ביום שלישי השבוע, קצת אחרי השעה 6 בבוקר, קיבלה אילנית מוריוסף הודעת ווטסאפ. בחודש האחרון, מאז נהרג בנה יוֹבל בפיגוע בגבעת אסף, היא היתה רגילה לקבל הודעות בשעות לא־שעות, ולרוב גם הגיבה במהירות. אבל הפעם היא היתה עדיין במיטה, אחרי לילה של שינה טרופה.
"פתחתי את הטלפון ואני רואה הודעה ממוטי, בעלי, שהיה בתפילה בבית הכנסת. הוא כתב לי: 'המג"ד התקשר, תפסו את המחבל שביצע את הפיגוע'", היא מספרת, נסערת. "הייתי עוד אפופה, כי עוד לא התעוררתי לגמרי, והבת שלי ישנה לצידי, אז גם לא יכולתי לדבר. כתבתי לו בחזרה: 'יימח שמו'.
"הרגשתי שהכל מתבלבל לי. שאני בוערת מבפנים. מצד אחד, זה נותן איזו הרגשה של שלמות, שתפסו אותו. עדיף לדעת שהוא נתפס מאשר שהוא מסתובב חופשי.
"מצד שני, הכעיס אותי שהוא חי. אנחנו מתים מבפנים, יובל מת, והוא ימשיך לחיות. יהיה לו בית מלון בכלא, הוא יקבל אוכל, לימודים, תנאים טובים. במדינה כמו שלנו הוא גם יוכל להשתחרר מהכלא בעוד כמה שנים בעסקת חילופי שבויים ולצאת שוב לפיגועים. אם הוא היה מחוסל, לא הייתי חושבת מה קורה איתו בזמן הזה. מה הוא אוכל ומה הוא שותה ומי דואג לו. לפחות זה היה נחסך ממני. הייתי יודעת שסגרו איתו חשבון".
חודש אחרי הפיגוע, בית משפחת מוריוסף באשקלון עדיין מתמלא באנשים שבאים לנחם, להגיד מילה טובה, להציע כתף תומכת. בית גדול ומטופח בקומת הקרקע של הבניין, עם מרפסת שמשקיפה אל הרחוב.
חדרו של יובל, שפעם היה מסודר, מלא עכשיו בארגזים עם ציוד שלו, שהגיעו מהצבא. אמו אילנית, שחששה לקבל את הדברים, מעדיפה בינתיים להשאיר את הארגזים סגורים בחדרו. פתחה רק אחד מהם, הציצה בין הבגדים כדי לוודא שהטלפון האישי שלו נמצא שם, וכשראתה שכן, סגרה אותו מייד. היא לא יודעת מתי תפתח שוב.
"אני בכלל עוד לא יודעת מה לעשות בחדר שלו. אני רוצה להכניס לשם חיים, שלא יישאר חדר קודר ומת. אבל הכל עוד מוקדם לי. עוד לא הצלחתי להחזיר את הבית לנורמליות, לשגרה. השגרה היתה מאוד חשובה גם ליובל, הוא תמיד רצה לדעת שהכל רגיל".
יובל תמיד הקפיד לומר שהכל שגרתי, שהם משפחה רגילה, אף ששתיים מאחיותיו נולדו עם תסמונת גנטית, הגורמת לעיכוב התפתחותי, פיזי ומנטלי. שתי אחיות שהיו כל עולמו, והוא היה כל עולמן, שתי אחיות שספק אם הן מבינות את גודל האובדן, את החוסר הגדול שנותר עכשיו.
זו משפחה מיוחדת, חזקה, שמנסה עכשיו להפיץ את דרכו של יובל בכל דרך, לעשיית הטוב, להתחשבות באחר, לאהבת הזולת והמשפחה. אילנית ומוטי, שניהם דתיים־לאומיים, הגיעו לאשקלון לפני 26 שנים, לאחר שנישאו. אילנית (49) עובדת כמורה בבית ספר יסודי. מוטי (50) נהג מונית.
הבת הבכורה, מורג, בת 25. ילדה כלואה בגוף דואב, עם רמת תפקוד נמוכה. מאז לידתה היא זקוקה לליווי צמוד, מתניידת בעזרת הליכון או כיסא גלגלים, היא כן מצליחה לתקשר, לצחוק ולדבר, ואילנית מחייכת כשהיא אומרת שהיא מופנמת, ולכן תדבר רק עם מי שהיא מרגישה לידו בטוחה. בבקרים היא נמצאת במרכז יום לבעלי מוגבלויות בני יותר מ־21, ובצהריים היא חוזרת הביתה, אל בני המשפחה שבחרו לטפל בה בעצמם, ללא עזרה.
אחרי שהבינו שמדובר בתסמונת גנטית, אילנית ומוטי ביצעו את כל הבדיקות הנדרשות בהיריון הבא. כשיובל נולד, לפני 20 שנים, הם היו מאושרים.
"כמעט עד הברית לא ידענו איך אנחנו רוצים לקרוא לו", נזכרת אילנית. "יום לפני, אחותי הציעה פתאום את השם יוֹבל, כי זו היתה שנת היובל למדינה, ואהבנו את השם הזה. הוא נשמע לי טוב. תמיד תמיד הקפדנו שיקראו לו יֹובֵל, בצירי, ולא יוּבַל. עד היום כולם מקפידים".
יובל עם מיתר, ליבת ומורג בכותל. "מורג לוקחת לפעמים את הטלפון ואומרת, 'בואו נתקשר ליובל'"
אחריו נולדה מיתר (18), נערה גבוהה וחייכנית, שעושה היום שירות לאומי בעמותת "רוח טובה", המחברת בין מתנדבים לגופים הזקוקים להם. הבת הרביעית, ליבת (16 וחצי), נולדה עם אותה תסמונת גנטית שממנה סובלת מורג. ילדה חייכנית, עם הרבה ביטחון עצמי, אלא שהגוף והראש לא מתפתחים כראוי. גם היא מתקשה בהתניידות, ניזונה ישירות לקיבה בעזרת צינורית המוחדרת אליה, ומוגדרת ברמת תפקוד נמוכה.
"בבדיקות הכל היה נראה בסדר", אילנית משפילה את מבטה. "אבל ברגע שהיא נולדה, הרופאים הבינו שיש לה אותה תסמונת. אז זו לא רק ילדה אחת, אלא שתיים. אבל אלו ילדות שלנו, שאנחנו אוהבים אותן, והיה ברור לנו שנעשה הכל עבורן.
"לפעמים, כשהיה קשה, היינו מדברים על זה שאולי נביא עזרה. אבל יובל היה מטיל וטו. היה אומר לנו שגם הוא כאן, גם הוא יכול לעזור. והוא עשה את כל מה שהיה יכול כדי לעזור. היה שולח אותנו לנוח ונשאר לשמור עליהן. כל הזמן דאג לנו שנלך, שנצא, שנעשה, והוא ישמור על הבנות. מעולם לא ביקשנו ממנו לעשות את זה, אבל הוא התעקש. הוא גם היה היחיד מלבדנו שידע לחבר את הצינורית לליבת ודאג שהיא תאכל".
• • •
מוטי אומר שיובל מעולם לא הסתיר את אחיותיו או התבייש בהן. "זה בא לידי ביטוי בכל כך הרבה דברים. בימי שישי, כשהיינו יושבים לארוחה, הן כבר היו אחרי אוכל וישבו על הספה. אבל יובל היה בא ואומר, 'מה פתאום, אנחנו משפחה רגילה, הן יושבות איתנו ליד השולחן'. הוא היה מתעקש על זה. כל הזמן היה חוזר ואומר, 'אנחנו משפחה רגילה'.
"מגיל אפס הוא היה מזמין חברים הביתה. יש אנשים שמתביישים, מסתירים, שלא רוצים שיראו. יובל היה מתגאה בהן. לפני חודשיים, כשהגדוד שלו היה בכפר נופש באשקלון לשבוע נופש, יובל ביקש לארח את המחלקה, שיפגשו את המשפחה. באו לכאן 20 חיילים הביתה, הוא ארגן להם קריוקי, שולחנות אוכל, הכל. הכיר לכולם את כל המשפחה, את האחיות שלו, התגאה בהן".
מורג וליבת גדלו בשמחה עם יובל ומיתר, כשיובל מתעקש להביא אותן לכל אירוע חשוב בחייו. הן היו בטקס שבו קיבל את הכומתה בבית שאן, בהשבעה שלו בכותל, בטקס לקבלת סיכת הלוחם בעפולה. בסוף כל טקס, מספרים ההורים, היה בא ומחבק את אחיותיו.
בשובו מהצבא בימי חמישי בערב, היה מתיישב בסלון, בין ליבת למורג, שכבר ישבו במקומותיהן הקבועים בקצה הספה, מנשק ומחבק אותן, ומצחיק אותן ביחד עם מיתר.
אילנית לא בטוחה שמורג וליבת מבינות את מה שאירע. "אולי בעולם שלהן הן מבינות שמשהו קרה, אבל אנחנו לא יכולים לדעת", היא מתכווצת. "כשהן ראו פה את החברים שלו, ואת כל האנשים שהיו בשבעה, הן שמחו. חשבו שכאילו יש מסיבה, שבאו הרבה אנשים לבקר. החברים שלו פה, אז יובל כאילו פה, הן לא ממש יחפשו אותו. מבחינתן הוא כאן.
"מצד אחד, את רוצה שהן יידעו את האמת. מצד שני, את רוצה לגונן עליהן, כי הן לא באמת מבינות. ואולי באמת טוב יותר לא להבין. לפעמים מורג לוקחת את הטלפון ואומרת, 'בואו נתקשר ליובל'".
אילנית מנגבת את הדמעות, שיורדות כך, ברגע. "יובל היה כל הזמן מדבר איתן בטלפון מהצבא. לא משנה איפה היה ובאיזו שעה. היה עושה שיחת וידאו, היה חשוב לו לראות אותן, להצחיק אותן, לדבר איתן".
מיתר פותחת את הטלפון הסלולרי ומראה לי סרטונים של יובל, שר לה ברכב. "הוא כל הזמן היה עושה צחוקים. הייתי מצלמת אותו ומעלה לסטורי, וכולם היו מבקשים עוד. בתקופה האחרונה היה לנו קשר מצוין, היינו נוסעים ביחד לבילוי או לסידורים. הוא תמיד דאג לי, כמו אח גדול, רצה לדעת עם מי אני מסתובבת ומה אני עושה. רצה שאני אעשה דברים טובים".
• • •
יובל היה נער מלא שמחת חיים, מצחיק, בעל נפש רגישה. "הוא לא היה מסוגל לשמוע על דברים רעים שקורים לאחרים", אומר מוטי. "אם שמע על מישהו שנפטר, היה שוקע בעצב".
"כשמישהו מאיתנו היה חולה, אפילו סתם עם כאב ראש, יובל לקח את זה קשה", ממשיכה אילנית. "היה אומר לי שהוא לא יהיה מסוגל לקבור את ההורים שלו, ועדיף שאנחנו נקבור אותו. אני הייתי עונה לו שהוא יהיה מבוגר, ואנחנו כבר נהיה מבוגרים, והוא היה חוזר ואומר שהוא פשוט לא מסוגל.
"כנראה הנשמה שלו לא התאימה לעולם הזה, כי הוא לא היה יכול לראות סבל. מצד שני, תמיד דאג לכולנו. כשאחת הבנות היתה מתאשפזת, הוא היה בא לבית החולים ולא עוזב אותה. לפני כמה חודשים ליבת היתה מאושפזת חודש וחצי בטיפול נמרץ. יובל ביקש לישון איתה. רק בלילה האחרון, כשידענו שהיא משתחררת, הרשינו לו.
"בפעם אחרת שהיא אושפזה, הוא כמעט פספס את נשף סיום כיתה י"ב שלו, כי ליבת היתה בבית חולים והוא לא רצה ללכת. אמרתי לו שיתלבש, ילך וייהנה, ויבוא אליה בזמן אחר. בסוף הוא הלך, ואני שמחה שהוא הלך לנשף".
הוא למד בתיכון דתי והצטרף למסלול "מעגלים", מסלול בן שנתיים, שבו עוברים הנערים סדנאות ופעילויות משותפות לקראת בחירת מסלול שירות לאומי או צבאי לאחר התיכון. יובל ידע שהוא רוצה להתגייס לשירות קרבי. אחרי שסיים את התיכון, החליט להצטרף לישיבת הסדר בקריית אונו, ללמוד שנתיים, ואז להתגייס במסגרת דתית.
"היו לו הרבה התלבטויות לקראת הגיוס, לאן כדאי ללכת, מה לעשות, ואנחנו לא התערבנו לו", ממשיכה אילנית. "לא דאגתי לו בכלום, מבחינתי הוא היה מוגן, הרי אנחנו את המכה שלנו כבר חטפנו. שתי בנות שזקוקות לעזרה, מה עוד יכול לקרות? באמת שלא האמנתי שיקרה עוד משהו".
יובל בילדותו. "כל מה שהוא אהב בחיים זה נתינה"
אחרי שנה בישיבה, יובל הבין שהוא כבר לא יכול לחכות לגיוס, ועזב. הוא עדיין חיפש לשרת במסגרת דתית וביקש להתגייס לגדוד "נצח יהודה", המסלול של גיוס חרדים.
הוא התגייס באוגוסט 2017. "היה 'מורעל'", מוטי צוחק, מצביע על הרחבה הגדולה בין המטבח לסלון, "כאן הוא היה מדגים לנו איך לפעול במצבי סיכון, כמו שלמד בצבא. היה רץ כאילו הוא באמצע אימון, עם קפיצות וקולות, מה עושים אם מישהו בא עם סכין, איך מגינים על עצמנו.
"והוא הדוגמה שאם אתה רוצה לעשות משהו בדרך שלך, זה אפשרי. והוא יכול להיות עכשיו דוגמה לכל מי שמתלבט קצת לפני גיוס. הוא חיפש להתגייס לקרבי, במסגרת דתית, שתאפשר לו לחזור הביתה בכל חמישי כדי לדאוג למשפחה שלו. הוא לא היה מוכן לוותר על יציאות בסופי שבוע כדי לעזור למשפחה.
"אני אמרתי לו שיהיה לו קשה לשלב את הכל. זה צבא, אין הנחות בקרבי. יש טירונות, קורסים, מחויבויות, מבצעים. הוא אמר לי, 'אבא, יהיה בסדר. אני אקבל אישור מיוחד לעזור בבית, אני אעשה את הכל. אהיה גם בצבא וגם בבית'. והוא הצליח.
"וזה הכל בא ממנו, אף פעם לא ביקשנו ממנו שיבוא לעזור. אבל הוא רצה להיות פה. וכן, הוא ויתר על תפקידים חשובים ואפילו על קורס מ"כים כדי להיות פה, למרות שאמרנו לו לא לוותר. אמרנו לו שמותר לו להמשיך את חייו. שילך למ"כים, לקצונה, שיגשים חלומות. שלא כל החיים הוא יגור בבית שלנו.
"אבל הוא אמר שאין מצב. שהוא יהיה פה. היה אומר שגם אם יתחתן, יבוא לגור פה כדי לעזור. בצבא אמר שאם לא ייתנו לו לצאת הביתה בקורסים, הוא ימשיך בגדודים. ככה הוא נשאר בגדוד כפיר, באיו"ש. והיה לו טוב שם".
• • •
בבוקר יום חמישי, 13 בדצמבר, ראתה אילנית בתוכניות הבוקר ראיונות עם בני משפחותיהם של קים לבנגרונד וזיו חג'בי, הרוגי הפיגוע בברקן באוקטובר האחרון, בעקבות חיסול המחבל שביצע את הפיגוע.
"דיברו שם גם על הפיגוע בעפרה, שקרה ארבעה ימים לפני כן, ואני יושבת ובוכה ביחד איתם. הייתי צריכה ללכת לעבודה, אז הקלטתי את הראיון והלכתי. אני כל הזמן עוקבת אחרי אירועים כאלה. לא חשבתי שכשאחזור הביתה בצהריים, כבר יהיה לי שידור חי משלי".
מוטי עוד דיבר עם יובל ב־8:40 בבוקר. "בכל יום חמישי בבוקר היינו מדברים, כדי לתאם מתי הוא חוזר הביתה בתחבורה ציבורית. הוא סיפר שהוא היה מהלילה באותה עמדה בגבעת אסף, וזו המשימה האחרונה שהיתה אמורה להיות לו. אבל הוא ביקש מהמפקד שלו להיות עוד משמרת, עד 3 אחרי הצהריים, כדי לעזור לחברים שלו, שהיו כל הלילה במעצרים בגלל הפיגוע בעפרה. יובל ידע שהוא בכל מקרה יוצא הביתה, אז רצה לעזור. את מבינה, עד הרגע האחרון הוא עזר למישהו.
"אמרתי לו שישמור על עצמו. הוא אמר לי שהוא עם כדור בקנה, כי הם כולם בתגבור, ואני אמרתי לו שייזהר מפליטת כדור כי בטח יש לידו אזרחים. הוא צחק, אמר שהם מקצוענים. שיהיה בסדר. הוא היה בעמדה הזאת כמה וכמה פעמים, הוא מכיר אותה. לא חשבנו שמשהו יקרה".
קצת אחרי השעה 11 בבוקר הגיע המחבל, עאסם ברגותי, לעמדה שבה עמד יובל בצומת הכניסה לגבעת אסף. הוא יצא מהרכב וירה לעבר האנשים שעמדו במקום. סמ"ר יובל וסמל יוסף כהן נהרגו במקום. חייל נוסף נפצע קשה, ואזרחית נפצעה באורח בינוני.
מוטי, שהגיע הביתה סביב השעה 12, ראה את המבזק על הפיגוע על צג המחשב שבסלון. "שני הרוגים בפיגוע בגבעת אסף", היתה הכותרת על המסך.
"התקשרתי אליו לראות מה קורה, הוא לא עונה לי. הטלפון מצלצל, והוא לא עונה. התחלתי לחשוש. כי לא היה מצב שהוא לא יענה. תמיד סימס או ענה. השארתי לו הודעות שיתקשר, שיחזור אלי. אבל הוא לא התקשר".
אילנית חזרה הביתה מהעבודה ב־12:50. "בימי חמישי אני בדרך כלל מגיעה הביתה מהר, מספיקה להכין כמה דברים לשבת לפני שהבנות חוזרות. מוטי עומד פה בסלון, אומר לי שהיה פיגוע בגבעת אסף ויובל לא עונה לו.
"אמרתי, בסדר, אז מה. הוא היה שם בבוקר, לא ידעתי שהוא שם כל כך הרבה שעות. המשכתי בסידורים שלי, ואני רואה שמוטי לא עוזב. מחבר את הטלפון למטען וממשיך להתקשר.
"הבנו שאין מצב שיובל לא עונה לנו לטלפונים. התקשרתי גם אני, שלחתי הודעה, והוא לא עונה. יובל תמיד היה עונה, או שהיה נותן את הטלפון למישהו אחר שיענה. הבנו שמשהו קורה".
הפיגוע בגבעת אסף, שבו נהרג גם סמל יוסף כהן ז"ל. "לא היה להם שום סיכוי להגיב מבצעית" // צילום: מרים צחי
מוטי התקשר לאחותו, שעובדת במועצה האזורית אפרת, והיא אמרה שתברר עם הקב"ט של אזור גבעת אסף. "היא חזרה אלי אחרי כמה דקות, אמרה שכבר הודיעו למשפחות. אז זה אמור להרגיע. אבל אצלי התגבר החשש, כי יובל לא עונה. הווטסאפ מראה שההודעה נשלחה ולא נקראה. בשלב מסוים, הטלפון שלו כבר היה מנותק.
"אילנית לקחה טלפון ישן שהיה לו בחדר, והוצאנו משם מספרים של חברים שלו מהצבא. התקשרנו בערך לארבעה. אחד כבר השתחרר, השני לא היה במקום, השלישי לא ידע מה קורה. התקשרנו לרביעי, הוא ענה ושמענו מסביבו המון רעש והמולה.
"הבנתי שקורה משהו רציני. הוא אמר לי, 'אני מצטער, אני לא יכול להגיד לך כלום'. יכול להיות שהוא לא ידע, או שידע ולא רצה להגיד. אמרתי לו, 'תודה רבה, אם אתה רואה אותו תגיד לנו, או שתגיד לו שיתקשר הביתה'. אבל כבר ידעתי סופית שקרה משהו נורא".
אילנית עוד ניסתה להרגיע את מוטי. פתחה את דלת הבית, הראתה לו ששום קצין לא עומד בפתח כדי להודיע להם על מותו, וסגרה. אבל מוטי לא היה רגוע. הוא עמד במרפסת והסתכל לרחוב, ואז ראה את האמבולנס עולה על המדרכה הסמוכה לבית. "עוד רגע ידפקו לנו בדלת", אמר לאשתו, ושניהם התחילו לבכות.
אילנית: "חיילי קצין העיר כבר שמעו אותנו בוכים מבחוץ ופתחו לבד את הדלת, שלא היתה נעולה. היינו שנינו בבית, והם נכנסים ואומרים מה שהם צריכים להגיד, שהבן שלנו יובל נהרג בפיגוע. אף אחד מאיתנו לא שמע את ההמשך".
• • •
מיתר היתה באותו זמן בשירות הלאומי בתל אביב, מפנה מתנדבים לעמותות דרך עמותת "רוח טובה".
"אנחנו לא כל הזמן בטלפון, כי עובדים", היא מספרת. "ראיתי שהיתה לי שיחה שלא נענתה מאבא שלי, סביב הצהריים. חזרתי אליו כשיכולתי ולא הצלחתי כל כך לשמוע מה הוא אומר, רק שמעתי 'איש צבא יבוא לאסוף אותך'.
"לא הבנתי, שאלתי אותו אם להתקשר ליובל, וחבר שלו מהקריה יבוא לאסוף אותי. ואז הוא ביקש ממני להעביר לו את האחראית עלי. היא דיברה איתו בטלפון, הלכה ולא חזרה.
"התחלתי לחשוב רגע מה כבר היה יכול לקרות, כי הרי הקשר היחיד שלי לצבא זה יובל. דיברתי עם שתי חברות, שאמרו לי שאין מה לדאוג, כי בדרך כלל בחמישי אין פעילויות מיוחדות. אז לא ממש הלכתי הלאה עם המחשבה של מה קורה ומה רוצים. אמרו לי שיבואו לאסוף אותי, אז התארגנתי".
מה שמיתר לא שמעה היה את דברי אביה שיובל נפצע, ושמונית עם איש צבא תביא אותה הביתה. קצין הנפגעים שבא לבית המשפחה ביקש את הטלפון ממוטי, דיבר עם האחראית על מיתר וסיפר לה את הפרטים המלאים. הוא ביקש שתלווה אותה במונית.
"כמה דקות לפני שהגיעה המונית, קיבלתי הודעות מוזרות. שלחו לי סמיילים עצובים, דומעים. אנשים שלא בקשר איתי כבר הרבה זמן כתבו פתאום 'מה קורה?' לא יודעת מאיפה הצלחתי לחשוב כמו שצריך, אבל סגרתי את הטלפון.
"הגיעה מונית עם קצינה שישבה מקדימה, ונסעתי איתה ועם האחראית שלי. כל הדרך היו פקקים בטירוף, והאחראית שלי מקשקשת איתי במונית, מצחיקה אותי.
"באמצע הדרך, בחולון, עצרו את המונית. פתאום מגיע קצין נוסף ממונית אחרת ואומרים לי לעבור למונית השנייה. הקצין יצא, דיבר עם האחראית שלי, ובא והתיישב לידי. ואז הבנתי.
"אמרתי לו שלא יגיד לי כלום. התחלתי להריץ סרטים בראש, שיובל פצוע קשה, כי מישהו אמר שנוסעים לברזילי. לא רציתי לשמוע, אבל הקצין אמר שאסור לו לשקר לי. הוא שאל אם שמעתי על הפיגוע, אמרתי שלא. ואז הוא אמר, 'היה פיגוע ירי, ואחיך נהרג'.
"התחלתי לבכות, נפלתי עליו. לקח עוד הרבה זמן עד שהגעתי הביתה. עם כל הפקקים, הגעתי רק בסביבות 6 בערב".
משפחת מוריוסף, השבוע. מימין: האב מוטי, האחיות מיתר, מורג וליבת, והאם אילנית. // צילום: מרים צחי
כשמיתר פתחה שוב את מכשיר הטלפון שלה, היא גילתה שדקה לפני שנכנסה למונית, מישהו כתב לה "משתתף בצערך". "ההודעה הגיעה עוד לפני שאמרו לי מה קרה, כשאני עדיין באמצע החיים הרגילים שלי בתל אביב, ולא יודעת בכלל שמשהו קרה ליובל.
"אני מניחה שאנשים חשבו שאני יודעת, כי אני משפחה, ואין ספק שזה בא ממקום טוב, להראות אכפתיות. אבל לא תמיד נכון לעשות את זה באותו רגע. לפני ששולחים משהו כזה, צריך לקחת צעד אחורה, לחכות קצת. אם הייתי רואה את ההודעה הזאת לפני שאמרו לי משהו, הייתי משתגעת".
• • •
במהלך ימי השבעה התמלא הבית באנשים. המקרר היה עמוס אוכל שהכינו חברים ושכנים, ועם ישראל הגיע בהמוניו לנחם את המשפחה.
"באו לכאן אנשים מבית ג'אן ועד אילת", אומר מוטי בהתרגשות. "אנשים שמכירים אותנו ושלא מכירים אותנו. המונים. באו גם קבוצות נוער מחו"ל, שנמצאות בביקור בארץ ושמעו שהיה פיגוע. רצו לשמוע על החיים של יובל, על השירות הצבאי שלו, על היחידה שלו.
"באו קצינים בכירים מהצבא, וגם משפחות שכולות, כאלו ששמענו עליהן בחדשות. אילנית אמרה להם שהיא בכתה איתם כשהבן שלהם נהרג, והנה הם באים אליה.
"באו תושבים מבית אל ומגבעת אסף, אמרו תודה שהוא שמר עליהם. הם מרגישים שהחיילים שם מגינים עליהם בגופם. שכאשר הם מגיעים לטרמפיאדות, הם בטוחים בזכות החיילים.
"הקיפו אותנו באהבה, הזדהו איתנו ונתנו לנו הכל. אני חושב שזה גם כי נפל חייל וגם כי אנשים הבינו עד כמה יובל היה מיוחד, גם בקשר שלו עם הבנות וגם ברוח ההתנדבות שלו והמעשים, שעשו טוב לאנשים. ראינו את זה בהלוויה, כשהגיעו אלפים, ראינו את זה בשבעה, ואנחנו רואים את זה גם היום, כשעדיין מקיפים אותנו באהבה. אנשים באים לתת לנו חיבוק ולהיות איתנו".
מיתר מספרת בהתרגשות על ילדה אחת מבית אל, שבאה לבקר אותם. "היא אמרה לי שהרגישה כאילו אח שלה נרצח, ואני שמעתי את זה וכאב לי. כשאני שומעת על פיגוע, כואב לי ואני בוכה, אבל אף פעם לא הלכתי לנחם את המשפחה. לכאן הגיעו כולם, כי אלה סיפורים שנוגעים בכולם.
"הגיעו משפחות שכולות, כאלו שאני לא יודעת מאיפה יש להן הכוחות לבוא שוב לבית כזה. רחלי פרנקל, אמא של נפתלי פרנקל, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו ביוני 2014, מרים פרץ, ששכלה שני בנים בצבא, בני משפחה של קים לבנגרונד וזיו חג'בי. זה נותן תחושה שיש מישהו שמבין אותך".
את התחקיר המלא של האירוע הם טרם קיבלו. אבל עדויות של האזרחיות שהיו במקום מחברות להן את הנקודות. המחבל הגיע למקום במכונית מיצובישי בעלת לוחית זיהוי ישראלית. הוא עצר בטרמפיאדה, יצא מהרכב ופתח באש. אחר כך גנב את נשקו של יובל, שנמצא מאוחר יותר על ידי הצבא עם הנשק ששימש לביצוע הירי, מסוג קלצ'ניקוב.
השבוע נתפס המחבל בכפר אבו שחידם שבבנימין, בביתו של מקומי שסייע לו. במהלך מעצרו נתפסה תחמושת רבה, והתברר שהיה עסוק בתכנון פיגועים נוספים.
ברגותי מגיע ממשפחה שכבר ביצעה פיגועים בעבר בשטחי ישראל, חלקם אף ישבו בכלא הישראלי. גם הוא ריצה תקופת מאסר של 11 חודשים בגין עבירות טרור, ושוחרר לפני כשנה. לפני הפיגוע בגבעת אסף הוא היה שותף לביצוע פיגוע הירי בעפרה, עם אחיו סאלח ברגותי, שחוסל בחודש שעבר.
"למרות כל סערת הרגשות, למרות שאין לי באמת כוחות, אני לא אשתוק", מדגישה אילנית. "אני מרגישה שאני חייבת את זה ליובל. אנחנו נאגור כוחות ונדבר בכל מקום שצריך על הריסת בתים ועל עונש מוות למחבלים. יובל נלחם בטרור, נהרג בגלל הטרור, ואני אלחם בשבילו".
"מייד אחרי הפיגוע יצאו הצהרות של ראש הממשלה שצריך לזרז הריסה של בתי מחבלים", ממשיך מוטי. "עד עכשיו לא הרסו את ביתו של המחבל. אני חושב שצריך להרוס גם את הבית של מי שהביא לו את הרכב הישראלי, של מי שהסתיר אותו. אם היו הורסים את הבתים שלהם מייד אחרי הפיגוע בעפרה, אני לא יודע אם המחבל היה מעז ללכת ולרצוח עוד אנשים".
מוטי זועם על הטענות שנשמעו בתקשורת, על תפקוד לקוי כביכול של חיילי "נצח יהודה" ועל יכולותיהם המבצעיות. "באו מפקדי היחידה ואמרו שספק אם אפילו לוחמי יחידות מובחרות היו מסוגלים לעמוד בפני ירי כזה, ושלוחמי חטיבת כפיר, שם שירת יובל, הם הלוחמים הכי טובים שלהם ביהודה ושומרון.
"אחת העדות בפיגוע סיפרה שכשהיא הגיעה לשם, הם עמדו כשומרים, כמו שצריך. היא ראתה חיילים מבצעים משימה, מגינים עליה בגופם. המג"ד שלהם אמר שלא היה להם שום סיכוי להגיב מבצעית.
"מנסים לצייר את הגדוד הזה כגדוד חרדי שהוא לא מספיק מקצועי, שלא עושה מספיק. אבל אלוף פיקוד המרכז, נדב פדן, אמר לנו שהוא סומך על החטיבה הזאת, והיא הכי טובה שיש לו ביו"ש. זאת המומחיות שלהם, זה האזור שלהם, והם יודעים לעשות מה שצריך".
• • •
על הארונית בסלון מונחות תמונות של יובל. כמעט בכולן, יובל מחייך. חיוך גדול, מלא, מכל הלב. בין התמונות גם אלבום מעוטר, שהכינו לזכרו בישיבת ההסדר, ובו תמונות מחיי היומיום שלו שם. צמוד לקיר מונחת תמונה שבה מופיעים כל בני המשפחה המורחבת. הוריה של אילנית, חמשת אחיה ואחיותיה עם בני משפחותיהם, וגם יובל מציץ מאחור.
התמונה הזאת צולמה בשבת האחרונה שבה הוא היה בבית, בחגיגות יום הולדת 80 לאביה של אילנית. בני המשפחה נאספו במלון באשקלון ובילו שם את השבת. במוצאי שבת עברו כולם אל בית משפחת מוריוסף, הדליקו נר חנוכה והמשיכו בחגיגות. יובל, מספרים ההורים, התרוצץ כדי לגרום לכולם להיות מרוצים.
תמונה נוספת מאותו אירוע ממוסגרת במסגרת שקופה ומונחת ליד האלבום. ששת בני משפחת מוריוסף, כולם יחד. אילנית אומרת שניסו פעמים רבות לצלם תמונה משפחתית, ואף שלא רואים שם היטב את ליבת, היא אוהבת את התמונה הזאת, שבה כולם יחד. עכשיו זו התמונה המשפחתית האחרונה. "בדיעבד, זו היתה מסיבת פרידה ליובל", היא לא מצליחה לעצור את הדמעות.
משפחת מוריוסף עם מיקי ברקוביץ', במחווה שערכה מכבי תל אביב לזכר יובל. "החלום שלו התגשם. אמרו את שמו בהיכל, מול קהל מריע"
היום הם מוצאים סימנים קטנים לכך שמשהו רע עמד לקרות. ליל בלהות שעבר על מורג ברביעי בלילה, שבו לא הפסיקה לצרוח. מקרה אחר בו ניסתה למנוע מדמות דמיונית להגיע אליה, הדפה אותה במלוא כוחה, ויובל, שעמד לצידה, אמר ש"היא רואה משהו שאנחנו לא רואים". המחנך לשעבר של יובל סיפר שילד בתיכון, שיובל עזר לו מבחינה חברתית, נעמד באחד הימים ליד פינת הנצחת החיילים בוגרי בית הספר, והילד שאל את אחד המורים מה יעשו אם יצטרכו להוסיף עוד אחד. ימים ספורים לאחר מכן כבר התווסף שמו של יובל לרשימת הנופלים.
במהלך החודש האחרון הם החלו בפעולות הנצחה רבות לזכרו של הבן. הופעה בצרפת של הזמר החסידי החרדי יעקב שוואקי, שבה הוקרנו תמונות הנרצחים בפיגועים האחרונים, ובהם יובל; לוח זיכרון בבית כנסת בניו ג'רזי, לזכרם של יובל, יוסף כהן והתינוק שנרצח בעפרה, עמיעד ישראל.
פעולות רבות עוד מתוכננות בארץ, כמו הקמת פינה חמה לחיילים בטרמפיאדה בצומת אסף, על שמם של יובל ויוסף; כולל שנפתח לאחרונה באשקלון, ולאחר הפיגוע נקרא "משכן יובל"; כתיבת ספרי תורה והקמת פינת לימוד בישיבת ההסדר שבה למד. ההורים נרגשים כשהם מראים לי תמונה של תינוק בן ימים ספורים, בן לחייל מהגדוד של יובל, שנולד במהלך השבעה ונקרא יאיר יובל, על שם בנם.
• • •
גם מכבי תל אביב, הקבוצה שאותה אהב, ערכה מחווה לזכרו. ביום חמישי לפני שבועיים, ברבע הראשון של משחק היורוליג של מכבי תל אביב בהיכל הספורט ביד אליהו, הכריז הכרוז שבני משפחתו של סמ"ר יובל מוריוסף נמצאים בהיכל. 10,000 הצופים נעמדו, מחאו כפיים וקראו "אל אל ישראל", בעת שעל המסכים מוקרנות תמונות של יובל מתחנות בחייו. בני המשפחה התקשו לעצור בעד הדמעות.
"זו היתה דקה של התרוממות והתרגשות שקשה לתאר במילים", אומר מוטי בהתרגשות. "אנחנו באבל, ובוכים, וכאן מריעים לנו. יובל אהב כדורסל. עד סוף כיתה י"ב הוא שיחק בקבוצת הנוער של אליצור אשקלון. החלום שלו היה שיקראו את השם שלו בהיכל. שיציגו אותו כשחקן, שיקראו לו לקלוע סל, לא משנה מה.
"שני חברים שלו מהתיכון החליטו לארגן לנו את ההפתעה הזאת אחרי שהוא נהרג. הם יצרו קשר עם יוֹבל זוסמן, שחקן מכבי תל אביב, וסיפרו לו על האהבה של יובל לקבוצה. אחרי יומיים התקשר אלינו דורון ג'מצ'י וביקש לבוא אלינו הביתה. הוא בא לפה, לאשקלון, ואנחנו לא מאמינים. יושב אצלנו בסלון, מספר על המשפחה שלו, שומע על יובל שהעריץ את הקבוצה. ריגש אותנו מאוד.
"והנה, החלום של יובל התגשם. הוא לא היה נוכח, לצערנו הגדול, אבל אמרו את השם שלו בהיכל, מול קהל גדול שמריע. וזה היה דבר גדול.
"מבחינתנו, ההמשכיות של יובל תהיה במעשים טובים", אומר מוטי. "הוא לא איתנו, אבל אנחנו נמשיך את הדרך שלו. בהנצחות, בסיפורים. הרוח שלו נמצאת פה, בכל התחומים שהוא אהב להתעסק בהם - ספורט, תורה, צבא.
"כל מה שהוא אהב בחיים זה נתינה. והוא עשה את זה עד הרגע האחרון, כשהחליף חבר במשמרת. הרי הוא לא היה צריך להיות שם. הוא היה צריך לצאת הביתה קודם. אבל הוא רצה לעזור, לתת. כזה הוא היה".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו