדיף בסוף את ירון דקל, שאני מפרגן לו לגמרי ואוהב אותו. הרמתי לברק טלפון אחרי כמה ימים ואמרתי לו שזה בסדר גמור".

מה תיכננת לעשות כמפקד התחנה-

"להפוך את גלי צה"ל לרדיו יותר מסורתי. לאו דווקא במובן הדתי של המילה, אלא מסורתי במובן של מחובר יותר להוויה הישראלית המסורתית על גווניה, ופחות רדיו תל-אביבי ברנז'אי".

עבודת השטח לא חסרה לך-

"לא. אם יש משהו יוצא דופן שימשוך אותי לצאת החוצה, אני אצא. אבל היום, כשמתרחשים אירועים דרמטיים, אני כבר לא מרגיש את העקצוץ בקצות האצבעות לרוץ מהר החוצה. במהות שלי, יש בי המון צדדים של איש שטח. זה התחיל בתור ילד, שהדבר העיקרי שעניין אותו היה טיולים, הייתי בארבעה חוגי סיירות באותו הזמן. זה המשיך בצבא כחייל וכקצין, ואחר כך ככתב שמאוד אוהב להיות בשטח. עשיתי את זה במשך שנים - כתב שטחים וצבא בתקופת האינתיפאדה, בפיגועים, בהתנתקות. אבל אלה דברים שמשפיעים עליך נפשית. זאת תקופה מאוד ארוכה ועמוסה, שבסופה אתה מתעייף. רצתי למרחקים ארוכים במהירות של מרחקים קצרים. אחרי ההתנתקות, הרגשתי שלא מתאים לי יותר".

אז הוא ימשיך להיות חנוט בחליפה, בדיוק כפי שהיה בשנים האחרונות. בערב הבחירות יושק רשמית בוואלה! אולפן הטלוויזיה, שגם הוא יזכה לליטרת הבשר של פוליטיקאים ופרשנים, ויביא את המדגמים של ערוצי הטלוויזיה ועדכונים מהרשתות החברתיות. "ערב הבחירות הוא רק נקודת ההתחלה. אנחנו בעיצומה של מהפכה. צריכת הווידיאו משתנה, המסכים משתנים, הפורמטים משתכללים, ואנחנו רוצים להיות פקטור דומיננטי בזירה הזאת. הטכנולוגיה מאוד השתפרה, והאינטרנט בנוי לתת פייט גם לטלוויזיה".

לערוץ אחד מסוים הוא בוודאי ישמח לתת נוק אאוט.

naamal@israelhayom.co.il