סידרת ספרי הקומיקס של "בון" מאת ג'ף סמית היא סיפור הצלחה בינלאומי שחוגג כבר שני עשורים. מיליוני עותקים נמכרו בארה"ב ובאירופה, הסידרה זכתה בעשרות פרסים בינלאומיים ומגזין "טיים" הגדיר את ספרו של הגיבור שמזכיר עצם שמנמנה - "אחד מעשרת הספרים המצוירים הטובים בהיסטוריה". בראיון שנערך עימו לרגל צאת הספר העשירי והאחרון בסידרה, "כתר הקרניים" (הוצאת כנרת), סמית מודה שאינו מאמין שעבר כל כך הרבה זמן. מה השתנה ב-20 השנים שחלפו? "המון", הוא אומר, "בתור התחלה, החל מאמצע שנות ה-90, כשסידרת 'בון' החלה לתפוס תאוצה, התחילו גם להזמין אותנו לבקר בארצות בכל העולם. כך שהדבר הכי משמעותי שקרה הוא היכולת שלי לטייל בכל העולם". הרפתקאותיהם של שלושת הדודנים לבית בון אכן חצו יבשות וגילים: בלופר (באנגלית PHONEY), הרשע-אבל-לא-באמת וחובב הבצע ותאב השליטה; סמיילי, יד ימינו הגמלוני של בלופר, שחיוך תמידי מרוח על שפתיו; וכמובן בני בון עצמו - טוב לב, רגיש ומלא רצון טוב, רק שדברים לא תמיד מסתדרים כמו שהוא רוצה - אנטי-גיבור קלאסי. האם המודל מעורר ההזדהות הזה הוא שמשך את תשומת הלב של מיליוני חובבי קומיקס? סמית מאמין שכן. "אני מניח שזה ההומור הציני של הדמויות או העובדה שבון מייצג דמות כל אדם, אך גם כזאת שלעולם לא מוותרת על מה שהיא רוצה", הוא מסביר. "הדמויות שהשפיעו עלי כשניגשתי לאייר את שלושת הדודנים הן דמויות מעולם האנימציה האמריקנית הקלאסית, דוגמת הנוכלים השרמנטיים דונלד דאק ובאגס באני. אך עלילת הסיפור מושפעת דווקא מסיפורי עם אירופיים. אולי השילוב הזה הוא המתכון המנצח". התעוזה השתלמה סיפור ההצלחה האישי של סמית (52), משקף תמונת מצב חברתית ותרבותית רחבה יותר, שנוצרה באמריקה החל מראשית שנות ה-90 ואיפשרה את פריחתו של ז'אנר הקומיקס העצמאי, שבתוכו נולד "בון". למעשה, סמית כתב את "בון" כל חייו. הגיבור, "הדומה בצורתו לאגס בעל כפות רגליים ענקיות", כדבריו, "היה קיים בראשי כבר כילד". השנה היתה 1991 כשסמית ניסה להגשים את החלום הגדול שלו - כתיבת רומן גרפי. הוא הקים הוצאה ששמה "CARTOON BOOKS", רק כדי שיוכל לכתוב ולאייר את מה שיהפוך להיות 1,350 עמודים של סיפור בהמשכים. החוברת הראשונה יצאה כשהיא מצוירת ביד ובצבעי שחור-לבן. אלו היו שנות הצמיחה של האינטרנט, וחוברות "בון" הבוסריות, המחתרתיות כמעט, הרוויחו ממהפכת המידע שסיפקה פלטפורמת הצ'אטים למיניהם, שאיגדו חובבי קומיקס מכל העולם. אלא שקהל המעריצים הזה לא סיפק את סמית, שהמשיך לעבוד במרץ. הוא החל לפקוד ירידים עסקיים ולא חשש מאנשי ההוצאות המסחריות הגדולות. הוא נהג להציב באולם כן ציור, הניח עליו כרזה של עטיפת החוברת הראשונה של "בון" והחל לחלק עותקים בחינם. החוצפה החיננית של סמית השתלמה - הקומיקס הפך להצלחה גדולה. בעקבות פעולות קידום הגרילה שלו פגש סמית עוד מאיירי קומיקס עצמאים, שניסו לזכות בהכרת הקוראים באמצעים יצירתיים. יחד הם הקימו תנועה לא רשמית שנקראה "-Self Publishing Movemet", שהפכה לסימן ההיכר של סמית. דרך החתחתים הרומנטית, שבחרת לעצמך עד שזכית להכרה, היתה זוכה לאותה הצלחה גם בשנת 2012- "כן, אמנים צעירים וחדשים אמנם יצטרכו לפלס לעצמם דרך שונה מעט ממה שאני בחרתי, אבל המכשולים הם אותם מכשולים. התעשייה אמנם פרחה, ואולי לפני 20 שנה הכל היה נאיבי ואופטימי יותר, אבל אל תשכחי שאז קומיקס לא נחשב ספרות, אלא ז'אנר נחות. חוברות קומיקס שיצאו באופן עצמאי לא נרכשו להפצה ולמכירה של ההוצאות הגדולות. ביקורות לא נכתבו - זה לא היה נהוג. היום כל זה קורה. אם המאיירים החדשים יתגברו על הדעות הקדומות, הם יהיו בסדר גמור". איזו עצה אתה יכול להעניק למאיירים צעירים וחסרי ניסיון- "הדבר החשוב ביותר הוא להבין מה אתה רוצה לעשות וכיצד אתה רוצה לעשות את זה, ואז לפעול. אל תחכה לאישור מאף אחד. תעשה את הדבר שלך ותוודא שאתה עושה את העבודה הכי טובה בחייך".