המסבירה הלאומית

"גם לי יש רחמים כלפי העזתים. הלוואי שכל הכסף ההומניטרי שנותנים להם היה הולך אליהם. הלוואי שזה היה עוזר להם לבנות חברה שבה הם לא צריכים לבוא לישראל כדי לקבל טיפולים בריאותיים, הלוואי שהם ילמדו מתמטיקה ומדעים לפני שהם ילמדו לבנות פצצות שהורסות את התשתיות שנותנות להם משאבים בסיסיים. תשאלו את עצמכם למה, למה אין להם חברה יציבה ומתפקדת? והתשובה היא חמאס. קשה הרבה יותר לבנות חברה יציבה מאשר לזרוק אנשים לגדר עם נשקים כדי שיהרגו". 

כך אומרת טיילור עמרני באחד מהסרטונים שלה שכבשו את הרשתות החברתיות. עמרני (24) מתל אביב, בעלת תואר ראשון בממשל ודיפלומטיה, ומשווקת דיגיטלית בחברת תרופות, עזבה לפני שש שנים את החיים שהיו לה בלוס אנג'לס, וכיום היא מסנגרת על פעילות ממשלת ישראל וצה"ל באמצעות עשרות סרטונים, שחלקם זכו למאות אלפי צפיות ברשתות החברתיות. מפעל הסברה של אישה אחת.

"הסרטונים שלי עוסקים בעיקר בהסברה של ישראל בעולם", היא אומרת לי, "כשהתחלתי בזה, לא ידעתי שזה יתפוס כזאת תאוצה. מאוד הפתיע שחלק מהסרטונים חצו רף של 600 אלף צפיות. 

"זה גרם לי להבין שהקול שלי נשמע. אני לא מקבלת כסף ואף אחד לא שלח אותי. אני לא קשורה לשום ארגון או מפלגה, ואני לא עושה את זה לטובת גיוס כספים. כל מה שאני עושה נובע נטו מהרצון שלי לשפר את התדמית שלנו בעולם ואת היחסים שלנו בינינו לבין עצמנו". 

אנחנו נפגשות בבית קפה קטן, שאליו היא נכנסת כמו רוח סערה. כלפי חוץ היא נראית כמו כל נערה ישראלית טיפוסית, צבע עורה שחום, שיערה החום מתבהר בקצוות שטופלו בקפידה במספרה, ומכנסיה הבהירים, בעלי הגזרה הגבוהה, מרמזים על שיק תל־אביבי. "אני יכולה קודם לתת לך חיבוק?" היא שואלת, ועוד בטרם אני עונה, זרועותיה כבר עוטפות את גופי. "את מבינה למה אני אוהבת את ישראל? איפה עוד יכולתי ככה להגיע לפגישה עם אדם שאני לא מכירה, ולחבק אותו כאילו אנחנו מכירים כבר שנים? החום הזה שיש לאנשים במדינה הזאת, יחד עם כל העצבנות והמתחים, הם מה שהופכים את הארץ למיוחדת", היא מכריזה במבטא אמריקני קל.

"כשאני נתקלת בכל הישראלים שמקטרים על החיים פה ועל זה שהם רוצים להשיג את החלום האמריקני, אני מנסה להסביר להם שלגור בבית גדול עם מרצדס בחניה ובריכה בחצר, זה לא תחליף לחיים פה. הייתי שם, חייתי את החלום האמריקני, ופה אני מרגישה הכי טוב בעולם". 

•  •  •

עמרני נולדה ביולי 1994 בשרמן אוקס, מה שמכונה הוואלי בלוס אנג'לס. היא אחותו הגדולה של זק (20), שעלה בעקבותיה לישראל והיום משרת בנח"ל, ובתם הבכורה של רזי, קבלן בנייה ישראלי שעזב את הארץ אחרי שירותו הצבאי, ושל שרה, אמריקנית ומטפלת בבית אבות. "תכתבי שאבא שלי ישראלי תימני. אני מאוד גאה ותמיד מדגישה את החלק הזה בזהות שלי", היא אומרת בחיוך גדול.

לדבריה, היא גדלה כמו נסיכה עם כפית של זהב בפה. כלום לא היה חסר לה, אך היא תמיד הרגישה לא שייכת. "לכאורה הכל היה בסדר. הייתי הולכת לחוגים ומאוד אהבתי תיאטרון. תמיד חיפשתי במה כדי להופיע. הייתי עם עודף ביטחון עצמי, אבל בתוכי הרגשתי ממש עוף מוזר. 

"כל הצד של אמא שלי היו סופר־אמריקנים עם כללי נימוסים מאוד ברורים, ומהצד השני סבא וסבתא תימנים ישראלים עם מנטליות הכי פתוחה והכי ישירה. הערבוב הזה יצר אצלי בלאגן. לא הבנתי מה אני, ובבית הספר הציבורי שבו למדתי לא היו הרבה יהודים וישראלים". 

היית מגיעה הרבה לישראל?

"מגיל שנתיים הייתי מגיעה לבקר בכל קיץ, כך שהיו לי פה חברות, רק שהיינו נפגשות אחת לשנה. עד היום, כשאני נזכרת בילדות שלי, אני זוכרת בעיקר את החופשות בישראל. זה מה שנשאר אצלי חקוק בזיכרון. הלונה פארק, פארק הירקון, קיר טיפוס שהייתי הולכת אליו עם אמא שלי, ואפילו איך הייתי אוספת ביצים מהלול של סבא וסבתא שלי באבן יהודה. לצערי, ממש לפני כמה ימים, סבתי זהבה מתה ממחלת הסרטן. הנחמה שלי היא שבשנים האחרונות הייתי מאוד קרובה ונוכחת בחייה". 

כשהיא היתה בת 15 הוריה התגרשו, והיא וזק נשארו בבית שבו גדלו עם אביהם, כשאמם עברה לגור בקרבת מקום. "עד הגירושים אני ואבא היינו חברים טובים", היא אומרת. "אבל כשהוא הפך להיות גם 'אמא', זה התנגש. הוא לא נתן לי להסתובב לבד, לא לישון אצל חברות, ולא לנסוע באוטו עם חבר'ה צעירים. הוא תמיד אמר לי שהעובדה שלאנשים יש הרבה כסף גורמת להם לשעמום, ואז הם מתחילים לעשות שטויות. החברים היו קוראים לי סבתא, כי כל הזמן הייתי הולכת בתלם.

"אין לי ספק בכלל שהיום אני מי שאני בזכות הקשיחות הזאת של אבא, אבל כילדה מתבגרת זה היה קשוח. הוא היה דוחף אותי לעשות דברים כמו סקי מים ורכיבה על אופנוע, כשאני רק הייתי מתחננת שייתן לי לרקוד. הוא רצה לחשל אותי, לגרום לי להבין שאני אישה חזקה ועצמאית. הוא שם דגש חזק מאוד על חינוך, ותמיד אמר לי שלהיות משכיל זה הדבר היקר בעולם".

"מגיל שנתיים הייתי מגיעה לבקר בכל קיץ, כך שהיו לי פה חברות". עמרני // צילום: יהושע יוסף

לדבריה, ההחלטה שלה לעלות לישראל ולשרת בצבא לא נבעה רק מתוך ציונות או פטריוטיות, אלא גם מתוך רצון לגבש לעצמה זהות ולצאת מהבית. "בתיכון היתה לי נפילה בביטחון העצמי. כל השיח פה היה סביב מראה חיצוני וחומריות. כל היום התעסקו במה אתה לובש ובאיזה אוטו אתה נוסע, ואני הרגשתי שהערך המוסף שלי הוא אחר. הרגשתי שיש בי משהו בפנים, ושאני לא יודעת מה זה. 

"בנוסף, באותה התקופה כל החברות שלי בארץ התחילו לקבל זימון לצו ראשון, וכולן נורא התרגשו מזה. אני תמיד חשבתי שזה עונש, ולא הבנתי ממה הן מתרגשות. הן הסבירו לי את המשמעות של הצבא, ואת העובדה שיש אנשים ששומרים עלי כדי שאוכל לשבת לי בכיף בחוף הים. עד לרגע הזה ישראל היתה מקום של 'פאן' לחודשי הקיץ. הדברים שלהן גרמו לי לחשוב קצת יותר לעומק".

טיילור החלה להתעניין בחבר'ה סביבה שנרשמו לגרעין "צבר", המכין לעלייה לארץ, ובסופו של דבר, בתחילת 2012, החליטה שזה מה שהיא רוצה, ונרשמה בעצמה לתוכנית. אחרי שמונה חודשים של מפגשים ולימודים על ישראל, ציונות ותפקידים בצבא, הגיע רגע האמת שבו עלתה לבד לישראל. 

התחנה הראשונה שלה כאן היתה בקיבוץ ניר יצחק שבעוטף עזה, לשם נשלחה עם עוד 30 צעירים אמריקנים כמוה, לשלושה חודשי קליטה והיכרות. "בבוקר הראשון שלי בישראל ספגנו מטחי רקטות. זה היה מאוד מפחיד, אבל רק דרבן אותי להישאר ולסייע לכל האזרחים לחיות פה חיים שקטים יותר. הרגשתי שאני פה ממש בשביל המטרה הזאת. לרגע אחד לא היו בי הרהורי חרטה". 

ב־15 באוקטובר 2012, שלושה חודשים בלבד אחרי שנחתה בישראל, וכשהעברית עוד לא מתגלגלת לה בחופשיות על הלשון כמו היום, היא כבר התעקשה להתגייס לקורס מדריכות חי"ר. 

"היתה לי חברה טובה מלוס אנג'לס ששירתה כמדריכת חי"ר, וזה מה שרציתי. בלשכת הגיוס אמרו לי שלא כדאי לי, כי העברית שלי לא מספיק טובה, שיש הרבה מבחנים, ושהסיכוי שאצליח לעבור אותם בלי לדעת לקרוא ולכתוב בעברית הם קלושים, אבל לא ויתרתי. 

"כשהגעתי לבקו"ם ביקשו ממני לכתוב את המילה 'הישרדות', ואמרתי שאני לא יודעת, שהמילים היחידות שאני יודעת לכתוב זה כלב, אבא ואמא. החיילת שם אמרה לי שאני חייבת ללכת לאולפן. התחננתי שתעביר אותי לגיוס רגיל ללא אולפן. לא רציתי שהאופציה של מדריכת חי"ר תיסגר לי".

במשך כחודשיים חיכתה בציפייה למנילה הצבאית, שבה מפורטים התפקידים הפתוחים בפניה. כאשר המנילה הגיעה לבסוף, והיה כתוב שם בראש הרשימה מדריכת חי"ר, לא היתה מאושרת ממנה. 

"כשראיתי את המנילה, התחלתי לבכות מאושר. רק אחרי שנרגעתי, קלטתי שהקורס מתחיל כבר למחרת היום, מה שאומר שיש לי פחות מ־24 שעות להתארגן לגיוס. אני וחברה שלי, שגם קיבלה את התפקיד הזה, החלטנו שאנחנו קופצות למים, ובתוך 24 שעות כבר הייתי בבקו"ם".

במהלך השירות הצבאי. שירתה כמדריכת חי"ר

טיילור התייצבה בלשכת הגיוס בבאר שבע בהתרגשות. החברים מהגרעין, סבתא זהבה ז"ל ובני הדודים מישראל ליוו אותה. אביה ואמה איחלו לה בהצלחה מארה"ב באמצעות הטלפון. 

"בשבוע הראשון כבר השאירו אותי שבת כי שכחתי את הנשק במקלחת", היא נזכרת, "אבל את הכל קיבלתי עם חיוך ענקי. החבר'ה שהיו איתי בקורס בכו בשבילי, לקחו לי את הכביסה, וביום ראשון, כשהם חזרו, הם הביאו לי מלא חטיפים כדי לפצות אותי. הם היו בטוחים שהם ימצאו אותי שבוזה, אבל אני לא הפסקתי לחייך. בשטח כשהיינו ישנים בחוץ בגשם ובג'יפה, ואוכלים רק טונה, הרגשתי כאילו אין אדם בר מזל ממני. אף אחד לא הבין מאיפה האופטימיות שלי. קראו לי סאנשיין. כל התכונות שיש בי היום, כמו מוסר עבודה, אחריות ויחס לאחר, הן תכונות שרכשתי בצבא".

איך בכל זאת שרדת את הקורס מבלי לדעת קרוא וכתוב בעברית?

"היה בי צורך עז להצליח ולהוכיח את עצמי, ולכן כל מבחן הייתי עושה שלוש פעמים, פשוט כי הייתי נכשלת. המפקדת היתה מקריאה לי ועוזרת לי לכתוב, העיקר שאעבור. בשבת כשנשארתי ביקשתי מחברה שתלמד אותי את 'התקווה'. כל השבת התאמנתי, עד שידעתי אותה מצוין".

בתום קורס של ארבעה חודשים עברה לבית הספר לחי"ר בירוחם, שם הדריכה חיילים להשתמש במערכת נשק מתקדמת. בצוק איתן העבירה הדרכות למילואימניקים רגע לפני כניסתם לפעילות.

"צוק איתן היה מאוד קשה מבחינה מוראלית. כל החברים שלי היו בתוך הרצועה, והדאגה לא עזבה אותי לרגע, ולמרות זאת היה צריך לשמור על פוקוס לטובת המילואימניקים שמגיעים, ואוטוטו נכנסים גם אל תוך הלחימה. בכל 24 שעות העברתי הדרכה. אני זוכרת שבמשך 40 יום לא יצאתי הביתה". 

איבדת חברים במבצע הזה?

"כן, את סמ"ר שון כרמלי מגולני, שנהרג באסון הנגמ"ש של גדוד 13. שנה לפני צוק איתן הוא הגיע לקורס אצלי בבסיס. הכרתי אותו עוד מלפני, כי שנינו היינו חיילים בודדים. ביום שלישי אחד ישבנו בשטח, והוא סיפר לי שזה יום ההולדת שלו וצחקנו על זה, אמרנו שבטח החברים שלנו עכשיו נמצאים בווגאס וחוגגים, כשאנחנו פה אוכלים אבק. שנה לאחר מכן, הוא נקבר ביום ההולדת שלי. 

"חברים שלי מלוס אנג'לס וההורים שלהם חשבו שאחזור עם זנב בין הרגליים. היתה לי תדמית של ילדה עשירה ומפונקת. הם תמיד צחקו עלי, ושאלו אם אני לוקחת את המרצדס איתי לצבא. אף אחד לא האמין שאסיים שירות מלא, ועוד אשאר בארץ, אבל הפתעתי את כולם. אבא שלי לא התנגד שאלך לצבא, וכשהוא ראה מה זה עשה לי, וכמה זה ביגר אותי, הוא לחץ גם על אחי להתגייס".

באוקטובר 2014 טיילור השתחררה מהצבא ונרשמה ללימודי תואר ראשון בלימודי ממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה. במהלך לימודיה שם השתתפה בתוכנית "ארגוב" למנהיגות ודיפלומטיה. 

בהמשך ניסתה להתקבל ללימודי תואר שני במשפטים באוניברסיטת היוקרה האמריקנית הרווארד, אך נכשלה, אבל גם על זה היא לא מתחרטת לרגע. "לא היה מושג מה אני הולכת לעשות, ואז קיבלתי מייל מהמרכז הבינתחומי, שבתוכנית ארגוב לומד בחור עיוור, שזקוק לעזרה בכתיבת עבודות, בהכנת מצגות, ובכל מה שהוא לא יכול לבצע בגלל שהוא עיוור. בקיצור, להיות העיניים שלו. הם גם הבטיחו שכר טוב, ואני הסכמתי. זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי".

אותו בחור הוא סגן אחיה קליין (36), קצין ביחידת יהל"ם של הנדסה קרבית מקיבוץ כפר עציון, שאיבד את ראייתו. בנובמבר 2013, הוא וצוותו קיבלו משימה להשמיד מנהרה בעזה, לא הרחק מכיסופים. בעת ביצוע המשימה מטען חבלה, שהניח חמאס, התפוצץ, וגרם לפציעתו של אחיה ולאובדן ראייתו.

כמה שבועות לאחר שטיילור החלה את עבודתה עם אחיה, האהבה בין השניים ניצתה, וכבר שנה שהם בלתי ניתנים להפרדה. בשבוע האחרון אף עברו להתגורר יחד בדירה שכורה בתל אביב.

עם אחיה. הכירו במסגרת פרויקט של המכללה

"זה לא משהו שתכננתי", היא אומרת, "זה פשוט קרה. הייתי מגיעה אליו לשעה, ויוצאת אחרי שלוש שעות. הוא היה מטעין בי אנרגיות שיא. כשהרגשתי שאני מתאהבת, אזרתי אומץ ואמרתי לו שאני חייבת להפסיק לעבוד איתו כי אני מפתחת כלפיו רגשות. הוא צחק ואמר לי שזה הדדי, ומאז אנחנו ביחד. למרות שהוא לא רואה, אני יכולה להגיד לך שהוא עוזר לי פי מיליון ממה שאני עוזרת לו. בכל דבר שאני צריכה ייעוץ הוא שם בשבילי. מעבר לכך, אני נורא מבולגנת, ועם אחיה אני חייבת להקפיד על סדר, כדי שיהיה לו קל להתנהל בבית, בלי להיתקל בחפצים שאני לא מחזירה למקום".

העיוורון לא הלחיץ אותך?

"בהתחלה מאוד, והייתי קוראת על זה הרבה וחושבת עד כמה זה נכון לי להיכנס לזוגיות כזאת, אבל היום אני יכולה להגיד לך שזאת זוגיות רגילה. אני ואחיה הכי מתעצבנים כשאנשים אומרים לי כל הכבוד שאני איתו, ושאני צדיקה, או שמתייחסים אליו כמסכן. הם פשוט לא מבינים שזאת זוגיות רגילה לחלוטין, ולמרות שאחיה מעולם לא ראה אותי בעיניו, הוא רואה אותי יותר מכל בן אדם אחר". 

מה חלוקת התפקידים ביניכם?

"זה אולי יפליא אותך לשמוע, אבל אחיה עושה בבית כמעט את הכל. הוא מכבס את הבגדים שלי, הוא מקפל אותם, הוא זה שמסדר את הבית כי אני בלאגניסטית, הוא אפילו קוצץ סלט יותר קטן ממני. בקיצור, הוא המפקד. הוא נותן לי משימות ואני עושה".

•  •  •

במקביל, החלה לנהל רומן עם הרשתות החברתיות. "לפני כשבעה חודשים, כשהתחילו ההפגנות של הפלשתינים סמוך לגדר בעזה כחלק מ'צעדת השיבה', שקוראת להתיר לפליטים פלשתינים לשוב לשטח ישראל, התחלתי לדבר על המצב שם. לקחתי את הסלולרי שלי, צילמתי את עצמי כאילו אני בנהיגה איטית, ולהפתעתי הסרטון צבר יותר מ־15 אלף צפיות. אז עשיתי עוד סרטון ועוד אחד, ותגובה לסרטון, ומפה לשם פתאום היו לי 600 אלף צפיות. הבנתי שמקשיבים לי, שכנראה מה שאני אומרת נכנס בצורה אמיתית ללב האנשים בארץ וברחבי העולם. פתאום הרגשתי שיש לי שליחות ואחריות להמשיך. קיבלתי פניות מאנשים בפקיסטן, באיראן, בבנגלדש, באזרבייג'ן ואפילו מפלשתינים, שאמרו לי שהם מפחדים כשהם מדברים איתי, אבל הם היו צמאים לידע על ישראל ועל היהדות.

"אנשים מסביבי ניסו לרפות את ידיי, ואמרו לי שאני מבזבזת זמן ואנרגיה לחינם, כי אני לא באמת אצליח לשנות את הדעה של אלה ששונאים אותנו. אבל אני לא רוצה לשנות את הדעה שלהם, מספיק לי שאצליח לטעת ספק, ולגרום לאנשים לחשוב שהמציאות פה היא יותר מורכבת, ושישראל היא לא הגורם הרע".

את לא מקבלת תגובות נאצה?

"אני מקבלת, אבל לא מתרגשת. אומרים לי שאנחנו חלק מרצח עם, ושלא למדתי מהשואה כלום, אבל זה לא מזיז לי. אם אני מזהה שמי שכותב לי באמת רוצה להקשיב, ושאפשר לנהל איתו דיון, אני עונה לו. אני מתחילה בזה שנחליט שאנחנו לא מסכימים. אני לא מנסה לשכנע אותם. אני רוצה שהם יבואו ויגידו לי בסוף שהם לא מבינים מספיק, ושהסרטון שלי יגרום להם לחקור עוד קצת את הנושא. אם אני מזהה שעומד מולי אדם שלא מעוניין בשיח, אני פשוט מתעלמת".

למה לדעתך ישראל סובלת מתדמית בעייתית?

"כל הארגונים שמתעסקים בהסברה לא מבקרים את ישראל, הם תמיד מציגים אותנו רק באור חיובי, וזה לא עובר. זה נתפס כלא אמיתי, הרי לא ייתכן שהכל פה טוב. אין את הקול שאומר שישראל מדהימה, אבל יש גם מה לשפר פה. עם כזה מסר יותר קל להזדהות. ישראל לא טובה בלהגיד 'עשינו טעות'. כשרואים סרטון של ילד פלשתיני הרוג, ואנחנו עסוקים בלנאום שהגנו על עצמנו, זה לא יעזור. צריך להגיד שזה באמת נורא שהילד הזה נאלץ למות, ולחדד את העובדה הזו שבמלחמה חפים מפשע נהרגים, ויחד עם זאת להדגיש שבגלל המצב שהסלים נאלצנו להגן על עצמנו.

"אבל עזבי, את יודעת מי האויב הכי גדול שלנו? זה לא חמאס או איראן, אלא הפערים בינינו. אנחנו נוטים לקטלג כל קבוצה ולהסתכל עליה כיחידה אחת, וזאת טעות. בסופו של יום כולנו בני אדם. הסטריאוטיפים מרעילים את החברה הישראלית. קחי לדוגמה את הקהילה הלהט"בית. אנחנו כל הזמן מתגאים שבניגוד למדינות ערב כמו סוריה, שם אסור להם אפילו ללכת יד ביד ברחוב, אצלנו יש מצעד גאווה שמציג אותנו כמאוד ליברלים, כשבעצם אנחנו לא נותנים להם להתחתן או לאמץ ילדים. אלה רק דוגמאות לפערים בינינו בחברה ויש עוד לאן לשאוף.

"לדעתי, צריך להראות את התמונה המלאה, וגם את האמצע, כמו בכל דבר. והדבר הכי יפה הוא שעדיין יש אנשים שמאמינים בציונות, ובשבילם זו לא מילה גסה. ציונות נתפסת בעולם כפשיזם, כמשהו שלילי. אם אני אומרת שאני ציונית, ישר מקטלגים אותי כימנית קיצונית, וזה לא נכון".

אז מה זאת ציונות בשבילך?

"ציונות זאת לא רק אהבת הארץ. בשבילי זה אומר שאת רוצה להיות חלק מהעתיד של מדינת ישראל, ושיש לאן לשאוף. זה אומר שאת מוכנה לקחת אחריות להוביל אנשים לשם. בנימין זאב הרצל מעולם לא דיבר על ציונות כעל תוצאה, אלא כעל תהליך. הוא אמר שעל כל אחד מאיתנו לשאוף להפוך את המקום הזה למקום צודק ושוויוני, והשאלה היא מה את עושה כדי לשפר את המצב".

נשמע שאת סוללת את דרכך אל הפוליטיקה.

"אני לא שוללת את האפשרות הזאת, אבל זה יגיע בגיל מאוחר יותר. כרגע אני נהנית מזה שיש לי את החופש להגיד מה שבא לי".

michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו