"המערכה הראשונה הסתיימה ואני נטפתי מים. אני לבושה בהצגה הזאת בבגדים כבדים וגם מאוד התרגשתי. התחלתי את ההצגה עם המון כוח, וכנראה התאמצתי יותר מדי והתחלתי להרגיש דפיקות לב, פרפורים וחוסר נשימה.
"בהפסקה בין המערכות הרגשתי שאני לא יכולה לחזור לעצמי. נתנו לי מים, ועוד מים, הרגשתי שכל הגוף כואב לי, הגעתי עד לכניסה לבמה והבנתי שאני לא יכולה להיכנס. המשכתי לחדר הצדדי של העובדים ליד הבמה, המערכה השנייה כבר התחילה, וכשהתקרב רגע הכניסה שלי לבמה הרגשתי שלא אעמוד בזה, שאם אני נכנסת לבמה אני נופלת. אמרתי את זה למלבישה, שמייד רצה והודיעה למנהלת ההצגה. היא נבהלה ולא ידעה אם לעצור או לא, אז היא התקשרה לאודליה (פרידמן, מנכ"לית תיאטרון הבימה; מ"כ) שהגיעה מייד וקיבלה החלטה לעצור את ההצגה".
לראשונה זה 56 שנים, מאז שעלתה על במת התיאטרון הלאומי "הבימה", נאלצה השחקנית וכלת פרס ישראל ליא קניג להפסיק הצגה באמצע. מי שמכונה הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי גילתה בחודש שעבר שגם למנטרה המקודשת "the show must go on" יש יוצא מן הכלל לאחר שחשה ברע במהלך ההצגה "המלך ליר" בכיכובה, והדרמה האמיתית נדדה ממרכז הבמה אל מאחורי הקלעים.
"זה בחיים לא קרה לי", היא ממשיכה לספר על אותם רגעים דרמטיים, "שכבתי בחדר העובדים ואנשי הבימה קראו למד"א. ביקשתי שיקראו גם לרופא האישי שלי, שהגיע ממש מהר. למחרת הלכתי לבית החולים שיבדקו את הלב, בגלל הפרפורים, וקיבלתי תרופה מיוחדת כדי שזה לא יחזור על עצמו. בעיקר הרגשתי עד כמה אני מצטערת שאכזבתי. אני לא רגילה לדברים כאלה, הקהל בא, השקיע, ושלחו אותו הביתה? שמעתי שאחרי שהודיעו שההצגה מופסקת עמדו ומחאו לי כפיים.
"הריעו לי מבלי שאשחק (צוחקת...), והאמת היא שלאורך השנים אני מקבלת כזאת אהבה מהקהל ואני לא יודעת איך להסביר עד כמה זה שווה שהקהל אוהב אותך כל כך. גם בבית החולים, כשבאתי לבדיקות, ניגשו אלי אנשים ורופאים ואמרו לי עד כמה הם שמחים לראות אותי. החברים שלי הקיפו אותי, הקהל שלי חיבק אותי, הטלפונים לא הפסיקו לצלצל, מה עוד אני יכולה לבקש?"
• • •
קניג היא לוחמת ותיקה בג'ונגל של התיאטרון, ודי מהר הבהירה שגם בקרב הזה היא מתכוונת לנצח. 24 שעות של מנוחה נדרשו לה - שגם להן הסכימה רק בהוראת הרופא - ולמחרת התייצבה בתיאטרון והתחילה חזרות להצגה חדשה. בכלל, המילה "חדש" היא מוטיב חוזר בחייה בתקופה האחרונה, ורגע לפני שימלאו לה 89 שנים, הגברת הראשונה של התיאטרון לא מפחדת מהרפתקאות חדשות, מסיכונים ומשינויים - רק אל תיתנו לה להשתעמם.
ההרפתקה הראשונה שאליה יצאה השנה היא ללא ספק "המלך ליר", מהתפקידים ששחקנים משתוקקים לגלם ושחקניות יכולות רק לחלום עליהם. הלחץ וההתרגשות, שמגיעים באופן אוטומטי עם כל הצגה חדשה, קיבלו הפעם ממד חדש כשהצטרפה אליהם אימת הטקסט השייקספירי בהצגה שסובבת כולה סביב דמות המלך. קניג, שנענתה לאחד האתגרים הכי מורכבים בקריירה שלה, מודה שהדרך לא היתה פשוטה ושעדיין יש על מה לעבוד.
"בשנות ה־80 שיחקתי את השייקספיר הראשון והאחרון שלי עד היום", היא מספרת, "זה היה ב'המלט', משה בקר היה הנסיך המלט ואני הייתי גרטרוד. אני מודה שברגע הראשון כשהציעו לי את המלך ליר - נבהלתי. לא ידעתי מה להגיד, נשארתי המומה.
"ואז הגיעה השאלה, איך את תעמדי בזה? מי את שפתאום חושבים שאת יכולה לעשות את זה? התהליך כולו היה לא פשוט והמחשבה עליו לוותה בספקות. במקביל, כל הזמן אנשים סביבי אמרו לי עד כמה הם חושבים שזה רעיון נפלא ואני לא הבנתי למה כולם מתלהבים וחושבים ככה, הבנתי שהם רואים אותי בתוך התפקיד הזה, ואמרתי לעצמי, ליא, תחשבי, אם כולם חושבים שתהיי נהדרת אז אולי באמת הכישורים שלך יכולים להתאים.
"הרגשתי עד כמה אני מצטערת שאכזבתי. הקהל בא, השקיע, ושלחו אותו הביתה?". קניג ב"המלך ליר" // צילום: ז'ראר אלון
"ואז חשבתי קצת על המחזה והבנתי שאני בעצם לא חייבת לחשוב על המלך ליר כעל גבר, אלא כעל אישה. בעיקר בעידן שלנו, שבו נשים לוקחות על עצמן תפקידים שבמשך שנים דורות רבים ייעדו לגברים בלבד. שייקספיר כתב גם תפקידים לנשים, ואולי למרות שהוא כתב את ליר כגבר אני יכולה למצוא סאבטקסט? אולי הוא חשב במקביל שאישה יכולה לעשות את זה באותה המידה? הרי הפגיעות האבהית או האמהית היא אותה פגיעות, גם אב וגם אם נפגעים באותה המידה מכפיות הטובה של הילדים (ליר נפגע מבנותיו שלא מתייחסות אליו כפי שציפה שתתייחסנה לאחר שחילק ביניהן את ממלכתו; מ"כ).
"אני חושבת שבתוכנו, באופן מתמיד, יש אלמנטים של גברים ושל נשים גם יחד. אז החלטתי שאני רוצה להעמיד את עצמי במבחן, וככל שעבדתי יותר על העניין של כפיות הטובה ועל ההשפלה של השליט או השליטה, אב או אם, השתכנעתי יותר. עכשיו, כשאני משחקת את ליר, אני בכלל לא חושבת אם אני גבר או אישה".
ובכל זאת, את מדברת בלשון זכר.
"נכון, אבל אני מתייחסת לתפקיד ובכלל לא מרגישה שאני מדברת בלשון זכר. ככל שאני נכנסת יותר לתפקיד אני פחות מרגישה את זה. אני עסוקה עם העלבון, עם ההשפלה, עם המחשבה עד כמה בן אדם יכול לקבל את המכות האלה. עד כמה אנחנו כבני אדם, אישה או גבר, יכולים לקבל את המכות האלה. ואני חושבת שאנחנו יכולות, לא רק גברים יכולים, גם נשים יכולות".
לצד קניג יש ב"המלך ליר" קאסט נכבד ביותר, הכולל את איצ'ו אביטל, יבגניה דודינה, מיקי פלג-רוטשטיין, רינת מטטוב, נורמן עיסא, יגאל שדה, רותם קינן, אלכס קרול, נתי רביץ, מורדי גרשון, בן יוסיפוביץ' ועוד, כשעל כולם מנצח הבמאי גדי רול.
עד כמה השפה השייקספירית היוותה אתגר בעבודה על התפקיד?
"הפחידו אותי מאוד הסגנון שבו המחזה הזה כתוב והשפה שלו, ואני כבר לא מדברת על הכמות העצומה של הטקסט. זו שפה קצת אחרת, שבשנים האחרונות לא השתמשתי בה. תרגומי המחזות שבהם אני משחקת הם בדרך כלל בעברית מדוברת, יום־יומית, ופתאום זו שפה אחרת, שצריך להתייחס גם אליה כמו לשפה מדוברת. זו היתה עבודה לא קלה שעשינו יחד עם גדי הבמאי".
בעידן האינסטנט, הקהל הישראלי בשל להצגה כמו "המלך ליר"? לשייקספיר למיטיבי לכת?
"אני חושבת שהקהל הישראלי בשל להכל, וודאי שיש קהל רב שאוהב את שייקספיר ורוצה לראות מחזות שלו. היה פה פסטיבל שייקספיר ואנשים באו בכל ערב. נכון שזה אולי לא מתאים לכולם, אבל שום הצגה לא מתאימה לכולם. קחי למשל את מחזות הזמר, שמצליחים מאוד, ויש רבים שלא אוהבים את הז'אנר הזה. כל הצגה עומדת מחדש למבחן הקהל".
• • •
לאחר שצלחה לראשונה דמות של מלך, בימים אלה מתפנה קניג לאתגר ראשוני חדש, כשהפעם היא מחליפה את השפה השייקספירית בשפה הרוסית, אחת משבע השפות שהיא דוברת באופן שוטף, במחזה "מאחורי הגדר" שכתב עידו ריקלין ומבוסס על סיפורו המוכר של חיים נחמן ביאליק.
המחזה יעלה ב"הבימה" כמחזה מוזיקלי דו־לשוני, בבימויו של משה קפטן, כשהזמרת דיקלה תשיר לראשונה בתיאטרון. קניג תגלם את אמה המאמצת של מארינקא, הצעירה הנוצרייה שמפתחת יחסי אהבה עם השכן היהודי שמעבר לגדר, יחסים שמראש יועדו לכישלון בעידן שבו הגדר הפרידה לא רק בין בתים, אלא גם בין תפיסות עולם ותרבויות. עידן שנמשך, אולי, גם היום.
"את כל מלחמת העולם השנייה העברתי ברוסיה", נזכרת קניג, "נשלחתי לבית ספר רוסי ושם למדתי מגיל 10 עד גיל 16. נסעתי עם הוריי למקומות רבים במדינה, למשל סמרקנד וטשקנט, וכשסיימתי שם את הלימודים, השפה הרוסית נשארה לי בראש ובאוזניים. אני מדברת רוסית שוטפת, אבל פה ושם אני יכולה לשכוח פתאום איזו מילה אז מזכירים לי. זו הפעם הראשונה שאני משחקת ברוסית ואני חושבת שזה ניסיון שיעשה לי טוב".
"המחשבה לביים עברה לי בראש הרבה פעמים, ותמיד אמרתי שאני מוכנה לעזור לבנות תפקיד". קניג // צילום: אפרת אשל
אתגר נוסף שאותו לקחה על עצמה קניג לאחרונה הוא הבימוי, כשלראשונה היא תהיה זו שמחלקת הוראות למי שעומד על הבמה.
להרפתקת הבימוי הראשונה שלה צללה קניג כהמשך לקשר אישי שנוצר בינה לבין רועי הורוביץ, שחקן ובמאי שזו עבודתם השביעית יחד. הורוביץ ביים את קניג בהצגות ב"הבימה" ("לא ביום ולא בלילה" ו"משהו טוב"), בערבי תיאטרון ובהצגה נוספת בשם "רביעייה" של תיאטרון הספרייה.
כעת מתהפכים התפקידים, והיא זו שמחלקת לו את הוראות הבימוי בהצגת היחיד "אוטוטו זוכה בלוטו" מאת גארי מקנייר, שאותה תרגם הורוביץ ותעלה במסגרת המרכז לתיאטרון עכו (הצגה ראשונה ב־18.10 בעכו).
המחזה, שמבוסס על סיפור אמיתי של סבו של המחבר, מגולל סיפור על אדם שזכה בענק בלוטו ומחליט להמר על חייו - ועל כל הקופה.
"רועי הוא גם במאי ויודע לבנות תפקיד, אבל זה תמיד טוב שיש עין נוספת, במאי שיגיד 'את זה כן ואת זה לא', ופה אני נכנסת לתמונה", אומרת קניג.
"מכיוון שעבדנו יחד הרבה והוא ראה איך דברים זורמים אצלי, הוא רצה שאביים אותו ואני חושבת שאני יכולה לעזור לו. הוא העריך מייד את הניסיון שלי ומאוד הלך איתי כבמאי ולא בלבל לי את המוח, ועכשיו זה הזמן שלו להקשיב לי", היא צוחקת.
הרפתקת הבימוי השנייה של קניג מתרחשת מעבר לים, למרות שאת החזרות היא מקיימת כאן, בלבנט. הפעם מדובר בהצגת יחיד שמבצעת ערגה נץ בשם "הילד מאחורי העיניים", מונודרמה שכתבה נאוה סמל ז"ל, המגוללת מונולוג של אמא לילד עם תסמונת דאון בבוקר היום הראשון שלו ללימודים, רגע לפני שהוא הולך לראשונה לבית הספר.
נץ, החיה כבר 30 שנה בהולנד, מפיקה ומביימת סרטים דוקומנטריים ומפיקה גם אירועי תרבות לקהילה הישראלית בהולנד, כמו גם לקהל ההולנדי. חלק מפעילותה מתבצעת במסגרת עמותת "קשת בענן", שאותה מובילים שלושה ישראלים שחיים בהולנד - ניר גבע, נעמי ואן חלדר ויענקלה בדר.
ההצגה תעלה במסגרת מופע מחווה לנאוה סמל, שיתקיים כחלק מפרויקט "קצתרבות" של עמותת "קשת בענן" בסוף נובמבר ובתחילת דצמבר, בנוכחות ובהנחיית נעם סמל באמסטרדם ובהאג. אחרי ההצגה יתקיים פאנל בהשתתפות שלוש שחקניות מהעולם שהעלו את "הילד מאחורי העיניים" בארצותיהן - טורקיה, אלסקה והולנד - ובפאנל תהיה כמובן גם התייחסות ליצירותיה של סמל.
"הייתי בקשר עם נאוה סמל כי שיחקתי בהצגת יחיד לילדים על פי סיפור שהיא כתבה לפני המון שנים לג'טה לוקה", אומרת קניג, "לצערי הייתי אז עסוקה מאוד ולא הצלחתי לרוץ באמת כמו שרציתי עם ההצגה הזאת, ומאוד התחשק לי לחזור לנאוה ולמילים שלה. הסיפור הזה יפה ומרגש, ולכן הסכמתי לקחת אותו כמשימה. ידעתי שטקסט של נאוה אני רוצה לביים".
• • •
את עושה לאחרונה הרבה דברים בפעם הראשונה. מאיפה מגיע הצורך בגיוון?
"אני חושבת שזה לא מגיע ממקום של לגוון, אלא פשוט כי פנו אלי והציעו את ההצעה הנכונה. ככה הגיע גם הבימוי. התחייבתי לשני פרויקטים, ומבחינתי לא לקחתי על עצמי מחזה גדול, אלא סיפור. אני לא בונה את כל ההצגה, כי לביים הצגה שלמה זו התחייבות אחרת. המחשבה לביים עברה לי בראש הרבה פעמים, ותמיד אמרתי שאני מוכנה לעזור לבנות תפקיד אבל לביים הצגה שלמה לא רציתי אף פעם, כי צריך להיות מוכן לזה. ברוסיה, כשנסעתי עם הוריי ששיחקו בתיאטרון, ראיתי איך הבמאי ועוזר הבמאי היו בונים יחד עם השחקנים את התפקידים, ואת זה אני כן אוהבת".
יש נשים בגילך שהיו מעדיפות לנוח, בעוד את לא מפסיקה לחדש ולהמציא את עצמך. מאיפה האנרגיות והשובבות הזאת?
"אני חושבת שזה שגדלתי במלחמת העולם השנייה גרם לכך שבאיזשהו מקום לא חוויתי את הילדות ואת ההתבגרות שלי באופן מלא. הכל נדחק הצידה בגלל הקשיים הקיומיים. הילדות ברחה לי, ברחה ממני, וגם ההתבגרות. החיים שלי בעצם התחילו בגיל 17 או אפילו 18, כשהתחלתי לצאת עם צבי (צבי שטולפר, בעלה של קניג, שהלך לעולמו לפני 20 שנה; מ"כ). הייתי נאיבית וילדותית, וכנראה כל הדברים האלה נשארו בתוכי. כנראה שלא הזדקנתי מהר מאוד..."
וזה שאת מקיפה את עצמך באנשים צעירים ויש לך המון חברים צעירים, אולי גם משאיר אותך כזאת בעצם?
"האמת היא שכל הדברים האלה קורים בלי שאחשוב עליהם. קודם כל יש את זה שאני נמצאת בתיאטרון, מקום שבו אם את רוצה או לא את נתקלת באנשים צעירים. חוץ מזה, זה כנראה האופי שלי. אנשים מכירים אותי ומדברים איתי ואני חושבת שהם לא מרגישים שהם מדברים עם בן אדם זקן. גם המקצוע הזה משאיר אותך צעירה וערה במובן מסוים. הפגישה בכל יום עם חומרים חדשים, עם ניתוח של מחזות בישיבות ובשיחות, עם חיפוש אחרי הכניסה לדמויות השונות. אני מודעת לכך שאני בן אדם מבוגר ואני משחקת את המבוגרת, אבל יכול להיות שמשהו במקצוע הזה מחייב אותך להיות באווירה קצת לא מקובלת. בסביבה שלנו מקובל שזקן צריך ללכת עם זקנים. למה? הרי אנשים כל כך שונים. אותי המקצוע מחייב לדבר גם עם צעירים ואני מאוד שמחה על זה".
בכל זאת, יש מקום שבו את מרגישה את הגיל?
"בוודאי. את הגיל מתחילים להרגיש בזריזות בעיקר בעניינים הפיזיים. פתאום את לא הולכת כל כך טוב, או שמתחילים כל מיני כאבים. הכוחות כבר לא אותם כוחות... אבל כל זמן שאת לא מרגישה את זה בחשיבה שלך, בתשובות שלך לאנשים, בהבנה שלך ובדרך שלך לקבל דברים ולפתור את מה שקורה, ואם המוח ברוך השם עוד עובד ואת מתעניינת ורוצה לדעת, אז הכל טוב. אולי אני כבר לא רצה כל כך לראות דברים כמו קודם, ובאופן כללי רצה פחות, אבל אני עדיין סקרנית ומחפשת כל הזמן חוויות וריגושים".
maya19.10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו