המסע של "ארץ בחירה" התחיל בעיר שדרות. השבוע חזרנו ליישובים שמסביב לה, למה שמוגדר באוזניים ששומעות אבל לא תמיד מבינות - עוטף עזה, או "העוטף". מדובר בשטח עצום, שכולל כמעט 60 יישובים, עיר אחת (שדרות) וארבע מועצות אזוריות - חוף אשקלון, שער הנגב, שדות נגב ואשכול.
לפני שאנחנו עולים לחדר האוכל של קיבוץ אור הנר מקבל אותנו בחוץ דגל של המולדת השנייה, ארגנטינה. לצידו בריכת שחייה שלא עשו לה שום טיפול חורף, כזאת שדוחה על הסף את נאום "הקיבוצניקים המיליונרים שיושבים על שפת הבריכות שלהם", של מנחם בגין.
בעוטף עזה, לא חשוב עם מי תשב לדבר, הוא אף פעם לא ייצג את הדעות והמחשבות של השכן שמעבר לכביש. ערב רב של קהילות ויישובים, מכפר מימון עד יכיני, מנחל עוז ונתיב העשרה עד כרם שלום, עם תפיסות עולם כאלה וגם אחרות, שמקשות לאפיין את היישוב בצורה מובהקת, ובמידה מסוימת גם פוגעות כנראה ביכולת לדפוק על השולחן אצל מקבלי ההחלטות. דבר אחד בקונצנזוס כאן: בלי קשר לדעות הפוליטיות שלהם, הם אוכלים אותה מכל הכיוונים.
זה לא בא ממקום של בכי ונהי. ממש לא. הם מגוּונים מאוד בדעות, ומעטים מדי באלקטורט. אם תוציאו מהחשבון את שדרות (25 אלף תושבים), שהיא עיר ליכודית מובהקת, הרי עוד 30 אלף תושבים במרחב, הרבה פחות מובהקים, היו יכולים לדפוק על הקירות ולרקוע ברגליים. הם כמעט האחרונים שהמדינה מגיעה אליהם, וגם ממשלת הימין, שמכהנת כבר עשור, לא מוצאת תשובה אחת ניצחת. כי ברגע שהאנשים עם ההבטחות הגבוהות תופסים את ההגה, הם מבינים את מגבלת הכוח וכושלים במתן תשובות לעשרות אלפים, מלח הארץ, שיושבים על הגבולות ואוכלים סרטים לילות וימים, על עצמם ועל טפם.
אדי פולונסקי (58), נשוי פלוס 4 פלוס 4 נכדים, חי באור הנר כבר 38 שנים. בגדול, אפשר להגדיר אותו כקאובוי. הוא מנהל רפת שמפיקה 4 מיליון ליטר חלב ומאכילה 700 ראשי בקר, ועוד 180 ראשים של עדר בקר, שמיועדים לבשר ורועים עכשיו בשדות המוריקים. ביוני שעבר עוד היו השדות האלה מפויחים וקמלים מטרור העפיפונים והבלונים. הוא רואה בפרות במרעה סוג של חגורה ביטחונית, אחיזה באדמה מסכנת פולשים.
"בבחירות הקודמות החזון כאן היה שצריך שיתוף פעולה עם תושבי עזה, כדי לייצר מקומות עבודה", הוא אומר, "הרעיון היה שאם להם יהיה טוב, גם לנו יהיה טוב. היום אני יכול להגיד לך שהשיח השתנה, כי האוכלוסייה כאן השתנתה.
"קלטנו מאות אנשים, אוכלוסיות שבאו לכאן מכל מיני מקומות, כי הם רוצים לחיות בסביבה כפרית, כי ניצלו הטבות מס, כי הקרקע במחיר אפס. בכל יישוב זו מציאות אחרת. נתיב העשרה, כפר עזה ונחל עוז צמודי הגדר הם לא כמו אור הנר, מפלסים או יד מרדכי. בקיבוץ ניר עם כבר היו 70 נפילות, ואצלנו ב־18 שנה נפלו שלושה קסאמים. הכל עניין של כיוון".
גיא גוטקין (35), נשוי פלוס 2, גם הוא חקלאי באור הנר, מסביר את אדי. "אצלנו בקיבוץ, מחבל לא ייצא מחוץ לאדמה במנהרה. בשביל זה הוא צריך להתגבר על המכשול התת־קרקעי שהקימו, על מכשול הרכבת, על הכביש הראשי, ולצעוד עוד כמה קילומטרים".
רונית איפרגן (44), במאית מקיבוץ כפר עזה ואם לשלושה, מספרת ש"בצוק איתן ברחנו מהבית למרכז, ובברור חיל, מעבר לכביש, ישבו כל היום בבריכה. איך קינאתי בהם. 17 משפחות עזבו את נחל עוז בצוק איתן, אבל בהמשך הצטרפו 30 משפחות".
אדי: "היה לי עובד מכפר עזה, שבכל פעם שהיתה התחממות, היה מעמיס את המשפחה במכונית ושואל אותי, 'אתה נשאר?' זה הופך לך את הבטן. אבל אני מטפל פה בבעלי חיים, אני יכול לעזוב אותם מאחור וללכת? לפעמים יש את ההבחנה הזאת, בין אלה שנטועים כאן לבין אלה שגרים כאן והולכים לבלות בתל אביב כשיש בלאגן".
• • •
יפעת בן שושן (48) ממושב נתיב העשרה לא מבחינה בין אלה שבאו בגלל אידיאולוגיה לאלה שרצו איכות חיים, "בכל מקרה זו מגמה חיובית. באו ילדים, נכנס דם צעיר, ואנחנו, הבנים החוזרים, שינינו את פני היישוב בהעברה ההדרגתית של שרביט ההנהגה מדור המייסדים לדור ההמשך".
רונית אומרת שעדיין לא החליטה למי תצביע. בפעם הקודמת הצביעה למחנה הציוני, הפעם היא מתלבטת בין העבודה לכחול לבן. "השיקול העיקרי הוא מי יוכל להקים גוש פוליטי שימנע מביבי להמשיך להיות ראש ממשלה.
"תבין, אני רוצה קודם כל שיהיה לי ולילדים שלי טוב, ואחר כך שיהיה טוב לאנשים בעזה. כשנופל טיל, אני לא חושבת עליהם, אלא עלינו. אבל אנחנו אחראים לזה שהמציאות תשתנה, ואנחנו דורשים שהיא תשתנה. המציאות שלנו שזורה במציאות של האנשים בעזה. אם יהיו מחלות בעזה והרופאים שם יעזבו לחו"ל, כמו שכבר קורה, המחלות יעברו את הגדר ויגיעו אלינו".
אדי: "המחלות כבר כאן. הזבובים עוברים וגורמים לקטרת העור בפרות שלנו. זה עולם שלישי, ולמרות שהעברנו להם חיסונים, הם מגדירים את זה 'קסאם ביולוגי'. לא אכפת להם למות, כל עוד אני מת.
"בפעם שעברה הצבעתי לליברמן, בגלל הזיקה שלו לחקלאות, הוא היה איתנו בשעתו בחוק החלב. אהבתי אותו גם כי הוא לא נכנע לדתיים, והיחיד שיצא לאשדוד בשבת, במחאה על סגירת החנויות. הפעם אני מתלבט בינו לבין העבודה. לעבודה יש צוות טוב, שאני מחזיק ממנו".
וכחול לבן?
"היום מנהלים את העולם נוכלים. אני לא רואה את בני גנץ, שהוא בחור טוב, יושב עם כאלה כמו טראמפ ופוטין. אני גם לא אוהב את רעיון הרוטציה בין גנץ ללפיד".
איך מסבירים לילדים את מציאות החיים כאן?
יפעת: "אני, כאמא לשניים, לא יכולה שלא להפיח בהם תקווה. כשהגענו לפני שמונה שנים מהמרכז לנתיב העשרה כתושבים חוזרים, הבן שלי היה בן 3. בכל פעם שהיה ירי, הוא נכנס להיסטריה, שיתוק. הבנתי שצריך לדבר על זה, ולקחתי אותו לתצפית של המושב על עזה. בשפת ילדים הסברתי לו שפעם, כשאני הייתי קטנה, יכולנו לטייל בעזה. חייבים לדבר גם על תקווה.
"היום, בגיל 11, הוא מבין ש'צבע אדום' מגן על החיים ולא צריך להיכנס להיסטריה. מרכז חוסן, שנתן לנו 12 טיפולים, החזיר את הביטחון. זה נדבך חשוב. הילדים חווים את מה שההורים שלהם משדרים להם. אם ירגישו שאין פה תקווה, הם יקומו וילכו".
"חייבים לדבר על תקווה". בן שושן // צילום: אפרת אשל
בבחירות הקודמות היא הצביעה ליאיר לפיד. היום היא ראש מטה כחול לבן בחוף אשקלון. "לפיד אמר שצריך לעשות פעולה צבאית בעזה. ככה המצב לא יוכל להימשך".
• • •
מיה אקרמן ביידר (39) מאור הנר, נשואה פלוס 2, עובדת בחינוך. מבחינתה, הבחירות הללו הן נקודת ציון חשובה במיוחד. "אני פה מ־2006. באתי מגני תקווה. הגיע הזמן שאחרי הבחירות תהיה כאן הנהגה שתביא למקום תוכנית עם דרך ועומק. אני מצפה שמי שייבחר יביא תוכנית אלטרנטיבית לאזור שלנו".
את יודעת מה תצביעי בחודש הבא?
"בפעם שעברה הצבעתי ללפיד, אבל הפעם כבר לא. החיבור של כחול לבן לא עושה לי את זה. אני מתבלטת בין העבודה לבין בנט".
התלבטות משונה.
"כי כשבנט מדבר, עזה היא על סדר היום שלו. אבל בבסיס אני עבודה. יש להם ח"כים שיכולים לייצג אותנו בכבוד".
גיא גוטקין מאור הנר מגדל גזר, תפוחי אדמה, חיטה, חמניות ותירס, ועוסק גם בהשקיה. פה נולד, ופה הוא מגדל את המשפחה, בחסות ההרעשות הלא צפויות מעבר לגבול.
"יש לנו מדינה מאוד חזקה, צבאית ומנטלית, אחת החזקות בעולם, אבל הבעיה הגדולה פה היא השיח והמעורבות של הציבור בכל דבר. לכל אחד יש מה לומר, והשלטון עושה חשבון לכולם, וכשצריך להחליט החלטות קשות, הוא בורח מאחריות.
"בעשר השנים האחרונות היו שלוש מערכות בחירות, זאת הרביעית. משהו השתנה בעוטף עזה? ממש לא".
גם אתה לא מתלהב מכחול לבן?
"אני חושב שהם מפלגת אווירה, לא רואה אצלם הסכמה אפילו על דמי הכיס שהם נותנים לילדים שלהם. אני מצביע עבודה מגיל אפס.
"רוב המדינה נמצאת במרכז המפה הפוליטית. יכול להיות שזה בכלל לא משנה מי בשלטון, ימין או שמאל. הלחץ הציבורי על ההנהגה הוא כל כך גדול, שאף אחד לא מסוגל לקבל אחריות על יציאה למבצע ענק בעזה, שעלול לעלות, למשל, ב־300 חיילים הרוגים.
"אז נכון שאי אפשר להכיל את המספר הזה, אבל אנחנו חיים כאן על הקצה, ועם הרבה מזל של התלקחות או לא. בימים שנפלו פה 500 קסאמים ביום, אם חמאס היה מוריד את האוטובוס של החיילים - היינו היום עמוק בתוך עזה. וגם אם הקסאם היה נופל בתל אביב ולא בראשון לציון".
רונית: "אני לא רואה במבצע בעזה משהו שיפתור את הבעיה. הסבבים האלו מביאים אותנו כל הזמן לאותו מקום. צריך לעשות ועידה אזורית בהובלת ישראל והמדינות הערביות המתונות, שירימו תוכנית שיקום ל־20 שנה. אני חושבת שחמאס ייעלם בסוף. צחוק הגורל הוא שאנחנו מייחלים ליום שבו פת"ח יחזרו לשלוט שם".
אדי: "במדינה שלא סובלת ערבים מבפנים, לא ידברו עם ערבים מבחוץ".
אתם שכנים גם של האנשים בשדרות, שגם הם חוו התקפות קשות מעזה, ולמרות הכל, לא משנים את דפוס ההצבעה שלהם לליכוד.
רונית: "העם לא טיפש, וגם בשדרות האנשים הם לא כבשים שרצות כמו עדר. אני מסתובבת בשדרות ומזהה אכזבה קשה מהליכוד. זה לא שהם ירוצו עכשיו ויצביעו לגנץ, אבל תהיה נדידה משמעותית של הקולות ימינה. לימין החדש, לעוצמה יהודית, כאלה".
aviadp65@gmail.com--------------
מוקדש לזכרה של כתבתנו ניקי גוטמן ז"ל, שסייעה בהפקת המפגש בעוטף עזה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו