"סגן הנשיא": שאפתני, פופוליסטי ומבדר

"סגן הנשיא", שמתמקד בדמותו המסתורית והמקיאבלית של סגן הנשיא לשעבר, דיק צ'ייני, הוא סאטירה פוליטית שאפתנית, פעלתנית, פופוליסטית ומבדרת. 

התסריטאי־במאי אדם מקיי אמנם אינו מצליח לבקוע את עורו של צ'ייני ולחשוף את מניעיו, וכמו בסרטו הקודם, "מכונת הכסף", שעסק במשבר הסאב־פריים, גם כאן סגנון העשייה שלו זחוח וגדוש בהתחכמויות שלכאורה נועדו להסביר את החלקים היותר מורכבים של הסיפור לחלקים הפחות אינטליגנטיים של הקהל. 

אך למרות שטחיותו ונטייתו לזעם צדקני, "סגן הנשיא" (שדוחס חמישה עשורים ל־130 דקות בלבד) אינו משעמם לרגע, וחייבים להעריך את האמביציה ואת התעוזה של מקיי, ואת הנכונות שלו "ללכת עד הסוף". גם אם הנכונות הזאת מתקשה להניב הפעם יצירת מופת.

סיבה נוספת לתמוך בסרט היא תצוגת המשחק המאופקת והמרשימה של כריסטיאן בייל בתפקיד הראשי. הופעתו המושחזת, המצחיקה ועתירת הניואנסים – שאילצה אותו לשנות את מראהו מהיסוד (ושהביאה לו את פרס גלובוס הזהב בשבוע שעבר) - היא הבסיס שעליו מונח הסרט כולו, וזהו בהחלט בסיס איתן. 

העלילה מתחילה בשנות ה־60, כאשר צ'ייני היה סטודנט כושל שהעדיף להשתכר, להסתבך בקטטות ולבלות את הלילה במעצר מאשר להקשיב בשיעורים. אלא שאז בת הזוג שלו, לין (איימי אדאמס, המצוינת גם היא), מאיימת לעזוב אותו, והוא מחליט להתיישר.

מעט לאחר מכן מגיע "גיבורנו" למסדרונות הכוח של וושינגטון, מתמנה לסנג'ר של חבר קונגרס צעיר בשם דונלד ראמספלד (סטיב קארל), ומתחיל בטיפוס האיטי אך העקבי שלו אל עבר הפסגה. במהלך הדרך הוא זוכה לשרת שורה של נשיאים (ניקסון, פורד, רייגן, בוש האב), צובר כוח ועוזרים נאמנים, ומפתח השקפת עולם צינית וניהיליסטית (הקטע הכי משעשע בסרט מגיע כאשר צ'ייני שואל את ראמספלד במה הם בעצם אמורים להאמין, וראמספלד, בתגובה, מתפוצץ מצחוק). 

ג'ורג' וו. בוש, שמינה את צ'ייני לסגן הנשיא שלו (ושמגולם כאן בידי סם רוקוול), מדדה שיכור אל תוך הסרט רק בתחילת חציו השני, ונותן את האות לתחילת מפגן הכוח המפלצתי והמושחת של צ'ייני וחבריו (הפלישה לעירק, קיצוץ מסים לסופר־עשירים, החלת עינויים, הענקת חוזי עתק לחברה שבה כיהן כמנכ"ל וכיו"ב). 

כאמור, מקיי מנווט את סרטו באנרגטיות ובתנופה. הוא קופץ קדימה ואחורה בזמן, שובר את "הקיר הרביעי" ונעזר בהרבה גימיקים אבסורדיים (כמו הקטע שבו צ'ייני ולין מתחילים לדבר ביניהם כאילו היו דמויות שייקספיריות). כל אלה אמנם הופכים את "סגן הנשיא" לשיעור היסטוריה כייפי (ומדכא), אך הם גם מניבים יצירה מתנשאת ומרוצה מעצמה שבעיקר תשכנע את המשוכנעים. כך או כך, אוליבר סטון בוודאי מקנא.

ציון: 7

"סגן הנשיא", ארה"ב 2018