"החלום שלי: שהממשלה תגיד לעמותות - תודה, עכשיו אנחנו לוקחים פיקוד"

"החלום שלי הוא שיום אחד תבוא ממשלת ישראל ותאמר למתנדבי פתחון לב וגם לעמותות אחרות - תודה על כל מה שעשיתם ונתתם, עכשו אנחנו כאן כדי לקחת פיקוד ולטפל בנושא", כך אומר האלוף (מיל') יוסי פלד, מי שתרם יותר מ־30 שנים מחייו למערכת הביטחון ופועל זה יותר משנה במסגרת עמותת פתחון לב המסייעת לאלפי משפחות עניות בישראל. "אבל אני ריאלי", הוא מוסיף באותה נשימה, "הייתי בממשלה ואני יודע איך דברים עובדים. אני גם יודע שיש סדרי עדיפויות ויש בעיה קיומית רחבה יותר ואין כרגע אלטרנטיבה אחרת, ולכן בחרתי להיות היכן שאני היום, מוקף באנשים ששמו להם למטרה לעזור ולפעול כדי שבמיוחד הדור הבא ייצא מהעוני ולא יהיה חלק ממנו".

הוא בן 77, יליד בלגיה, ניצול השואה שבה איבד את אביו. בגיל 7 עלה ארצה, ב־1959 התגייס לצה"ל ועבר את מסלול הקצונה, עלה בסולם הדרגות וב־1971 מונה לסגן מפקד חטיבה 188 בשריון. במלחמת יום הכיפורים היה מפקד חטיבת שריון במילואים (חטיבה 205, "אגרוף הברזל"), ובמהלך הלחימה נעה החטיבה על זחלים מירושלים ועד לרמת הגולן, שם השתתפה בקרבות קשים בדרום הרמה ובמרכזה. במלחמת לבנון הראשונה נלחם בראש כוח מאולתר ("כוח יוסי"), שהורכב מגדוד שריון סדיר, מגדוד צנחנים במילואים ומיחידת המילואים של סיירת מטכ"ל. הכוח בפיקודו כבש את הכפר משע'רה ונלחם ממזרח לאגם קרעון. מיוני 1986 ועד 1991 כיהן פלד כאלוף פיקוד הצפון - "זמן ממושך, רק דדו (הרמטכ"ל לשעבר דוד אלעזר) שירת קצת יותר ממני באותו תפקיד". בעת שירותו בצפון פיתח כמה נהלים חשובים לצה"ל, ובהם נוהל חניבעל (חטיפת חייל), וכן הוביל פעולות נגד חיזבאללה. עוד התמקד בפיתוח הקשר עם היישובים בעורף, וגם עם אנשי צד"ל. 

לאחר השירות הצבאי שימש בכמה תפקידים במגזר הפרטי והציבורי, ייעץ לממשלות הודו וטורקיה בנושאי לוחמה בטרור, ועמד בראש הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו שבחרה את הזכיינים שיפעילו את הערוץ ובראש ועדה שנועדה לתכנן ולהציע מדיניות בתחום התקשורת. בהמשך נכנס לפוליטיקה ושימש חבר כנסת בכנסת ה־18 מטעם הליכוד ושר בלי תיק בממשלה. לבקשתו, כיהן כשר המרכז את תחום פעילות ניצולי השואה, והיה האחראי לטיפול באנשי צד"ל שנקלטו בארץ. לאחר שפרש מהכנסת ב־2012 מונה לשמש יו"ר חברת קו צינור אילת־אשקלון, וזה שנה הוא יו"ר המועצה הציבורית של ארגון פתחון לב.

מגוון תפקידים בצה"ל . יוסי פלד (ראשון מימין) כאלוף פיקוד צפון // צילום: הרמן חנניה, לע"מ

קשה לעבוד מול השיטה

כמי שעסק בסיוע לניצולי שואה וגם לאנשי צד"ל, רואה פלד בחיבור לעמותת פתחון לב מהלך טבעי. "בדיוק לפני שנה ביקשו ממני לסייע בארץ ובחו"ל לפעילות של העמותה", הוא מספר, "למדתי את העמותה וראיתי את הייחודיות שלה. למשל, הטיפול בבני נוער שבאים ממשפחות הנאבקות בנטל הכלכלי (ראו מסגרת, ש"ד). אני מאמין גדול בפעילות בתחום של הוצאת נוער ממעגל העוני כדי שיגדל להיות דור שיוכל לחיות ולהתקיים ולהצליח, ולא יישאב לתוך המעגל הזה. זו נקודה שפתחון לב משקיעה בה רבות. יש תוכנית שמלווה את הנוער הזה לאורך השנים עד השירות, לאורך כל השירות וגם אחריו, במשך שבע שנים. מאות נערים ונערות כבר נעזרו בתוכנית והצליחו. אלף מתנדבים עוסקים בפעילות לטובת האוכלוסייה בכל מגזר וללא תנאי. זה תפס אותי. זה ארגון שעובד כל השנה, ולא רק ביום שבו הוא מחלק אלפי מנות אוכל או ביגוד. הוא פה כדי להיות ארגון יומיומי, לא משהו חולף.

"הניסיון רב השנים בהתמודדות עם עוני לימד כי רק פעולה ברמה הלאומית תוביל לצמצום משמעותי בהיקפי העוני בישראל ותעזור לנזקקים. מתוך תפיסה שעלינו להחזיר לממשלה את האחריות לטיפול בעוני, ניסחנו את 'חוק פתחון לב למאבק בעוני'. במרכז החוק עומד הרעיון של הקמת רשות לאומית לטיפול בעוני, אשר תקצובה ישולב בתקציב המדינה ועליה יהא לכתוב וליישם תוכנית לאומית, רב־שנתית ורב־מערכתית, הכוללת יעדים מדידים למיגור העוני בישראל".

אבל הממשלה לא לוקחת פיקוד על הנושא.

"נכון. זה החלום שלי ושל כולנו, אבל אנחנו מבינים שאנו רחוקים מהיעד. צריך להיות מציאותיים. זה אחד הקשיים הכי גדולים של ממשלה, לקבוע סדר עדיפות. זה לא פשוט להגיע לזה. כל הזמן מזכירים לנו שיש בעיה קיומית ושרוב הכסף מנווט לאותה בעייה קיומית שהיא מעל לכל, ואני מבין את זה. 70 שנה אנו כאן, אחרי שהיינו מפוזרים בגלות וקיבלנו מתנה חד־פעמית שהיא הקמת ישראל, ואין אופציה אחרת אלא לשמור על זה ולא לפספס את המתנה היקרה. אז המסקנה היא שיש מחויבות לקיים פיזית את המדינה, וזה עולה בהרבה על כל צורך אחר. עם זאת, אני עדיין שב ואומר שיש בעיה בקביעת סדרי העדיפויות, וכאחד שהיה שותף לישיבות של קביעת תקציבים העסק הזה הוא באמת לא פשוט".

המטרה: שבירת מעגל העוני. יוסי פלד // צילום: קוקו

מדוע?

"אתן לך דוגמה: כשהייתי השר ששריכז את נושא ניצולי השואה הבנתי שבכל משרד ממשלתי יש מחלקה כזו או אחרת שמתעסקת עם הניצולים. אמרתי שצריך לתת לניצולי השואה לחיות בכבוד - מגורם רפואי ועד מזון. כשהייתי שר רציתי לרכז הכל במקום אחד, אבל לכל שר היה אינטרס משלו מכיוון שקיבל תקציבים שלא בטוח שהופנו אחר כך למטרה שלה הם נועדו. לצערי זה לא הצליח בגלל אותם אינטרסים. באתי ואמרתי, 'תעבירו הכל למשרד אחד'. זה לא חייב להיות באחריותי, אבל שיהיה תחת קורת גג אחת, וככה נפשט הליכים ונייעד תקציב במקום שכל אחד בכל משרד כזה או אחר יקבל תקציב לכך. כמעט שום שר לא ויתר. לכל אחד יש אינטרס שיישאר התקציב אצלו, מכל מיני סיבות, כולל זה שהתקציב יכול לסתום חורים בדברים אחרים. הצעד הזה מונע ייעול. בהתחלה זה הרתיח אותי, אבל אחר כך הבנתי שזו השיטה. דברים מונעים גם מאינטרסים קואליציוניים, וקשה מאוד לפרק את זה כל עוד השיטה נשארת כפי היא".

אבל למה ארגונים מתנדבים צריכים לקחת על עצמם תפקיד ממשלתי של דאגה לחלש בחברה?

"זה מקומם ואני לא מסכים למצב הזה, אבל אין כרגע אלטרנטיבה ואנחנו, כמו ארגונים אחרים, נותנים את המענה והחוסן לאותם אנשים שצריכים אותנו. אני רוצה שהממשלה תטפל בכך, אבל אני לא יודע איך היא תעשה זאת ומתי ואיך, ומה בכלל עושים כדי שהיא תיקח את זה על עצמה. כרגע, לולא יהודים טובים שעוזרים לאחרים, מאות אלפי אנשים לא יכולים להתקיים. קבל דוגמה: לפני ההכנות לחלוקה לראש השנה כבר החלו לפנות אנשים ולהגיד לי, 'די, מספיק. בכל פעם תרמנו, לא כל הזמן אפשר לתרום. יש הרבה שצריכים'. בסוף כולם נתנו ביד רחבה ובנדיבות. זו הרוח היהודית שעושה את זה. היתי סקפטי לפני החלוקה, ולא רק שהכל הסתדר - העם כאן הוכיח שהעזרה לזולת עדיין נוגעת לו. האמירה 'כל ישראל ערבים זה לזה' לא ריקה מתוכן, והלב היהודי מתגלה במלוא הדרו. אנשים פתחו את ליבם וכיסם ודאגו לאלפי מנות מזון. גמילות החסדים הזו מעידה על כך שסיסמאות אינן ריקות מתוכן. המציאות חזקה לעיתים מהציפיות. כל זמן שאנשים טובים ימשיכו לתת כתף וייתנו מעצמם שלא על מנת לקבל, נוכל לתמוך ולהציל עוד, למרות המחזות קורעי הלב של ימי החלוקה".

זו אותה רוח שתסייע לנו להתגבר על כל המכשולים שאתה עצמך מציין כשאתה מדבר על קושי קיומי?

"אני מאמין שכן. יש לעם הזה נחישות יוצאת דופן להילחם. אין ברירה אחרת. אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לסמוך רק על עצמנו, בכל תחום".

מותר להיות הומני

עסקת בעבר בטיפול באנשי צד"ל. אומרים שגם היית מעורב בעקיפין בסיוע לפליטים הסורים. יש הטוענים שעניי עירנו קודמים. לא כך? 

"האינטרס של מדינת ישראל היה ונשאר לסייע לאנשי צד"ל. גם במישור הסורי טוב שעשינו זאת. גם אם יש שיגידו שעשינו זאת מאינטרס מדיני ולא הומני, זה לא מגונה בעיניי. כשבדרום לבנון היו כפרים בצרות העברנו סיוע גם לאזרחים, לא רק לאלו שבאו אלינו. ישראל פועלת במישור הסורי מתוך יצר הומני אבל גם מתוך יצר מדיני וזה בסדר, זה ראוי וזה נכון. שמעתי שעכשיו עומדים לסגור את הסיוע, אבל אני לא יודע אם זה נכון. ישראל צריכה להגיש סיוע ולפעול במישורים הללו כי לכל מדינה באזור יש אינטרס, והאינטרס שלנו הוא חשוב מכל".

החלום שלך הוא שהמדינה תיקח את הטיפול בחלש. ראש הממשלה הוא שמוביל וקובע מדיניות.

"אני מכיר את ראש הממשלה היטב ויכול להעיד שיש לו רגישות גם לניצולי השואה וגם לכל חלש בחברה. ראש הממשלה יכול בהרבה מקרים לכפות את מדיניותו כשהוא רוצה, אבל כמו שאמרתי קודם - השיטה מכתיבה לו לפעמים התנהגות כזו או אחרת. יש הסכמים קואליציוניים שמכריחים אותו לקבל החלטה כזו או אחרת. השיטה, כמו שאמרתי, מסנדלת לעיתים, וכל ראש ממשלה התקשה בעבר בהעברת מדיניות בנקודות מסוימות בגלל השיטה. שיטת הבחירות הנוכחית מובילה לדעתי גם לשחיתות. אני חושב שדווקא יש להעלות את אחוז החסימה כדי למנוע קושי שלטוני".

למה לא מבליטים את הפעילות ההומנית שלנו בסוריה?

"יש יצר מוצדק להציג את הצד ההומני שלנו שם וזה מונע מאינטרס קיומי, זה לא שלילי. מצד שני צריך להיות מציאותי וריאלי במבנה של המזרח התיכון. אני מאלו שטוענים שהמדינות המערביות לא מבינות את המנטליות של המזרח התיכון. מי שתסייע כאן כעת, יכולה מחר לשלם על זה מחיר. אני לא בטוח שההשקעה שלנו בסוריה לטווח הרחוק תניב פירות ושפתאום הם יהפכו לאהובינו או שאנו לידידים קרובים שלהם, אבל האינטרס מחייב אותנו לפעול שם הומנית. כשהנשיא האמריקני ברק אובאמה גמר את מובארק שהיה בעל הברית הטוב ביותר שלו, הוא ביצע טעות גורלית. הבעיה של כולם היא שאנחנו מנסים להבין את הנפשות הפועלות במזרח התיכון מנקודת מבט של אינטרסים מערביים, בלי לנסות להבין איך הראש של כולם עובד, וזה מוביל למקומות רעים. צריך לדעת לנתח את קווי המחשבה של כולם ואת כל האופציות למערכות יחסים כאלה ואחרות וליחסים בינלאומיים באזור. לי לא איכפת למשל שהשלום יהיה קר או חם, העיקר שיש שקט ושאין עלינו איום. בשבילי שלום הוא לא מטרה, הוא האמצעי. המטרה היא הבטחת קיומנו".

גם אם זה אומר לתקוף בסוריה, עם כל מעורבות הכוחות המורכבת שם?

"זה אינטרס ישראלי ראוי, כי כמו שאמרתי - יש כאן יצר הקיום שלנו. הוא חשוב מכל. לא לעולם ישמרו עלינו ואין לנו אלא לסמוך על עצמנו. המטרה כרגע היא להרחיק גורמים עוינים מהגבול שלנו".

ומה עם הפלשתינים? הגענו לשלב שאנחנו מבינים אותם והם אותנו? 

"אני חושב שבסוף יקרה מצב שיהיו שתי מדינות לשני עמים. מי יודע, אולי זה יקרה. אבל תכלס חלק מאיתנו עייף מהמצב. יש תהליך בחלק מהמנהיגות שגורם להבין את הצד השני, אבל אני גם חושב שלא יכול להיות מצב שתמיד אנחנו אלו שצריכים להיות נחמדים ואז הכל ייפתר. הצד השני לא נחמד. תחזור לנעשה בסוריה, תראה מה קורה שם. אסד טובח בבני עמו וכולם חושבים שביום שיסיים שם, אז יתעסק איתנו ולא יטבח. שטויות, ולכן אנו פועלים שם גם. אז עם הפלשתינים? כשאני חושב שאולי נצטרך פעם לוותר על חלק מארצנו, אני מקבל חום. אבל כשאני מתעורר אני מבין שצריך להיות מציאותיים ולהתפשר. עם זאת, הפשרה צריכה להיות שמי שחותם - לא יחתום על הסכם בכל מחיר, ולא על הסדר שבו לא יובטח הקיום שלנו".

"בסוף יהיו שתי מדינות לשני עמים". יוסי פלד עם מיכאל איתן, בנימין נתניהו וראובן ריבלין // צילום: לע"מ

שלום ויחסים דיפלומטיים עם שאר מדינות ערב - סעודיה, קטאר - זה משהו מציאותי?

"ישראל צריכה לפעול לנרמול ולקיום יחסים מדיניים עם כל מדינה ערבית בלי להיות בררנית. עם סעודיה, עם המפרץ ועם כל מי שרוצה - כל עוד זה משרת את קיומנו. כל עוד אנחנו האי הקטן בתוך העולם ערבי, אין אופציה לשחק משחקים".

אמרת שאסור למדינה להפקיר את אזרחיה. מה דעתך בנושא השבויים והנעדרים?

"ברמה ההומנית המשפחתית - שלא נדע. אם הייתי נקלע למצב דומה, אני בטוח הייתי עושה הפגנות מהבוקר עד הערב. אבל יש הבדל בין רגשות של משפחה לבין החלטת ממשלה. לממשלה יש אחריות כוללת עם השלכות עתידיות, וכל עסקה כזו או אחרת צריכה להתקבל לאחר שנשקלו כל השיקולים החשובים וההכרחיים, עם כל הכאב. בכלל - בכל תחום לממשלה ולעומד בראשה יש שיקולים על כל מה שמשפיע על חיינו בהווה ובעתיד, ולכן ראש הממשלה לא יכול להתנהל רק על פי תחושה של משפחה שליבי איתה".

ההתקפות על ראש הממשלה כעת כמעט בכל תחום - חברתי, מדיני, צבאי ועוד - הן משהו לגיטימי בעיניך, או ששנת הבחירות מוציאה אנשים מדעתם?

"ביקורת היא לגיטימית בתנאי שהיא עניינית".

אהוד ברק, למשל, מבקר רבות את ראש הממשלה.

"עבור לשאלה הבאה".

אז אחרי הכל, גם אתה מודה שלצד האיום הקיומי גם האיום הפנימי הוא אסון.

"נכון. לפעמים אני שומע ורואה שהמתח הפנימי בישראל הוא לא יותר גרוע מהאיום החיצוני. אני חוזר ומדגיש שהאיום החיצוני הוא משהו שעלינו לתקוף בכל מצב. יש צו מוסרי עליון לקיים פיזית את המדינה שלנו, ובכל מחיר, כי אני חושש גם מהיום שנתעורר והאמריקנים לא יהיו איתנו. אנחנו חייבים להיות מוכנים לכל תרחיש ולכל מצב כדי שלא יקרה אסון, ולכן במישור הזה אל לנו לתת לאחרים לעשות את העבודה במקומנו. אין מי שידאג לקיומנו חוץ מאיתנו".

"כל עוד אנחנו האי הקטן בתוך העולם ערבי, אין אופציה לשחק משחקים". יוסי פלד // צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

ובקיום החברתי?

"פה קיימת בעיה. אם העוני יגדל, נחיה בזבל. האם מדינה יהודית שצריכה להתבסס רק על האמונה בעצמה יכולה להרשות לעצמה את זה? לא. יש ערכים של ערך קיומי גם ברחוב, בשכונה וכדומה. בגלל זה פתחון לב לקחה על עצמה להוביל יציאה ממעגל העוני. רצוי שגם המדינה תפעל כך. אם הצעירים לא יהיו דור נוסף לעוני - הבעיה תיפתר. העניין הוא שכדי לקיים היום את פתחון לב צריך להיאבק, ואי אפשר להסתמך רק על זה שמכוח האמונה יהיה טוב. צריך לפעול. גם מדינית. בחוץ ובתוך הארץ. הכל קשור אחד לשני. אתה לא יכול לבוא ולהצהיר שהעוני יחוסל עם הזמן. זה לא יקרה. גם אין לנו פריבילגיה לחשוב כך כשיש צורך קיומי מדיני. יש היום חוסר שוויון חברתי, וחשוב לתת לאדם את הבטחת הקיום שלו. אני חושב שחלק מהמנהיגות איבד את הרגישות לחלש". 

פתחון לב: בני הנוער במוקד

ארגון פתחון לב, כיום בהובלת המנכ"ל אלי כהן, פועל זה 20 שנה והגדיר את המטרה העיקרית שלו כ"שבירת מעגל העוני הבין־דורי בישראל". הוא מסייע בכל שנה לכ־160 אלף נפשות בישראל ופועל בשלושה מישורים המשלימים זה את זה לטיפול היקפי בהתמודדות עם העוני בחברה הישראלית: בטווח המיידי - סיוע הומניטרי, דוגמת חלוקת סלי מזון, ביגוד, הנעלה וכדומה בכל שבוע לאלפי משפחות נזקקות במרכזי הסיוע; בטווח הארוך - המפעל החינוכי "לגעת באופק", הפעלת "תוכנית 7", תוכנית חינוכית בת שבע שנים רצופות מכיתה י' ועד שנה לאחר הצבא; ובטווח האסטרטגי - קידום "חוק פתחון לב למאבק בעוני" - החזרת האחריות לטיפול בעוני לידי הממשלה והובלת חוק פתחון לב למיגור העוני.

מקבלי הסיוע מגיעים למרכזים ומקבלים סיוע במזון, מזון לתינוק, כלי בית, הלבשה, הנעלה, מוצרי חשמל, ייעוץ משפטי ורפואי ושירותי מספרה. פתחון לב מחלקת סלי מזון לנזקקים ולניצולי שואה. "מקבלי הסיוע מופנים אלינו באמצעות מכתבי הפניה מעובדות סוציאליות מכל רחבי הארץ", מספר כהן, "כל בקשה לעזרה, גם ללא הפניה של עובדת סוציאלית, מקבלת התייחסות מיידית, ללא ביורוקרטיה מיותרת". הארגון, כמו כל עמותה, מקבל סיוע ממשלתי של חצי אחוז מהמחזור השנתי, מה שאומר כמה מאות אלפי שקלים, וכל היתר מתרומות של גורמים פרטיים.

גולת הכותרת היא תוכנית 7, הפועלת משנת 2004 ומיועדת לבני נוער מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, בעלי רצון וכישרון הזקוקים לתמיכה כדי לממשם. התוכנית פועלת במסגרת שעות הלימודים הפורמליות של בתי הספר ובאישור משרד החינוך. התוכנית היא תוכנית העצמה (empowerment) המבוססת על הגישה הקוגנטיבית־התנהגותית, המעניקה לבני הנוער את הכלים הנדרשים להם להתפתחותם כבוגרים מועילים לעצמם ולחברה, תוך כדי פיתוח המשאבים הטבעיים הטמונים בהם. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו