נועה, אם פונדקאית, שכבה בחדר הלידה של בית החולים בילינסון בפתח תקווה, רגעים ספורים לפני לידת תינוקה של נורית. שתי הנשים, שהגורל חיבר ביניהן בקשר גופני ונפשי, החזיקו ידיים והתבוננו זו בזו. כל כך הרבה תהפוכות ומכאובים הן עברו בשנה האחרונה, ביחד ולחוד.
לפתע החל דופק העובר ברחמה של נועה לרדת. הדרמה בחדר הלידה הגיעה לשיא. שלומי, בעלה של נועה, שעמד לידה, הבחין שאשתו מסמנת לו משהו בעיניה.
"סימנתי לו שייגש לנורית ויתמוך בה, כי אייל, בעלה, היה בחוץ", אומרת נועה. "קלטתי שבעוד רגע נורית עלולה להתעלף בחדר הלידה מרוב לחץ".
שלומי חיבק את נורית בחום. למרבה המזל, דופק העובר חזר לתקנו, ונועה ילדה בשלום את התינוק החדש של נורית ואייל. המתח העצום התחלף באושר. נורית ואייל פרצו בבכי, וגם נועה ושלומי היו נרגשים מאוד, בתום אחת השנים הקשות והמשמחות בחייהם.
"במשך שנים חלמתי להיות אם פונדקאית", מספרת נועה. "החלטתי לעשות את זה כשאימרי, הבת הקטנה שלנו, היתה בת חודש. אחרי תהליך ארוך הכרנו את נורית ואייל, וידעתי שזכינו בזוג מקסים, בחברים לכל החיים. במהלך הניסיונות שלי להיכנס להיריון עבורם, הבן האמצעי שלנו, איתמר, חלה בסרטן.
"למרות זאת, החלטתי להמשיך בתהליך הפונדקאות, וגם נורית ואייל היו שם איתי מכל הלב ורצו מאוד שנמשיך ביחד, למרות הכל. בזמן הטיפולים הקשים שאיתמר עבר, אני רציתי רק שהוא יחלים, ושאצליח להיכנס להיריון עבור נורית ואייל.
"זה העניק לי הרבה תקווה, להביא חיים חדשים לעולם. המחשבה על עזרה גדולה כל כך לזוג אחר, עזרה לי להתמודד עם המחלה של איתמר. היום אני המאושרת באדם: איתמר החלים, ואלעד הוא תינוק מקסים ואהוב מאוד".
לחלוחית עולה בעיניה של נורית. "כשנועה סיפרה לנו על המחלה של בנה, איתמר, אמרנו לה שאנחנו איתה, ושנבין אם היא תרצה להפסיק את תהליך הפונדקאות. היא אישה כל כך מדהימה, עם נתינה אינסופית. ברגע שהיא אמרה לנו שהיא רוצה להמשיך איתנו, גם לנו לא היה ספק שממשיכים. עברנו המון ביחד, ונישאר מחוברים לכל החיים".
• • •
לנועה ושלומי פדר מראש העין יש בבית שלושה ילדים: אריאל בת ה־12, איתמר בן ה־9 ואימרי בת ה־4. נועה (37) עובדת כמזכירה רפואית בבית החולים שניידר לילדים, שלומי (44) מנהל מכירות של סוגי קפה למסעדות ומלונות באזור תל אביב.
אנחנו נפגשים כשהיא עדיין בחופשת לידה, הגם שהפעם לא צירפה תינוק חדש למשפחתה. "עברו שלושה חודשים מאז שילדתי את אלעד, וזה נראה לי כמו נצח", היא מחייכת. "אין ספק שזאת היתה חופשת לידה שונה לחלוטין, כשאין תינוק בבית לטפל בו. יש בזה גם משהו מאוד כיפי ומשחרר. לשמחתי ידעתי כל הזמן, כולל אחרי הלידה, לעשות הפרדה רגשית מוחלטת בין הבטן שלי לבין התינוק, שהוא לא שלי. לא נקשרתי אליו, כמו שקרה לי עם שלושת הילדים שלי, אבל דאגתי לו כמו דודה אוהבת".
החלום להיות אם פונדקאית נולד בה כבר בשנות העשרים לחייה, עוד בטרם הביאה לעולם את ילדיה. "באמת חלמתי על זה שנים, לעזור לזוג שלא יכול לעשות את זה בעצמו. זאת זכות ענקית להיות שותפה ביצירה של בן אנוש.
"הכסף לא היווה שום שיקול. על כל התהליך הארוך הזה קיבלנו 160 אלף שקלים. זה ממש לא הרבה, אם מביאים בחשבון את התהליך עד קבלת האישור להיות אם פונדקאית, ואחר כך את ההיריון עצמו, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, עם ההרגשה הפיזית הכבדה וההקרבה האישית והרגשית - אני לא חושבת שזה סכום גבוה בכלל".
כשאימרי היתה בת חודש, ניגשה נועה לבעלה עם הרעיון להפוך לאם פונדקאית. "הגבתי כמו שאני תמיד מגיב לרעיונות שלה", הוא צוחק. "'בסדר, בסדר'. לא התרגשתי יותר מדי. אבל היא, כשהיא רוצה משהו באמת, יודעת להריץ את זה קדימה. היא יצרה קשר עם מירב ואורית מ'מירב פונדקאות חובקת' (מרכז שמקשר בין הורים מיועדים לפונדקאיות; ע"נ), ואז שוב דיברה איתי. קראתי על זה בגוגל, לא הבנתי מה זה בכלל אומר, אבל מובן שבאתי איתה לפגישה.
"בהתחלה אמרתי לעצמי, יופי, הולכים לעשות לי הערכה פסיכולוגית, אני לא אעבור אותה, ואצא גדול: גם לא עצרתי את נועה, וגם לא יאשרו אותנו".
נועה: "היתה המון ביורוקרטיה מול משרד הבריאות, והם גם ניסו להזהיר אותנו שהתהליך מסוכן - פיזית, רגשית ונפשית. אבל הייתי סגורה על זה. כשהגענו לקבל את האישור מהוועדה לנשיאת עוברים, אימרי כבר היתה בת שנה, וזה התאים, כי ממילא חייבים להמתין בשביל זה שנה מהלידה".
אחרי שקיבלו את האישור, הגיע המפגש עם הזוג המיועד: נורית ואייל ניצני, ממודיעין. היא כלכלנית ראשית במחוז ירושלים של קופת חולים כללית, הוא עובד במשרד ממשלתי.
הפגישה התקיימה אצל מירב ואורית, ביולי 2016. "זה היה ממש כמו בליינד דייט", משחזרת נועה, "פרפרים בבטן, התרגשות. את מי נפגוש? איזה חיבור יהיה?"
שלומי: "זה היה ממש מביך בהתחלה. היו הרבה שתיקות, קצת חיוכים, כל אחד מספר על עצמו. קבענו תנאים לזוגיות. מתי מתקשרים, כמה פעמים בשבוע. היה ברור שבהתחלה נורית ונועה יהיו בקשר, ולא אנחנו, הבעלים".
גם אייל ונורית היו בציפייה דרוכה לפני המפגש הגורלי. "את לא יודעת את מי תפגשי", אומרת נורית (42). "זה עניין כל כך משמעותי, מי תהיה האם הפונדקאית שלנו, איזה חיבור יהיה לנו איתה ועם בעלה. תהליך מורכב ועדין מאוד. למזלנו, כבר מתחילת המפגש הרגשנו שזכינו. בסוף הפגישה לא יכולתי להתאפק, קמתי וחיבקתי את נועה. הרגשתי כבר מספיק חום והכלה ממנה, ורציתי להביע את זה".
נועה מחייכת. "ברגע שנורית חיבקה אותי, היה ברור לי שאני רוצה לעשות את הפונדקאות בשבילה ובשביל אייל. הרגשתי שיש לי שותפה לדרך, שהחיבור בינינו טוב, ושהתהליך שלנו יצליח".
"הכל היה פתוח מההתחלה", מספרת נורית. "יש לנו בן, נבו, שילדתי לפני שש שנים וחצי. שנה אחרי שהוא נולד גילו לי בעיה בריאותית, שמונעת ממני להיכנס להיריון. חשבנו על אימוץ, אבל אני התעקשתי על פונדקאות.
"דיברתי עם נועה ושלומי על הבעיה שלי כבר בפגישה הראשונה שלנו. זה עלה גם בהמשך, בשיחות שלי עם נועה, והרגשתי שאנחנו מחוברות. באמת זכינו לקבל אם פונדקאית יוצאת דופן, שבאה במטרה נעלה לעזור לנו, להעניק לנו את המתנה הכי גדולה בעולם בכל ליבה ובכל גופה. זה ריגש אותנו מאוד".
"אני מאוד חששתי מהפונדקאות", ממשיך אייל (44). "בהתחלה התנגדתי. חששתי לנורית - איך היא תעמוד בזה בריאותית, רגשית ופיזית, איך הגוף שלה יגיב לזריקות, להורמונים, לשאיבת הביציות. אבל הבנתי עד כמה זה חזק אצלה, הכמיהה לילד נוסף. עד כמה הפונדקאות מייצרת אצלה תקווה. החלטתי שאני מתגבר, ושאנחנו הולכים על זה בראש מורם, מתמודדים ביחד עם כל החששות.
"מהרגע הראשון היה ברור לנו שנועה היא פשוט מלאכית שנשלחה אלינו. לא היה לנו ספק לרגע שהיא לא עושה את זה למען הכסף. גם עכשיו, כשאני מדבר עליה ועל שלומי, ועל החיבור שלנו, אני מתרגש. זה לא מובן מאליו, נקשרנו מאוד".
בספטמבר 2016 חתמו שני הזוגות על הסכם הפונדקאות ויצאו לדרך הארוכה, בניסיון להיכנס להיריון.
נועה: "לקחתי תרופות וזריקות הורמונים להכנת הרחם לקליטת העוברים, כולל בדיקות דם בכל יומיים. בדצמבר עברתי את הניסיון הראשון להחזרת העוברים של נורית ואייל. הם לא נקלטו".
כעבור חודש, באחד מימי שישי של ינואר 2017, הבחין שלומי בבליטה בצווארו של איתמר, שהיה אז בן 7 וחצי. "קראתי מייד לנועה, ולמחרת לקחנו אותו לרופא. הרופא אמר שאין לנו מה לדאוג, כי הבליטה בצוואר יכולה להיגרם ממשהו זיהומי, אולי ויראלי, לא משהו שצריך להזדעק ממנו. עשינו גם בדיקות אולטרה־סאונד, והן יצאו תקינות".
נועה המשיכה בתהליך הפונדקאות, ובחודש מארס עברה ניסיון החזרה שני - ששוב לא נקלט. במקביל, הבליטה שגילו אצל איתמר גדלה.
"הצוואר שלו התנפח, כמעט לכפליים מהגודל שלו", משחזר שלומי. "כבר היינו מאוד לא שקטים. בחודש מאי עשינו לו שוב בדיקת אולטרה־סאונד, והפעם כבר אמרו לנו שבלוטות הלימפה 'לא נראות יפות'. עשו לו ביופסיה.
"את כל הבדיקות עשינו בשניידר, שם נועה עובדת. בכל יום התקשרתי אליה ושאלתי אם כבר הגיעו התוצאות. השתגעתי מרוב לחץ. אני החרדתי בבית. נועה התעצבנה עלי ואמרה: 'שחרר כבר, כשיגיעו התשובות, נקבל אותן".
ב־20 ביוני 2017 הגיעו התשובות, והשמיים נפלו על נועה ושלומי.
"באותו יום נשארתי בבית, כי אימרי ואיתמר היו חולים", נזכרת נועה. "התקשרו אלי מבית החולים ואמרו שהתוצאות הגיעו, ושאבוא. ארגנתי את הילדים ליציאה, ובדרך לבית החולים התקשרתי לשלומי".
שלומי: "נועה אמרה לי שהגיעו התוצאות ושהיא בדרך לבית החולים. נטרפתי. אמרתי לה, 'למה הם לא אומרים בטלפון?' הייתי בטעימת קפה באחד מבתי הקפה בעיר, והכל נשמט לי מהידיים. גם עכשיו, כשאני מדבר על זה, אני כמעט מתעלף.
"טסתי לבית החולים, ובדרך דיברתי עם כל העולם. כולם ניסו להרגיע אותי, אבל כבר לא שמעתי כלום. החרדות והדאגה השתלטו עלי לגמרי".
ד"ר גליה אברהמי, רופאה אונקולוגית בשניידר, בישרה להם את הבשורה הקשה.
"היא אמרה לנו: 'זה זה', בלי להגיד את המילה סרטן", מספר שלומי. "אבל הבנו מייד. אחר כך היא הוסיפה שמדובר בלימפומה ע"ש הודג'קין, שהוא סוג סרטן עם אחוזי ריפוי גבוהים, אבל בקושי שמענו, כי היינו בסערת רגשות".
נועה מצטעפת. "אלה היו רגעים קשים ביותר. משם נכנסנו לסרט מטורף. עוד באותו יום איתמר עבר את כל הבדיקות האפשריות. חזרנו הביתה מותשים, ויודעים שאנחנו לפני הקרב הגדול של חיינו".
• • •
נועה ידעה שהיא חייבת לבשר את החדשות הקשות גם לנורית ולאייל. "צלצלתי מייד לנורית וסיפרתי לה. היא היתה המומה. אמרתי שמבחינתי אני נשארת מחויבת לתהליך ולא רוצה לעצור אותו, אבל זאת החלטה שלהם, ואני אקבל כל מה שהם יחליטו.
"כמעט מדי יום הם התקשרו לשאול לשלומו, ולשלומנו. לא הפסיקו להתעניין. אחרי כמה ימים, שניהם באו אלינו לראש העין לבקר את איתמר. זה חיזק אותנו, היה מרחיב לב. ידענו שבחרנו נכון, ללכת לתהליך עם זוג מקסים כזה".
נועה (שוכבת) אוחזת בידה של נורית בחדר הלידה. "האחות שאלה אותי למי לתת את התינוק, ואני עניתי, 'לנורית, ברור'"
חלפו עוד כמה ימים מתוחים, עד שהתקבלו תוצאות הבדיקות העדכניות של איתמר. "היינו במתח שאי אפשר להגדיר במילים", אומרת נועה. "לשמחתנו, בישרו לנו שתפסנו את המחלה של איתמר בזמן, ושהוא בשלב 1 מתוך 4, ויצטרך 'רק' שלושה חודשים של כימותרפיה".
שלומי: "זה כמו פצצת עולם על הראש, אבל היתה הקלה. הבנו שיש לנו סיכוי גדול לנצח, וזה נתן לנו הרבה כוח ותקווה להתמודד עם הסיפור הזה".
בתחילת יולי 2017 החל איתמר את טיפולי הכימותרפיה שלו, אצל ד"ר אברהמי וד"ר שולמית ברזילי. כעבור שבועיים עברה נועה טיפול נוסף של החזרת עוברים, השלישי במספר בתהליך הפונדקאות.
איך התפנית לזה רגשית, כשהבן שלך עובר טיפולי כימותרפיה קשים?
"היינו בזוועה, ודווקא תהליך הפונדקאות נתן לי כוח לעבור עם איתמר את הקשיים הגדולים. זה היה משהו טוב להתעסק בו. חשבתי כל הזמן שנה קדימה - שאלד את התינוק לנורית ולאייל, ושאיתמר כבר יהיה בריא".
גם הניסיון השלישי לא צלח. "זה כמובן אכזב אותי. הייתי נתונה כל־כולי לטיפולים של איתמר. הייתי צריכה להחזיק אותו בידיים וברגליים בזמן הבדיקות, ממש לעטוף אותו בגופי. שלומי ואני לקחנו חופשה מהעבודה, והיינו רק איתו, מגויסים להציל אותו".
שלומי: "לא יכולתי לעבוד. רציתי רק להיות עם הבן שלי. הלכתי איתו למספרה וגילחנו שנינו את הראש, ולא זזנו ממנו. אין דבר קשה יותר מאשר לראות את הילד שלך נלחם במיטה מול כימותרפיה רצחנית, טונות של תרופות. אתה מבין שהוא סובל, ושהוא גיבור. בשבילי זאת היתה חרדת מוות אמיתית. פתאום כל שיעול של הילדים הכניס אותנו ללחץ. החיים שלנו השתנו בבת אחת".
באוקטובר 2017, לקראת סוף הטיפול הכימותרפי של איתמר, עברה נועה ניסיון רביעי להחזרת עוברים - וגם הוא נכשל. כעבור שבועות אחדים, התבשרו נועה ושלומי שאיתמר החלים. "הבדיקות שלו הראו שהוא נקי, ושאין סימנים למחלה פעילה", מספרת נועה. "חיבקנו אותו חזק־חזק ואמרנו לו, 'זהו, אנחנו אחרי זה'".
"אבל הטראומה נשארה", ממשיך שלומי. "החרדות לא מרפות ממני עד היום. איתמר עובר בדיקות תקופתיות, וכל מחלה הכי פשוטה של אחד הילדים שלנו מכניסה אותי לסרטים".
• • •
בינואר 2018 עברה נועה את החזרת העוברים החמישית. "הפעם ביקשתי שזה יהיה טבעי, בלי זריקות של הורמונים. האמנתי בתהליך הטבעי.
"אחרי שבועיים נסעתי לאילת, לסמינר מטעם העבודה. ידעתי שאפשר כבר לדעת אם ההיריון נקלט, ונסעתי למרכז לבריאות האישה באילת, לעשות בדיקת דם. אחרי כמה שעות התברר שהתוצאה חיובית. התלהבתי כל כך שעצרתי הכל וחיפשתי את נורית. לא תפסתי אותה, ושלחתי לה הודעה - ספל קפה שכתוב עליו באנגלית 'אני בהיריון'. בינתיים דיברתי עם שלומי ועדכנתי אותו.
"נורית התקשרה. בהתחלה היא היתה זהירה, כי רצתה להיות בטוחה שההיריון מתפתח באופן תקין. אחרי כמה ימים עשיתי עוד בדיקת דם, ואכן, ההיריון התקדם. הייתי מאושרת. איתמר היה בריא, ואני בהיריון סוף־סוף. זה היה התסריט האופטימי, שהחזיק אותי בכל הימים הקשים".
נורית: "מצד אחד שמחתי מאוד, כי זה הדבר שהכי רציתי בעולם, אבל היתה לי גם הרגשה מוזרה. אולי תחושת החמצה, שמישהי אחרת מרגישה את הדופק של העובר, ולא אני. זה משהו שהייתי צריכה להתרגל אליו.
"דיברתי עם נועה כל יומיים, הרגשתי דרכה את הדופק. בשלב יותר מאוחר היא אפילו הקליטה לנו אותו. הלכנו איתה ועם שלומי לכל הבדיקות - שקיפות עורפית, סקירת מערכות, מי שפיר. המזל שלנו היה שנועה כל כך אדיבה, רגישה ומכילה. הרגשנו הכי טוב שאפשר, בנסיבות הקיימות".
נועה: "ההיריון היה לי בעיקר כבד, עם הרבה בחילות והקאות. אבל לא היו לי חרטות לרגע. ידעתי כל הזמן שיש לי אחריות גדולה ויש לי מטרה - להעניק את הדבר הנפלא הזה לנורית ולאייל. זה עזר לי".
ב־1 באוקטובר הגיעה נועה לחדר הלידה בבית החולים בילינסון. "כבר הייתי בשבוע מאוד מתקדם (40 פלוס ארבעה ימים). זה היה בצהרי שמחת תורה, והרופאים החליטו להשאיר אותי ללידה.
"מייד הזעקתי את נורית, אמרתי לה, 'תכיני תיק ותגיעו'. בסוף שכבתי כמעט 14 שעות בחדר הלידה".
שלומי צוחק. "נועה שכבה שם, ואנחנו כבר התחלנו את החגיגות, אפילו הבאנו סושי לנו ולכל הצוות. נורית נתנה יד לנועה, אני הייתי עם אייל - וגם צילמתי בחדר הלידה. האווירה היתה מיוחדת".
כשאלעד נולד, היה ברור לנועה שנורית היא שתחזיק אותו, תחבק ותנשק. שמהרגע הזה והלאה, הוא שלה. "האחות שאלה אותי למי לתת את התינוק, ואני עניתי, 'לנורית, ברור'. הרגשתי הכי טוב שאפשר. הנה, הענקתי להם את התינוק שלהם, כשהוא בריא ושלם".
נורית: "חששתי מהרגע הזה. איך ארגיש כשאחזיק את הילד בפעם הראשונה. האם יהיה חיבור מיידי? אחרי הכל, הוא לא היה בבטן שלי. אבל החיבור היה מדהים. התרגשתי מאוד. חיכינו לרגע הזה הרבה זמן והנה, התינוק שלי איתי סוף־סוף. הייתי מאושרת".
נורית התאשפזה במחלקת היולדות עם אלעד. נועה הועברה מחדר הלידה למחלקת נשים. שלומי מספר איך פגשו את אמא של נורית במסדרון, בדרך למחלקת נשים. "נורית אמרה לה, 'זאת נועה', ואמא שלה פרצה בבכי, חיבקה את נועה ואמרה לה: 'את כמו בת בשבילי'. ארבעתנו בכינו. זה היה רגע מרגש ביותר".
אלעד כבר בן ארבעה חודשים וחצי. איתמר הוא ילד בריא ושמח, תלמיד כיתה ד'. נועה חזרה לעבודתה בבית החולים שניידר, ונורית חזרה בתחילת החודש לעבודתה בקופת חולים. שתיהן שומרות על קשר רציף.
נועה: "היינו כמובן בברית המילה של אלעד, ומימַנו את הצלמת. נפגשתי עם נורית כמה פעמים במהלך חופשת הלידה. כשאני רואה את אלעד, אני מחבקת ומנשקת אותו, הוא חמוד מאוד. באחת הפגישות שלנו אצל נורית בבית, היא אמרה לי פתאום, 'קחי אותו רגע, תשמרי עליו, אני יוצאת עם הכלב'. וזה היה לי הכי טבעי בעולם להיות איתו לבד, לשמור עליו".
erannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו