גן חובה. האחרוּת שלך ידועה רק לך. אולי גם אמא מרגישה. בבית הספר היסודי תגלה שלסוד שלך יש שם. בישיבה התיכונית זה יהפוך לגוש בטון על הגב שלך וממנו בולטים מסמרים דוקרים. הכאב יהיה חריף. תבוא השעה שבה תהיה חייב להוריד את המשקל, להחליט: או שאתה נועל בתיבה סגורה את המשיכה לגברים, או שאתה נועל בתיבה סגורה את התורה וההלכה. לא ילכו שניהם יחד. כשאחד יוצא מהארון, השני נכנס.
ואני רוצה לספר לך, ילד בגן חובה - שלא בחר להתאהב בילד מהגן, ולא רצה להתרגש מכפות הידיים של החבר בישיבה, ולא ביקש את האחרוּת - על עוז ואהרון. עוז ואהרון שבזכותם ילד כמוך יוכל פעם להיות שניהם. הבטון לא יהפוך לנוצות, אבל אפשר שהמסמרים ייעלמו.
• • •
בתיבת ההודעות שלי הופיעו המילים האלו: "היי אמילי. קוראים לי עוז ואני הדתי עם הטלית הצבעונית מקהילת 'יחד' בתל אביב. כבוד הוא לי להיות סמן כלשהו בסקאלה שאת בוחרת לתאר מדי פעם. נשמח לארח אותך בשבת עם משפחתנו בתוספת חברים. אני בטוח שתיהני. מאוד אוהב לקרוא את הכתבות והטורים שלך. עוז, אהרון, ועומר הקטן".
ככה הגעתי לסעודת שבת בתל אביב אצל אנשים שאני לא מכירה, זוג פלוס ילד. תי בקהילת "יחד", המקדימה מאוד את זמנה. ישנתי בדירה של זוג אחר, אלעד ונתנאל: על המקרר תמונות של בני הזוג, חובשי כיפה, והזמנות לאירועים של קרובי משפחה שנפתחות במילים "בשבח והודיה לה' יתברך". בספרייה סידורי תפילה ושתי קופסאות כסף לאתרוג.
• לכל הטורים של אמילי - לחצו כאן
אחרי הדלקת נרות פגשתי את עוז בדרך לבית הכנסת, ממהר לערבית. משפטן, בן 35. גדל במשפחה מזרחית דתית, למד בישיבת הדרום, אחר כך בישיבה בצפת. בגיל 27 סיפר להורים את מה שידע מגן חובה. נרשם לאתרי היכרויות לגייז, אבל בבחירת השיוך הדתי סימן "מסורתי" ולא "דתי": "לא רציתי שיהיה חילול השם".
לפני כמה שנים הכיר את אהרון, רופא, בן 34, עולה מקנדה. הם ערכו חתונה עם חופה, כתובה שעליה חתמו שניהם, גביע יין, טבעות. את ברכות הקידושין אמרו ללא שם ומלכות. באלבום החתונה שלהם הם דורכים על שתי כוסות.
אחרי התפילה הגענו אל הדירה היפה שלהם במרכז תל אביב. עומר היה עייף, נופף לכולם לשלום, ונרדם. אני מדפדפת באלבום בזמן שהשולחן נערך. לא קל לי לראות זוג גברים תחת חופה. אני נלחמת בעצמי. זה 20 שנה שיש לי חברים וחברות מהקהילה הגאה, אבל הם לא דתיים. בעולם החילוני שלהם גם ככה נהוגים כללים אחרים. ועכשיו אני בבית שבו "אבא" ו"דאדי" מניחים שניהם תפילין בבוקר. אל הסעודה מצטרפים עוד אורחים, בהם דני ונדב, פסיכיאטר וגינקולוג. כששאלתי אם הם נשואים, נדב ענה: "ברור, מה, נחיה בחטא?" וכולנו צחקנו.
בין "שלום עליכם" לברכת המזון פגשתי את הדור הראשון של זוגות גאים דתיים. יש עוד זוגות כאלה. במסיבות רואים מעט כיפות. לפני חצי יובל הם היו נשארים רווקים, או מתחתנים עם אישה, ובכל מקרה חיים בסוד, בבדידות, בסבל. לפני עשור הם היו יוצאים מהארון ומשליכים את הטלית. עוז ואהרון, דני ונדב, ואחרים, בעיקר בתל אביב, כובשים שביל בשדה קוצים. לא חייבים להתנכר אל אחת הזהויות.
זה הדור הראשון והמסורות נכתבות תוך כדי הליכה. האם שומרים נגיעה מגברים אחרים אחרי החתונה? מי מדליק נרות חנוכה? האם לשיר "אשת חיל" בערב שבת, למרות שאין אישה? מה עושים בשחרית של שבת כששניהם נכנסים לקריאת התורה, מי ישמור על הפעוט? אז יש בייביסיטר קבועה שמגיעה לבית הכנסת בשבת ולוקחת את עומר לטיול. בעריכת הקידוש הם עושים תורנות. על כיסוי החלות רקומים שני ילדים, בנים, נותנים יד זה לזה.
ההקפדה ההלכתית אינה הצגה לכבודי. עיני הרנטגן שלי מזהות זיוף. אהרון הכין לי תה ב"כלי שני" כמתוך הרגל. בתוך אגרטל הפרחים הונחו לימונים כדי שלא יהיה מוקצה ויהיה מותר לטלטל אותו מהשולחן. בסוף הארוחה חילקו ברכונים וזמירונים, מזכרות מטקסי חתונה של זוגות אחרים: ישי ונחום; אלקנה ודודי.
"אני לא מסוגל להיות עם אישה. זו מצווה אחת מתוך תרי"ג. זה לא מתיר לי את שאר העולם ההלכתי. זה לא הכל או כלום", "אל תצמצמו אותי לאקט במיטה. הוא שולי. זו נטיית לב, איפה אני מרגיש בנוח, איפה אני פורח, עם מי אני רוצה להתחבק כשעצוב לי. חוץ מזה אני דתי הלכתי. לא מוותר על תפילות. אני לא הולך עם ציצית, אבל כשעומר יתחיל ללכת אחזור גם לזה. אני לא אגיד שהזהות המינית שלי נכפתה עלי, אבל זה מי שאני.
"אני לא יכול לבקש מהקדוש ברוך הוא לשנות אותי, כמו שאני לא יכול לבקש ממנו לשנות את העבר. כשאגיע לבורא עולם אגיד לו: השתדלתי. נתתי את המאה אחוז שיכולתי.
"אף אחד לא עושה דווקא. אתה לא בוחר להיות הומו כי זה מגניב או כי אמילי כתבה בעיתון על סעודת שבת עם גייז. כשמישהו אומר לי, אולי תנסה להתחתן עם בחורה, אני עונה לו: בסדר, רק שזו תהיה הבת שלך. מישהו היה דן את הבת שלו לחיים כאלה? למה הוא מציע לי את זה?"
• • •
להורים של עוז היה קשה כשיצא מהארון. היום הוא כבר עולה לתורה בבית הכנסת של אבא שלו, קהילה ספרדית בעיר קטנה. "לא יודע מה הם מדברים עלי בבית, אבל בבית הכנסת מכירים אותנו, לוחצים לנו את היד בברכת שבת שלום. אני לא מחכה שיתלו לי על דלת הבית הכשר של הרבנות. אני חי כדתי לא בשביל אישור ממישהו, לא כפיצוי, לא בגלל מבט חיצוני.
"כשסיפרנו לסבא של אהרון, ניצול שואה, שאנחנו מתחתנים, התגובה היתה: 'אני לא מאמין שזה קורה לנו אחרי שעברנו את השואה'. הוא היה מודאג מקטיעת ההמשכיות. כשעומר נולד, קיבלנו את הגושפנקה. יש תא משפחתי, הרצף היהודי לא נשבר. חוץ מזה שחתן כמו אהרון הוא חלומה של כל אם".
וחשבתי על ילד אחד בגן חובה, שצריך לדעת שיש עוז ואהרון בעולם.
emilya@israelhayom.co.il(איור: בת־אל בן חורין)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו