"אני שונה, אבל אף אחד לא יצליח להגיד לי מה לעשות"

אין שום דבר חריג בחזותה של שני וייס גולדמן בת ה־20 כשהיא יושבת על הספה בשיער רטוב, רגליה משוכלות וידיה מאמצות אל ליבה את ספר הביכורים שהוציאה זה עתה, "מדברת על אהבה". רק כשקוראים את הסיפורים הקצרים, הכתובים בתמימות ילדותית מכמירת לב ונטולת פילטרים, ניכר שמשהו כאן שונה. 

"לדעתי אני אמיצה, וגם גאה בעצמי", היא אומרת בבהירות שאינה חושפת כי מדובר בצעירה הלוקה במוגבלות שכלית התפתחותית. "הכתיבה קשה לי, וגם לא קל לי לקרוא, אבל לקחתי את הפרויקט הזה בתור אתגר. אני הראשונה שעשתה ספר כזה, ומקווה שהוא ייתן כוח לילדים עם צרכים מיוחדים, ושגם הם יגשימו את החלומות שלהם. מי שיש לו חלומות צריך להאמין רק לעצמו, וצריך גם לעשות, לא רק להאמין. להתעקש וללכת עד הסוף". 

בסיפורים שכתבה שני במשך שנתיים בולטת כמיהתה לאהבה מהאגדות. בפני הקוראים נפרשים מאווייה הכמוסים, הפחדים, התקוות וחוסר הכניעה לקשיים. הנערה שהצילה נסיך והתחתנה איתו, הצעירה שהתאהבה בנער ובזכותו הפכה לעצמאית, או גולש הגלים, שנישא לילדה שהחביאה אותו מתחת למיטתה. הבולט שבסיפורים מספר על תינוקת מאומצת, שלא ידעה שהיא נסיכה אנגלייה - סיפור המשלב את מציאות חייה של שני עם חיבתה לנסיכות שנהנות מאהבת נצח. 

"זה סיפור שהמצאתי", היא אומרת, "העובדה שאני מאומצת לא קשורה לזה. כתבתי על אהבה כי זה מעניין אותי ואני רוצה חבר ולא רק ידידים. לא כתבתי על ילדים עם צרכים מיוחדים, כי לא חשבתי על זה עד ששאלת אותי". 

מפריע לך שמתייחסים אלייך כאל כזו?

"אנשים כל הזמן אומרים לי שאני עם צרכים מיוחדים, ולפעמים אני מתעלמת. אני עושה מה שאני רוצה, אף אחד לא יצליח להגיד לי לעשות משהו אחר כי אני שונה. לדעתי אני מיוחדת. אני אופה, מציירת, אוהבת נגרות, ואפילו חולמת להתנדב לצה"ל. אני יודעת שזה לא יהיה קל, אבל אם אני רוצה משהו, אני משיגה אותו". 

•  •  •

"לפני המון זמן היתה משפחה מלכותית, והיה להם בן אחד שהיה נסיך חשוב. הנסיך חיפש נסיכה יפה להתחתן איתה. לאחר שבועיים הוא הזמין את הנסיכות מכל העולם. הגיעה גם נסיכה אחת ממש יפה, והמלך, האבא של הנסיך, חשב שזה נס משמיים. הנסיך פנה אל הנסיכה ושאל: את רוצה לרקוד איתי? הנסיכה אמרה: בסדר. והם רקדו מלא זמן" (מתוך "סיפור על נסיך שחיפש נסיכה")

כשנכנסים לביתה של שני בשכונת קריית יובל בירושלים, שבו היא מתגוררת עם אמה, פרופ' רוחמה וייס, מבינים מייד מנין היא שואבת את ההשראה והיצירתיות. הדירה החמימה עם הקירות הצבעוניים נראית כמו תערוכה של יצירות אמנות. את הכיסאות בפינת האוכל, את הכורסה הגדולה בסלון ואפילו את הספה הרחבה עשתה רוחמה (52) מעיסות של נייר ודבק. ביניהם תלויים ציורי שמן של שני, ובהם פרחים, עצים והמון לבבות ורודים. 

שני מגישה עוגת גבינה וצימוקים שאפתה במיוחד, ומזיזה מהספה בעדינות את הכלב השחור העונה לשם איציק. היא תוהה עם אמה אם לגלות בראיון את היותה ילדה מאומצת. "אין לך מה להתבייש", אומרת האם, שעובדת כחוקרת וכמרצה לתלמוד במכללה ללימודי יהדות בירושלים, Hebrew Union College, לצד היותה סופרת ומשוררת. 

שני מהרהרת לרגע ואצבעותיה ממוללות את שערה החלק. "פעם, בבית ספר יסודי, סיפרתי לאחד הילדים שאני מאומצת, והוא סיפר לכולם, והילדים צחקו עלי. היום זה כבר לא ככה". 

אל הבית המשקיף ליער ירושלים ולהר הרצל הגיעה שני בגיל שנתיים. בבית גרו אז גם האח דניאל, שגדול ממנה בשלושה חודשים ומשרת כיום בצה"ל, והאב, אלון גולדמן (54), שמאז הוא ורוחמה התגרשו,  ומתגורר לא רחוק משם.

"כשהתחתנו היה ברור שלצד ילד ביולוגי אנחנו מאמצים ילד", מספרת רוחמה. "יש כל כך הרבה ילדים שצריכים הורים, ורצינו להעניק תמיכה ואהבה. מאחר שכבר היינו הורים לפעוט, הפנו אותנו במשרד הרווחה למסלול אימוץ מיוחד של ילדים גדולים או עם צרכים מיוחדים. לרגע זה לא הרתיע אותנו. הציעו לנו את שני וסיפרו לנו שיש לה עיכוב התפתחותי. 

"התאהבנו בה מייד. היא היתה יפה, ערנית וחייכנית. המגבלה הקוגניטיבית היתה מורגשת כי היא לא דיברה כלל, השרירים שלה היו רפויים, ורמת המשחק שלה עם צעצועים היתה נמוכה ביחס לגילה.

"שני התחילה לדבר אחרי חצי שנה, והמשפט הראשון שאמרה היה, 'זה שלי, אל תיגעו'. ידענו שאנחנו מגדלים ילדה עם אופי ורצונות, ובסתר ליבנו קיווינו שאנחנו המושיעים, שאצלנו היא תדביק את הפער ההתפתחותי. 

"לקחנו אותה לריפוי בדיבור בגלל בעיות בהגייה, וגם ללימוד תרפיה בריקוד, כדי לחזק לה את השרירים. בגיל 3 הכנסנו אותה לגן רגיל, אבל עד מהרה זה התברר כטעות, והעברנו אותה לגן של ילדים עם בעיות נוירולוגיות והתפתחותיות".

שני: "כשהייתי בגן ולא היו בטוחים שיש לי צרכים מיוחדים, ילד אחד העליב אותי, ואח שלי כיסח אותו במכות. גם בהתחלה של בית הספר היסודי היו אומרים לי דברים מעליבים ומקללים אותי. אבל אחר כך זה הפסיק, כי כל התלמידים היו כמוני".

שני למדה בבית הספר היסודי לחינוך מיוחד ברושים. היא התאהבה בשיעורי זומבה והרבתה לרקוד בכל הזדמנות. במקביל, הפגינה עניין בבישול ובאפייה.

"כשהיא ודניאל היו ילדים, הושבתי אותם על השיש בכל פעם שעבדתי במטבח", מחייכת רוחמה. "שני היתה מרותקת לצבעים של האוכל ושאלה המון שאלות. תמיד רצתה לעזור לערבב או לשים בתבניות. לא אשכח איך באחד הימים, כשהכנתי מרק עוף, היא הבחינה בסימן אדום על אחד החלקים וביקשה שאקרא לרופא, כי לעוף יורד דם". 

שני מתפרצת לדבריה: "את זוכרת את הפעם הראשונה שבישלתי לבד? הייתי אולי בת 6. לקחתי קערה עם מים, חתכתי בפנים פירות ושמתי על ההסקה עד שהמים בעבעו. הייתי קטנה ואסור היה לי להתקרב לאש". 

רוחמה: "שני תמיד היתה יצירתית, והיו לה המון חלומות. בגיל 7 היא הודיעה לי שכשתגדל, תעבוד כמוכרת. זרמתי איתה. התקשרתי לידיד שיש לו בן שסובל מנכות גופנית ואוהב מוזיקה, וביחד שכרנו דוכן בשוק האיכרים. הילד הכין דיסקים, ושני הכינה קערות וצמידים מעיסת נייר. שניהם הרוויחו כסף באותו יום. 

"בערך שנתיים אחר כך היא ביקשה לפתוח בית קפה. סידרנו בבית שולחנות וכיסאות, הכנו תפריטים, והזמנו משפחה וחברים. שני הכינה עוגות ועוגיות, עם קצת עזרה ממני. מאותו יום, האפייה הפכה להיות האהבה שלה. את החלום להיות מוכרת היא זנחה".  

•  •  •

"לפני המון זמן לא היה לאף אחד כוחות על. היתה משפחה אחת, ולהם היתה בת, נערה יפה שקראו לה נועה. יום אחד נועה יצאה מהבית שלה וראתה הרבה אנשים גונבים והורגים אנשים, סתם בגלל שבא להם. כל הזמן העולם היה בסכנה. נועה הרגישה תחושה מוזרה שהיא רוצה להציל אנשים" (מתוך הסיפור "ילדה עם כוחות על")

בהתחלה קשה להבחין במוגבלות השכלית וההתפתחותית של שני. קולה בוטח, שפתה עשירה, ועיני הפחם שלה יוקדות בהתלהבות. רק אחרי דקות ארוכות ניתן להבחין כי מדי פעם היא מקצרת הברות ומשבשת מילים ארוכות.

"אני יודעת שלא רואים עלי, אבל גיליתי על עצמי שלא תמיד אני מבינה משפטים מורכבים", היא אומרת בכנות. "למשל, אתמול היתה כאן הווטרינרית של איציק ושאלתי אותה איזה תרופות היא נותנת לו, אבל היה לי קשה להבין את ההסבר שלה.

"חוץ מזה, יש לי שגיאות בדיבור. לעומת זאת, אין לי בעיות התנהגות בבית הספר, ואני לא אלימה. יש בכיתה שלי ילדה שתמיד מפריעה ולא נותנת לאחרים לדבר, ולכן קשה לה למצוא חברים. לי אין את הבעיה שלה".

"היה לנו ברור שלצד ילד ביולוגי אנחנו מאמצים ילד". שני וייס גולדמן עם אמה, פרופ' רוחמה וייס  // צילומים: מרים צחי

מגיל 13 לומדת שני בבית הספר אלונים, המיועד לבעלי לקויות למידה מורכבות, ומספק מסגרת מורחבת עד גיל 21. כיום היא תלמידת כיתה י"ג.

"כשנכנסתי לתיכון הבנתי שבעברית אני טובה, למרות שיש לי שגיאות כתיב, אבל קשה לי באנגלית. אני שומעת המון מוזיקה באנגלית ומאוד רוצה להבין את השפה, אבל פשוט לא מצליחה לזכור את המילים.

"בכיתה י' בחרתי במגמת קונדיטוריה, כי זה הכי מדבר אלי. אני אוהבת בעיקר את החלק המעשי ופחות את העיוני. במסגרת המגמה נתנו לנו פרויקט ממש קשה, והיינו צריכים למצוא מוצר ולחקור אותו לעומק. אני בחרתי בדבש.

"נסעתי עם אמא לקפריסין הטורקית, הסתובבנו בכפרים, וראינו אנשים שמגדלים דבורים בצורה אנושית. ראיתי שהם מגרשים דבורים מחלת הדבש עם מטאטא ולא עם עשן. אהבתי את זה, כי הם מגינים על חיות ולא משתמשים בגז רעיל". 

יש עוד מקצועות שאת אוהבת? 

"אני לומדת נגרות, אפילו שזה שיעור שרק בנים הולכים אליו, כי בנות מעדיפות אמנות, גננות או הכנת סבונים. חשבתי שזה משהו כיפי, כי אני אוהבת לעבוד עם ברגים ומברגים. הייתי גאה בעצמי כשראיתי שאני הבת היחידה בכיתה".

ומה אמרו הבנים?

"בהתחלה התפלאו, אבל אחר כך התרגלו. למדנו על כללי זהירות, שייפנו עצים, ואחר כך נתנו לנו לנסר ולהבריג ולהשתמש במקדחה. כשנתנו לי לעבוד עם המסור החשמלי, עשיתי פינות מעוגלות למדפים. את כל המדפים שאת רואה במטבח, אני עשיתי וגם תליתי.

"השנה אני לומדת גם ניהול בית, אפילו שאני כבר יודעת איך מפעילים מכונת כביסה ומדיח כלים ואיך שוטפים רצפה. אני גם לומדת ניהול תקציב, ומלמדים אותנו להסתדר עם כסף".

יש לך כסף?

"אני מקבלת דמי כיס מאמא ומאבא, ולפעמים קונה לי קרואסון או אייס קפה. בעיקר אני חוסכת את הכסף, כי אני רוצה לעבור באיזשהו שלב לגור בבית מוגן עם עוד שלוש חברות. אני צריכה כבר להתחיל חיים עצמאיים, לא לקבל עזרה כל הזמן. 

"הלכתי עם אבא לראות הוסטלים, וכבר בחרתי אחד שנראה לי. אבל קודם כל אני רוצה להתנדב לצבא. בינתיים אני לא מצליחה, אפילו שכבר עברתי אבחון של פסיכיאטר. אמרו לי בצבא שאני יכולה לעשות במקום זה שירות לאומי. אני לא מוותרת. אני רוצה להיות חיילת כמו אח שלי".

•  •  •

"לפני כמה שנים היתה תינוקת קטנה שמסרו לאימוץ. היא עברה הרבה בתים, עד שהגיעה לבית שבו רצו לאמץ אותה. לתינוקת קראו ורד. ורד גדלה הרבה, היא היתה ממש גדולה והיתה תלמידה טובה. כל הבנים רצו להיות חברים שלה, אבל ורד לא מצאה חבר נורמלי" (מתוך הסיפור "הנערה שלא ידעה שהיא נסיכה")

כשמלאו לה 16, פתחה שני עם אמה את הבלוג "בראש של נערה מיוחדת". בפוסט הראשון שהעלתה, במארס 2015, הציגה את עצמה כנערה מיוחדת. היא חשפה את הקושי שלה עם מספרים וסיפרה איך רצתה לקנות סוכריות במכולת, אולם התבלבלה כשהבינה שהסכום לא קבוע, אלא תלוי במשקל של הממתקים. 

"זה היה ניסיון ראשון של כתיבה, ואהבתי את הבלוג, אפילו שהיו לי המון שגיאות כתיב", היא צוחקת. "מעולם לא כתבתי כל כך הרבה. בבית הספר אני לא אוהבת חיבורים ארוכים או להעתיק מהלוח". 

באפריל 2016 שיתפה את הקוראים בכך שהחליטה להפוך את האפייה למקצוע עתידי, ואף פתחה חשבון פייסבוק שנקרא "הקונדיטוריה של שני". היא הזמינה את הקוראים לרכוש ממנה עוגות והתייעצה איתם על עיצוב כרטיס הביקור. מאז ועד היום היא אופה עוגות על פי הזמנות, מרביתן מבני משפחה, חברים של הוריה ושכנים.

הבלוג היה הצעד הראשון שלה בדרך אל הספר, אבל ההחלטה לפתוח לפני כשנתיים את תיק האימוץ היא שהעניקה לה שקט נפשי.

"האימוץ מעולם לא היה סוד", אומרת רוחמה. "כילדה, שני התעניינה לא פעם מיהם ההורים הביולוגיים שלה ומדוע הם מסרו אותה. לא ידענו יותר מדי פרטים וסיפרנו לה רק שאמא שלה לא יכלה לגדל אותה, ואנחנו בחרנו בה. שני ידעה שבגיל 18 תוכל לפתוח את תיק האימוץ, וזה מה שהיא עשתה". 

שני: "ההורים סיפרו לי תמיד איך הגעתי הביתה, אבל גם הסתקרנתי מי הביאה אותי לעולם. רציתי לדעת מה בעצם קרה ולמה היא עזבה אותי.

"אבא היה בעד שאדע את הפרטים, אבל אמא דאגה, היא רצתה שאהיה מבוגרת יותר. היא סיפרה לי שהרבה פעמים, הילדים המאומצים מתאכזבים, ולא רצתה שזה יקרה גם לי. בסוף ביררתי וזהו.

"גיליתי שהייתי בת בכורה, ולאמא הביולוגית שלי נולדו עוד עשרה ילדים. היא עדיין בחיים, אני יודעת איך קוראים לה, אבל אין לי מושג איפה היא גרה. ראיתי שיש עוד פרטים בתיק האימוץ, אבל לא הסתכלתי עליהם. זה מעציב אותי בכל פעם מחדש".

היית רוצה לפגוש את אמך הביולוגית?

היא מושכת בכתפיה ושותקת. לאחר כמה שניות היא מבקשת להראות את הכלים הרבים לאפייה, שרכשה מהחסכונות שלה. מצביעה על שורה של לקקנים התלויים מעל לכיור, ומראה את כוסות המדידה הצבעוניות המונחות במגירה בסדר מופתי. אחר כך היא פותחת את דלת המזווה ומחייכת באושר למראה עשרות התבניות וסוכריות הלבבות, המשמשות לעיטור.

"זה המקום הכי כיפי בבית", היא מתמוגגת. "פעם עשיתי רק עוגות בחושות, אבל היום אני כבר ממציאה לבד ומוסיפה תבלינים כמו ג'ינג'ר, אניס והל. מדי פעם אני מוכרת את העוגות בירידים בירושלים. אנשים מאוד אוהבים את עוגת הגזר, פאי לימון ופאי שוקולד. אני משתדלת שיהיה בריא ולא שמה המון סוכר.

"מאז שפתחתי את עמוד הפייסבוק של הקונדיטוריה, אנשים ביקשו ממני גם עוגות של שלוש קומות. פעם אחת עשיתי עוגיות אוריאו תוצרת בית". 

אז את מקצוענית.

"כן, אבל לא מספיק. עכשיו חשוב לי ללמוד לבשל גם דברים אחרים, כי החלום שלי הוא להתחרות ב'מאסטר שף' ולהראות שגם אנשים עם צרכים מיוחדים יכולים להגיע לרמות גבוהות. בעתיד אפתח בית קפה משלי. אני אהיה במטבח, ומישהו אחר יהיה אחראי על החשבונות".

תעסיקי עובדים עם צרכים מיוחדים?

"מי שיעבוד אצלי יהיה מקצועי, ולא משנה אם הוא רגיל או עם מגבלות". 

•  •  •

"לפני הרבה שנים היתה נערה צעירה שקראו לה סטאר. סטאר היתה לבד בחיים, אבל רצתה למצוא לעצמה אהבה. כשהיא למדה בבית הספר היא חשבה לנסות למצוא אהבה, אבל כולם רצו להיות ידידים שלה, ולא חברים. היא רצתה חבר טוב שבאמת יאהב אותה, אבל אף אחד לא אהב אותה, והיא היתה מוקפת רק בידידים" (מתוך הסיפור "אף פעם לא מוצאים אהבה") 

חדרה של שני, שאותו היא מכנה "ארץ הפלאות", הוא בבואה מדויקת של חייה. תמימות זכה פורצת מכל פינה, לצד ניצוצות ראשונים של בגרות. על אחד הקירות ליד הדלת מצוירים לבבות ורודים וגדולים, על קיר אחר היא ציירה שני מלאכים עם כנפיים וכתר זהב, וסביבם מסגרת פרחים ורודים וירוקים. מתחת מונח שולחן, ועליו בקבוקי לק בשלל צבעים, עפרונות איפור, שפתונים וקרם פנים. 

בארון תלויות שמלות תפוחות ומנצנצות, המזכירות את בגדיהן של הנסיכות המצוירות אנה ואלזה. ממול מונחים שני ארגזי קרטון גדולים, מתוכם מבצבצים עשרה עותקים של הספר שלה, מתוך 120 הראשונים שהודפסו בהוצאת טפר. ההוצאה אחראית להפקה, לגרפיקה, לעימוד ולהדפסה, עם השתתפות במימון מצד המחברת.

המשיכה של שני לעולם הספרות התחילה לפני שנתיים, כמה חודשים אחרי שהפסיקה לכתוב את הבלוג. "באחד הימים אמרתי לאמא שאני משועממת, אבל היא היתה עסוקה. היא כתבה אז את הספר שלה 'ילתא' (רומן תלמודי; ט"א). כשהמשכתי לנדנד לה, היא הציעה שאקח מחברת, או אלך למחשב ואכתוב את המחשבות שלי.

"באותו יום כתבתי על הנערה שרוצה להיות חופשייה בלי שההורים שלה יחליטו עליה. היא הופכת לעצמאית רק אחרי שפגשה בחור חמוד וחתיך, והוא מעיר להורים שלה שהם צריכים לשחרר אותה".  

זה סיפור דמיוני, או שהכנסת גם משהו מהחיים שלך?

"באותו יום הרגשתי פחות עצמאית, אבל עכשיו אני מרגישה אחרת. אני לוקחת את ההשראה שלי מסרטים ומסיפורים שקראתי. למשל, את 'סלינה שומרת סוד' כתבתי אחרי שראיתי סרט על סינדרלה. את 'לערפדים מותר למצוא אהבה' כתבתי אחרי שראיתי בטלוויזיה את הסדרה 'חצויה'. הרעיון על מדינה שאסור להתחתן בה היה רק שלי". 

רוחמה, שפרסמה עד היום שבעה ספרים, רובם רומנים היסטוריים, מודה שבהתחלה היתה בטוחה שמדובר בגחמה של בתה. "היא הודיעה שתוציא ספר לרגל יום הולדת 20, ולא לקחתי אותה ברצינות. אבל היא היתה חדורת מטרה כהרגלה וכתבה אחרי שעות הלימודים, בסופי שבוע, ואפילו כשהיינו בטיול בחו"ל. מדי פעם היתה יוצאת לבדה לבית הקפה בשכונה, מזמינה כריך ויושבת עם הלפטופ כמו סופרת מקצועית.

"כשסיימה והראתה לי את החומר, נדהמתי. היא הצליחה לנסח עלילות שלמות, ודרכן גיליתי את העולם הפנימי שלה. מצאתי סיפורים על אהבה, נסיכים ונסיכות, והבנתי את הנאיביות שבה היא חווה את העולם. היה ברור לי שאסור לערוך את הספר, ורק תיקנתי שגיאות כתיב".

שני: "אמא, מה זה לערוך?" 

רוחמה: "לשנות את הסגנון המיוחד שלך. את הראית לעולם איך חושבת ילדה עם צרכים מיוחדים, וזה חשוב מאוד. זה ההיגיון שלך והאסוציאציות שלך".

"אני צריכה כבר להתחיל חיים עצמאיים". שני בילדותה

עם סיום הכתיבה הציעה שני לאייר בעצמה את 26 הסיפורים שבחרה לפרסם בספר. "כבר שלוש שנים אני בחוג אמנות במוזיאון ישראל, אז ביקשתי מהמורה, מיכל לוקסמבורג, שתעזור לי. היא נתנה לי לשבת בצד ועזרה לי לבחור את הציורים הנכונים".

רוחמה מנסה עדיין לעכל שמרבית הספרים כבר נמכרו. "התחלנו הכל בקטן, ומימון ההדפסה היה דרך הדסטארט. פרסמתי את הספר רק בפייסבוק האישי שלי, ולא האמנתי שכמעט כל העותקים נרכשו. הורים, מורים ותלמידים מבית הספר של שני רכשו ממנה יותר מעשרה ספרים. בימים האחרונים מתקשרים אלי מבתי ספר רגילים ולחינוך מיוחד, ומבקשים לרכוש ספר לספרייה שלהם. אנחנו נערכים להדפסה של 120 ספרים נוספים".

שני, איזה סיפור הכי אהוב עלייך?

"הראשון בספר, שנקרא 'נערה מצילה נסיך'. אני אוהבת שנערה מקריבה חיים עבור נער. באגדות זה הפוך, אבל גם לבנות מותר להציל בנים". 

•  •  •

"לפני כמה שנים היתה נערה שקראו לה דנה. כל החיים היא חשבה איך למצוא אהבה בחיים, והיא אמרה: איפה אני אמצא אהבה. היא התחילה לחפש חבר בכל מיני מקומות. עבר חודש, והיא מצאה חבר נחמד ויפה, שלא היה פושע והיה חזק וקראו לו דורון" (מתוך הסיפור "למצוא אהבה בחיים")

בתקופה האחרונה מעסיקה אותה הכמיהה לאהבה ולזוגיות. הפתיחות שבה היא מדברת על הנושא נוגעת ללב. "אני בגיל שבו רוצים שיהיה לי בן זוג, ולא משנה אם רגיל או עם צרכים מיוחדים. אני רוצה חבר שיהיה נחמד, שידאג לי, שיהיה לו אכפת ממני, שלא נריב, ושיהיה לנו על מה לדבר".

את מנסה להכיר בנים?

"אני עושה כל מה שאפשר. אני יוצאת הרבה, הולכת לבד לסרטים, נוסעת למחנות קיץ של ילדים עם צרכים מיוחדים ומטפחת את עצמי. בכל פעם שאני פונה למישהו ומציעה לו חברות, הוא רוצה שנתחיל בידידות. אני לא רוצה את זה, יש לי מספיק ידידים. 

"בכיתה ד' הגיע לבית הספר תלמיד חדש, שהיה חמוד. הצגתי את עצמי ושאלתי אם יש לו חברה, כי אם הוא אוהב בת אחרת, זה יהיה כמו דו־קרב. כשאמר שאין לו, הצעתי לו חברות, ושמחתי כשהוא אמר כן.

"זו היתה אהבה ממבט ראשון, אבל במהלך השנה הוא התאהב בילדה אחרת, ורבתי איתו קצת. בחטיבת הביניים התאהבתי בילד צעיר ממני, והוא לא ידע על זה". 

בשנים האחרונות היה לך חבר?

"לפני שנתיים היה לי חבר מבית הספר, והיינו נפגשים בהפסקות, מדברים על אהבה, ההורים, וגם על מוזיקה. אחרי שאמא ואבא הכירו אותו, יצאנו ביחד למסעדה ושילמנו חצי־חצי. אחרי כמה חודשים הוא התאהב במישהי אחרת.  

"כשאני רואה מישהו שמוצא חן בעיניי, אני לא מתביישת ומתחילה איתו. אם הוא אומר שהוא רוצה להיות רק ידיד שלי, אני קצת נעלבת, אבל בעיקר מרחמת על עצמי. אמא אומרת שלא אלחץ כי יש לי זמן, אבל אני מרגישה שצריך להזדרז, כי להרבה בנות מהכיתה יש חברים. הם יוצאים לבלות יחד ורוקדים יחד בשיעור מחול". 

את רוצה להתחתן?

"קודם נראה שאנחנו מסתדרים. אמרתי לאמא ואבא ששמעתי שלפעמים בן הזוג מרחיק את החברה מההורים שלה, והבטחתי להם שלי זה לא יקרה. אם יהיה לי מישהו רציני, אז בטח אשמח להתחתן. אם נמשיך לאהוב, אז אולי ארצה ילדים. אני לא חושבת שבגלל שאני עם צרכים מיוחדים צריכה להיות לי בעיה. אבל זה עוד רחוק". 

את מרגישה שאנשים מתייחסים אלייך אחרת בגלל העיכוב ההתפתחותי?

"אמא אמרה לי שאם מישהו מדבר אלי לא יפה, שאוציא כרטיס נכה ואסביר שקצת קשה לי להבין. אם מישהו יצחק עלי, לא אתייחס.

"פעם, ברכבת הקלה, הנהג דיבר אלי בתוקפנות וביקש שאוציא את הכרטיס במהירות. קצת נעלבתי, אבל לא אמרתי כלום. בבחירות שיהיו בעוד חודש אני אצביע רק למי שיתייחס לאנשים כמוני ויבטיח לטפח אנשים עם צרכים מיוחדים". 

רוחמה: "שני באמת לא סבלה מהצקות, ואני חושבת שזה משום שאנחנו גרות בשכונה משפחתית, שבה כולם מכירים אותה ועוטפים אותה. יש כאן כל מה שצריך, כולל מכולת, בית קפה, ואפילו חנות חשמל, שבה היא קונה בעצמה ברגים לעבודות הנגרות שלה.

"המזל הוא ששני נוחה מאוד. אם לא יתייחסו אליה, היא תסובב את הגב ותלך, בלי לעשות סצנה. רק בימי שישי, כשכל המשפחה שלי מגיעה לארוחת ערב, קשה לה עם ההמולה. היא נשארת לקידוש, ואחר כך הולכת לאכול בחדר שלה ויוצאת רק לקינוח, מכיוון שהכינה אותו.

"בהתחלה ההתנהלות הזו הפריעה לי, אבל אחר כך הבנתי שהשקט שלה חשוב לה, וזה בסדר. אי אפשר להכריח אותה לעשות משהו שקשה לה איתו. גם בלי זה היא הגיעה להישגים בלתי נתפסים".

TalA@IsraelHayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו