המשחק הווירטואוזי של חואקין פיניקס

"אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל", ארה"ב 2018

עשר שנים בדיוק אחרי הסרט הנורמלי האחרון שלו (הדרמה הביוגרפית "מילק"), הבמאי האמריקני הוותיק גאס ואן סנט סוף סוף חוזר לעצמו עם "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל" – דרמה ביוגרפית נוספת, שבמרכזה הקריקטוריסט המשותק והאלכוהוליסט ג'ון קלהאן.

התוצאה אולי אינה מתקרבת לסרטיו הטובים באמת של ואן סנט (כמו "דראגסטור קאובוי", "איידהו שלי", "אלפנט", "Gerry" ואפילו "סיפורו של וויל האנטינג"), אבל יש כאן מספיק דברים טובים כדי להסיח את הדעת מכך, לרבות הופעות משחק מצוינות, סיפור מעניין שמסופר באופן דינמי והתמודדות רצינית ונוגעת ללב עם התמכרות וגמילה.

את קלהאן - בליין ג'ינג'י חסר מעצורים, שהפך למשותק בעקבות תאונת דרכים שבה היה מעורב בגיל 21, בעודו בגילופין (ושנפטר ב־2010, בגיל 59) - מגלם חואקין פיניקס, וכפי שניתן לצפות, העבודה שלו מרתקת לצפייה לכל אורך הדרך. הוא אמנם טיפה מבוגר על מנת לגלם בחור בשנות העשרים שלו, אך פיניקס מכפר על כך בעזרת תצוגה וירטואוזית, אנרגטית ונטולת ראוותנות, שאינה חוששת להגיע למקומות חשופים וקיצוניים (משני הכיוונים). לצדו תוכלו למצוא את ג'ונה היל בתור החונך הכריזמטי ויוצא הדופן של קלהאן ב"אלכוהוליסטים אנונימיים", את ג'ק בלאק בתור הנהג שאחראי לתאונה שהותירה את קלהאן בכיסא גלגלים, ואת רוני מארה בתור הבחורה הסקנדינבית המלאכית שהופכת לאהובתו.

למרות שכל הרכיבים של "אל דאגה" (גיבור משותק, התמודדות עם אלכוהוליזם, גאולה דרך אמנות) מוכרים משלל סרטים אחרים (כמו "הפרפר ופעמון הצלילה", "התיאוריה של הכל", "Clean and Sober", "אמריקן ספלנדור" ועוד), ואן סנט וצוות שחקניו מצליחים להתחמק ממלתעות הקיטש בזכות טיפול רגיש, מצחיק וחסר סנטימנטליות ברגעים הקשים שנקרים לאורך הדרך, ובאמצעות שימת דגש על הקריקטורות המקאבריות והלא תקינות פוליטית שיצר קלהאן. מצד אחד, המסע שקלהאן עושה במהלך הסרט באמת מעורר השראה, וקיים סיכוי סביר שהסצנה הגדולה והאמוציונלית בסוף תגרום לכם להרגיש שיש לכם משהו בעין. אך מצד שני, ואן סנט אינו לוקח קיצורי דרך לשם, והוא אינו נרתע מלהציג את קלהאן באור פאתטי ולא מחמיא.

בתוך כך, הסיבה העיקרית ש"אל דאגה" אינו משעמם לרגע נעוצה בפיניקס, בג'ונה היל ובג'ק בלאק, שיוצרים כאן דמויות ששוות לבדן את מחיר הכרטיס. פיניקס, כבר אמרנו, מצוין; היל, שכבר הוכיח שהוא במיטבו כאשר הוא מספק תמיכה לכוכב גדול ממנו ("מאניבול", "הזאב מוול סטריט"), מאיים לא פעם לגנוב לפיניקס את ההצגה עם השטיק ההומוסקסואלי־היפסטרי שהוא מפגין כאן; ואילו בלאק, מצדו, שמופיע בשתי סצנות בלבד (ושמשווה את עצמו לברט ריינולדס תוך כדי), אינו מאיים. הוא פשוט גונב אותה.

ציון: 7