להיות עם חופשי

בחורף 1999 קיבלתי שיחת טלפון מאדם שהזדהה כקורא "מקור ראשון", שבו ערכתי וכתבתי על כלכלה. הוא ביקש להודות לי על המאמרים ולהיפגש איתי לשיחה. "גם אני כותב מאמרים בעיתונים כלכליים בעולם", הוא אמר. כשהתחלתי לשאול אנשים בתחום, הבנתי שדניאל דורון (90) הוא פיגורה מוכרת בעולם הכלכלה. זה לא מוזר שלא הכרתי אותו קודם, מכיוון שכפי שהתברר לי בהמשך, דורון, שהיה עוזרו של טדי קולק, בתקופה שהאחרון כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, הוא "האיש שמאחורי הקלעים", כפי שהוא מגדיר עצמו בשיחה עם "ישראל השבוע".

דורון הוא הנין של זרח ברנט, יליד הארץ ובוגר המחזור הראשון של הכלכלן החשוב, חתן פרס ישראל פרופ' דן פטינקין באוניברסיטה העברית. הוא נלחם במלחמת השחרור והמשיך את לימודיו בארה"ב בשנות ה־60 וה־70. דורון תרגם יחד עם אברהם יבין את יצירות הספרות האלמותיות "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי. די. סלינג'ר ו"דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס, וייצג את האמן שלום מושקוביץ', שנודע גם בשם שלום מצפת. 

דורון הוא איש ספר שמכיר את ההיסטוריה הכלכלית של ישראל לפני ולפנים, בקיא ומעודכן בשיח האקדמי בכלכלה. כבר בשיחה הראשונה איתו הוא הביע דאגה מרמת הלימוד האפסית בארץ בתחומי הכלכלה. "סטודנטים צעירים בכלל לא מבינים היכן הם חיים", הוא טען. לפני שני עשורים נראה היה לי שהוא מגזים והוא הציע מייד: "בוא איתי לשיעור באוניברסיטה העברית וראה בעצמך". אני בהחלט זוכר את ההלם שהיה לי בעקבות אותו שיעור עתיר קלישאות בנוסח "המדינה צריכה לתת". שיעור של סטודנטים שהשילו מעצמם כל אחריות אישית והטיחו ב"מדינה" את האחריות לכל דבר ועניין. 

 

בחזית, מאחורי הקלעים

הכניסה שלי לסיפור נעשתה 16 שנים אחרי שדורון החל את הפעילות הנמרצת שלו באמצעות "המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי". הוא מספר: "אחרי תקופה שחייתי בארה"ב הגעתי ארצה והביורוקרטיה היכתה בי שוב. הבנתי שהסוציאליזם הורג אותנו ושאי אפשר יותר לשבת בצד. רציתי להקים מרכז שיעודד יזמות אישית וכלכלת שוק, ולכן חשבתי ששם המרכז יכלול את המילים האלה. אבל חבריי, פרופסורים לכלכלה, כמו דוד לבהרי ומרשל סרנת ז"ל, אמרו לי שהשמות האלה לא יתקבלו בעין יפה. אז הלכנו על שם ניטרלי יותר - קידום חברתי וכלכלי".

בעזרת קשריו בארה"ב דורון גייס תרומות למרכז שהקים בביתו והחל לפעול באמצעות פרסום מאמרים, גיוס אנשי תקשורת מובילים לסמינרים, הקמת פורום אנשי אקדמיה מהכלכלה ועוד. בתחילת שנות ה־90 הוא אף הצליח לגייס תרומות למרכז מג'ורג' סורוס, שלא הסכים לתרום למדינה, אך השתכנע שקליטת עלייה ממדינות מזרח אירופה החביבות עליו, היא מטרה ראויה. דורון ניצל את התרומות ללימוד קורסים לעולים מחבר העמים והמדינות ולקידום רפורמה חשובה - הפרטת סל הקליטה.

המרכז עמד מאחורי הרפורמה שהביאה לחיסול סל הקליטה הבזבזני, שהכריח עולים לשכור דירות מסוימות. במקומו ניתנו מענקים שהגדילו את חופש הבחירה של העולים ושיפרו את רמת הקליטה - דבר שללא ספק תרם להגברת העלייה ארצה של עולים שישראל למעשה התחרתה על ליבם מול ארה"ב, גרמניה, קנדה ויעדים נוספים. "במקרים רבים הפסדנו אותם בדיוק מסיבות אלה", אומר דורון. "הניצול המפלגתי של הכלכלה על ידי שליטה בשוק העבודה, בעיקר על ידי ההסתדרות, ומשטר הסעד והרווחה, הפכו עם מוכשר לנכה כלכלי וחברתי. הפתרון אינו בעוד 'סעד' אלא בצמיחה כלכלית מהירה שתציע תעסוקה רבה וטובה יותר, שתאפשר לישראלים רמת חיים גבוהה יותר".

מאז הוקם המרכז של דורון אי אפשר לחשוב על רפורמה כלכלית שעברה בארץ ללא מעורבותו. דורון מציג מגוון מכתבי תודה על כך מראש הממשלה בנימין נתניהו, מאז כהונתו כשר האוצר ועד היום, מהשר משה כחלון, בתקופת כהונתו כשר התקשורת, שהודה לדורון על הסיוע ברפורמת הסלולר, משמעון פרס המעריך את תרומתו ועזרתו, מנשיאי המדינה ועוד. הפעילות הממוקדת והאינטנסיבית של המרכז הביאה אותו להכרה גם בעולם. המרכז זכה גם השנה כבשנים עברו בדירוגים מכובדים של מדד בית הספר לעסקים וורטון בארה"ב, כארגון מוביל בעולם ובישראל (מקום ראשון בישראל בשמונה קטגוריות המשמעותיות) בתחום הכלכלה. זאת לצד ארגונים מובילים אחרים בעולם, כמו מכון "הריטג'" היוקרתי, מכון היזמות האמריקני ומכון אדם סמית'. 

 

הנקודה העיוורת של בן־גוריון

במשך עשרות שנים דורון מקבל פניות מתלמידיו ומעמיתיו בבקשה שירכז את רעיונותיו בספר, ובימים אלה הוא משלים את כתיבתו. לספר הוא קרא "תמול וכישלון: כיצד מקימי המדינה יצרו שיטה המאיימת על עתידה". כפי שעולה מהשם, הספר לא חוסך שבטו מהיסודות הקומוניסטיים והפרוטקציוניסטיים של מה שדורון מכנה "עסקונה" שעצרה את הקידום הכלכלי של המדינה והדירה ממנה יהודים רבים, שלא התאפשר להם לקבוע פה את ביתם. את סיפור הכישלון דורון פותח בתפיסה הבסיסית של מייסד המדינה, דוד בן־גוריון, כפי שמתוארת בספרו:

"לציונות", הכריז בן־גוריון ב־1920, "תעודה היסטורית... לעמוד בראש תנועת השחרור והתחייה של עמי המזרח התיכון..." - כלומר להוביל את המהפכה הקומוניסטית באזור, מפרש דורון. בן־גוריון, שהיה אז מעריץ של לנין על "שלא חס על דם נקיים ועוללים" כדי לקדם את המהפכה, האמין כי "התעודה ההיסטורית" מחייבת להשליט על היישוב בארץ "דיקטטורה של הפועל העברי... שאסור לעכבה במימרות דמוקרטיות", אלא יש לאוכפה מייד באמצעות "מלחמת מעמדות", תחת שלטון מוחלט של השמאל, כמובן, כך כותב דורון.

בהמשך דורון מציג את הביקורת מאותה עת, של מנהל אפ"ק, ז"ד ליבונטין: "מביאים פועלים בלי אמצעים... (ואלה) תחת ללכת לעבוד עם המעדר והמחרשה, מאספים אספות ומייסדים מפלגות ומעמידים עצמם בראשם. והתוצאה: עיכוב התיישבות נורמלית, פירוד הדעות ומריבות בין האיכר והפועל, בין נותן העבודה ומקבלה. שביתות מתרבות באופנים היותר חדים, ומלחמת העבודה נגד הקפיטל - עוד טרם בא זה האחרון לארצנו... שכר העבודה עולה ושעות העבודה יורדות... והאינדוסטריה (התעשייה) הקטנה שהחלה להיכנס לארצנו איננה יכולה להחזיק מעמד... הדגל הכחול־לבן ושירת התקווה כבר אינם באסיפות של הפועלים, ומקומם לקחו הדגל אדום ושירת האינטרנציונל... ההסתדרות הציונית, מכרזת שהיא בונה בית לאומי בארצנו, בשעה שהיא מנהלת את כל ההסתדרות ללא תכנית וללא חשבון, מן הפח אל הפחת, והתוצאות - התנוונות חומרית ומוסרית".

וכך דורון מראה בספרו שהיסודות שהונחו לפני 100 שנה ויותר עדיין מנהלים אותנו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו