הבריחה לגן עדן

אזכור שמה של עיירת הקיט סוסואה מעלה חיוך שובב על פני התושבים המקומיים ברפובליקה הדומיניקנית. סוסואה, שאוכלוסייתה כ־50 אלף איש, הפכה בשנים האחרונות לשם דבר לא רק בזכות החופים הזהובים והנקיים שבצפון האי, אלא גם בגלל "נשות התענוגות", המציפות את חוצותיה בכל שעות היום.

אבל בסמטאות הקטנות של סוסואה מסתתר סיפור מפעים ושונה לגמרי - סיפור הצלה לא ייאמן של פליטים יהודים מאירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. מאות יהודים מגרמניה, מאוסטריה, מצ'כיה, מלוקסמבורג ומארצות נוספות הצליחו למצוא בגן העדן הטרופי מקלט מהנאצים ולהפוך את העיירה הנידחת למעין קיבוץ־מושב שוקק חיים, שמוצרי הבשר והחלב שלו נחשבו לאיכותיים ביותר ונמכרו ברחבי הרפובליקה, וגם בארה"ב. 

מי שעמד מאחורי יוזמת ההצלה הזו היה הרודן האכזר והגזען רפאל לאונידס טרוּחיו, שהשליט על המדינה דיקטטורה נוראית במשך עשרות שנים, מהרצחניות שידעה אמריקה הלטינית. טרוחיו, בעצמו בעל שורשים אפריקניים, ביקש "להשביח" בעזרת הפליטים היהודים את "הרכבה הגזעי" של אוכלוסיית ארצו. וכך, בעוד באירופה נרדפו היהודים ונרצחו בגלל "נחיתותם הגזעית", הובאו מאות מהם לרפובליקה הדומיניקנית כמתיישבים מ"הגזע הלבן העליון". 

מספרם של הניצולים היהודים שהגיעו לאי היה יכול להיות גבוה בהרבה, אלמלא שורה של מכשולים שמנעו זאת. כיום, קהילת יהודי סוסואה מונה כעשר משפחות בלבד ועלולה להיעלם בקרוב, עם סיפורה הייחודי. צאצאי הניצולים מחפשים דרכים להשאיר בחיים את המורשת היהודית של העיירה.

יצאתי לפגוש את שומרי הזיכרון הללו, שלכל אחד מהם סיפור משפחתי מרתק בפני עצמו.

•  •  •

הצלתם של יהודי סוסואה החלה ביולי 1938 בעיירת הנופש הצרפתית אוויאן־לה־בן שעל גדות אגם ז'נבה. שבועות ספורים לאחר ה"אנשלוס" (סיפוחה של אוסטריה לרייך הנאצי) והתגברות זרם היהודים שביקשו להימלט מאירופה, החליט נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט, לכנס ועידה בינלאומית שתאתר מקומות קליטה לפליטים. 

נציגי 32 מדינות מרחבי העולם התכנסו במלון "רויאל" בעיירה הצרפתית והביעו אהדה ודאגה למצוקתם הרבה של היהודים. איש מהם לא הסכים לפתוח את שערי ארצו בפני מחפשי המקלט, למעט נציג הרפובליקה הדומיניקנית הקטנה, וירגיליו טרוחיו, אחיו של הרודן, ששימש שגריר בכמה ממדינות אירופה. הנציג הדומיניקני הכריז, להפתעת משתתפי הוועידה, כי ארצו מוכנה לקלוט "10,000 פליטים יהודים". מאוחר יותר האמיר המספר ל־100 אלף.

"אם נעמיד את תחושת החובה הציבורית שלנו לשירות מטרה הומניטרית נעלה זו, ואם נציל את הנוודים המודרניים האומללים מהשפלה ומקשיים, העולם כולו יכיר לנו תודה", אמר טרוחיו בוועידה. "ממשלתי מוכנה להעמיד לרשות הגולים מגרמניה ומאוסטריה, שהם בעלי ניסיון חקלאי יוצא מהכלל, אדמות פוריות ומחוברות לרשת השקיה טובה, דרכים מעולות וכוח משטרה ששומר על סדר מוחלט". 

הנדיבות הדומיניקנית הדהימה את שאר המדינות, שיצאו מגדרן למצוא סיבות למניעת הגעתם של פליטים יהודים לשטחן. הרודן טרוחיו היה ידוע בקשריו הטובים עם גרמניה ובהערצתו למשטר הנאצי. בין השאר, הוא ניסה לשכנע חקלאים גרמנים "ארים" להגר לארצו, כדי לסייע בפיתוחה הכלכלי.

רשמית, הנאצים עודדו את היהודים שבשטחם להגר. בפועל, כידוע, הם הערימו עליהם קשיים שמנעו זאת. ברלין קיוותה לכישלון הוועידה באוויאן, כדי שתוכל להצדיק את מדיניות רדיפת היהודים שלה. והנה, דווקא החבר טרוחיו התגייס לעזרתם של היהודים.

ממש כמו חדר אוכל בקיבוץ. נשות הקהילה היהודית בסוסואה, 1941

רפאל טרוחיו, שכינויו היה "Jeffe" (בוס בספרדית), נולד בסוף המאה ה־19 למשפחה זעיר בורגנית "מעורבת". אביו היה קצין צבא ספרדי, אמו היתה מולאטית שבאה מהאיטי, מחלקו השני של האי היספניולה, שעליו שוכנות האיטי והרפובליקה הדומיניקנית. בעבר היו שתי המדינות מושבות יריבות של ספרד וצרפת, והטינה ביניהן מפעפעת עד היום.

אחרי מעורבות בפלילים, הצטרף טרוחיו לשורות "המשמר הלאומי", שארה"ב הקימה ברפובליקה אחרי שכבשה אותה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה בשל חובות כספיים. טרוחיו, שנחשב מקורב לאמריקנים, הצליח לטפס במהירות לצמרת הצבא הדומיניקני, וב־1930 ארגן הפיכה נגד הנשיא הנבחר ותפס את השלטון.

הוא הפך את הרפובליקה הדומיניקנית לאחוזתו הפרטית, רצח עשרות מתנגדים ויריבים פוליטיים, הקים מחנות ריכוז, צבר הון עצום מניצול האוצרות הטבעיים של ארצו, פיתח פולחן אישיות וחייב את גברי המדינה להעמיד לרשותו את נשותיהם ובנותיהם - עד שנרצח בהתנקשות ב־1961. מה הביא דווקא אדם כזה להתעניין בהצלת יהודים?

•  •  •

קורט ווליש היה בן 16 כשהגיע לרפובליקה הדומיניקנית מווינה, ב־1941. הוא והוריו עזבו את אוסטריה ברכבת האחרונה שבה הורשו גברים יהודים לצאת, והגיעו לנמל סנטו דומינגו, בירת הרפובליקה, שנקראה אז "סוידאד טרוחיו" (העיר טרוחיו, על שם הדיקטטור), ביום שבו תקפה יפן בפרל הארבור. כמה שבועות לאחר מכן הם הגיעו לסוסואה.

בתו של קורט, ג'ולי ווליש־מילר, שנולדה בסוף שנות ה־50, מגויסת למאמץ לשמר את האתרים היהודיים בעיירת הולדתה, אף שהיא עצמה אינה יהודייה. כמו רבים מבני קהילת סוסואה, נשא אביה אישה מקומית. אבל ג'ולי, מורה לשעבר, העוסקת כיום בהוראת יוגה, חשה "מחויבות לשמירת גחלת הזיכרון", כדבריה. היא ריכזה זיכרונות של 36 משפחות יהודיות מסוסואה בספר ששמו "דפים נגד השיכחה" - שעורר התעניינות רבה גם מעבר לגבולות ארצה ומתורגם כעת לאנגלית.

"אני מעריכה מאוד את האומץ של אבי ושל האחרים שבאו לכאן", היא אומרת. "הם היו צריכים להתחיל את חייהם מחדש, והם עשו זאת בשמחה. במקום לכעוס על החיים, הם היו מלאים בתחושת הוקרה.

"אבא שלי גורש בנעוריו מבית הספר שלו, כי היה יהודי. משפחתו נאלצה לעבור מדירתה ל'בית יהודים', שבו גרה בדירה אחת עם עוד כמה משפחות. הם רעבו ללחם, והוא נאלץ להסתיר את הטלאי הצהוב שלו, כדי שיוכל לקנות אוכל. כשהגיע לכאן הוא היה רזה מאוד.

"הוא נשלח על ידי אביו ללמוד איך מייצרים גבינה וחמאה, וכשחזר עבד במפעל החלב בסוסואה. המקומיים קיבלו אותם באופן חיובי ביותר. לא היה כאן שמץ של אנטישמיות. אחרי השואה אבא שלי חזר לבקר בווינה, אבל לא רצה לחזור לגור שם. עד יומו האחרון, ב־1988, הוא הרגיש דומיניקני".

ג'ולי ווליש־מילר. "אני מעריכה מאוד את האומץ של אבי"

לדברי ווליש־מילר, יש תיאוריות רבות בנוגע למניעים שדחפו את הרודן טרוחיו לקלוט יהודים. "היה לו עניין להפוך את האומה הדומיניקנית ל'לבנה' יותר, אף שהוא עצמו היה חצי 'שחור' ודאג להלבין את צבע עור פניו באמצעות איפור.

"עניין אחר הוא מניעים כלכליים: טרוחיו התנהג כאילו הרפובליקה היתה רכושו הפרטי. הוא מכר את האדמות שהועמדו לרשות היהודים והפך בעצמו לשותף ב'דורסא' - אגודת ההתיישבות שהקים ארגון הג'וינט ברפובליקה הדומיניקנית בעקבות ועידת אוויאן".

והיתה גם סברה שבתו של טרוחיו, אנגליטה, שלמדה באירופה, היתה בקשרי חברות עם לוסי קאהן, נערה יהודייה מברלין, ורצתה לעזור לה. בזיכרונותיה היא מספרת שקיבלה מקאהן בקשת עזרה כבר ב־1937, ושאביה הבטיח לה שיסייע להציל לא רק את משפחתה של קאהן, אלא 100 אלף יהודים. משפחת קאהן הגיעה לרפובליקה הדומיניקנית ארבעה חודשים לפני ועידת אוויאן. 

•  •  •

מרסל סלומון (83), מניצולי סוסואה האחרונים, מעלה השערה אחרת. "הרפובליקה דוברת הספרדית נמצאת על אי לצד האיטי הצרפתית. אז, והיום, שחומי עור רבים עברו מהאיטי הענייה לצד הדומיניקני. טרוחיו שנא 'כושים' ורצה בארצו כמה שיותר לבנים.

"ב־1937 הוא הורה לילידי האיטי לחזור לארצם עד לתאריך מסוים, וכל מי שנתפס לאחר מכן - הוצא להורג. מספר הנרצחים נע בין 20 ל־30 אלף. קראו לזה 'טבח הפטרוזיליה', כי בני האיטי לא יכלו לבטא כראוי את המילה הזו בספרדית, ומי שלא עמד במבחן הלשון, נורה למוות או נרצח במאצ'טות. רוזוולט, כנראה, אמר לו שוועידת אוויאן והצלת יהודים יאפשרו לו לחזור לחיק האומות המתורבתות".

לכך יש להוסיף את העובדה שלטרוחיו היה חוב חיצוני גדול לארה"ב, והוא תכנן כנראה לקבל כסף עבור כל יהודי שיקלוט. אלא שלג'וינט לא היה מספיק כסף ל־100 אלף יהודים.

"זה היה גן עדן, מקום יפהפה", נזכר סלומון, שהגיע לסוסואה מלוקסמבורג עם משפחתו כילד בן 6, עבר לאחר תום המלחמה לארה"ב, ועלה לישראל בסוף שנות ה־60. "כשהגרמנים באו ללוקסמבורג ב־1941, הדבר הראשון שהם עשו היה לתלות על חנויות יהודיות שלטים שעליהם נכתב 'לא להיכנס - יהודים'.

"כך הם עשו גם בחנות של אבא שלי. הוא הבין מה עומד לקרות וחיפש דרכים לעזוב, עם עוד כמה משפחות. כמה פעמים הצלחנו לברוח ממעצר של הגרמנים, כי קיבלנו התרעות. עברנו לפריז, שם גרה דודה שלי, ושם נודע לאבי על האפשרות להגר לרפובליקה הדומיניקנית. 

"עלינו על רכבת, שהיתה אמורה להסיע אותנו לפורטוגל, ומשם היינו אמורים להפליג באונייה לארה"ב. ברכבת היו שישה קרונות, מלאים ביהודים מאוסטריה, מגרמניה ומהונגריה. בשלושת הקרונות הראשונים נסעו משפחות עם ילדים קטנים, ובאחרונים צעירים בודדים. תנאי קבלה עקרוני של הדומיניקנים היה שהאנשים האלה יהיו בעלי יכולת פיזית לעבוד בחקלאות. בדיעבד לא מאוד הקפידו על זה, אבל רוב המגיעים היו בחורים צעירים".

ג'ו בנימין. "זו היתה התיישבות ניסיונית, אבל הקהילה היתה מאורגנת מאוד"

סלומון מספר על רגשות מעורבים שליוו את העזיבה. "אמנם ברחנו מהנאצים, אבל לא ידענו מה מחכה לנו. בגבול צרפת־ספרד הנאצים השתלטו על הרכבת. ישבנו בקרונות שבעה ימים בלי אוכל ומים. לא היו לנו שירותים. אנשים עשו את צורכיהם בקרונות. היה סירחון איום ונורא. אישה אחת ילדה, והיא והתינוק שלה מתו. עברו כמה ימים עד שהנאצים אישרו להוציא את הגופות שלהם ולקבור אותן. 

"אחרי שבוע, הרכבת התחילה לנסוע בחזרה מזרחה. התברר שהיתה בעיה עם המסמכים, והעבירו אותנו למחנה המעצר גירס, שממנו נשלחו אנשים למחנות הריכוז. מפקד המחנה נכנס לשלושת הקרונות הראשונים, קלט את הסירחון, ראה רק משפחות וצרח: 'כאן זה לא גן ילדים, בחזרה!'

"העבירו אותנו למחנה בבאיון, ושם הצליחו להסדיר את המעבר שלנו לפורטוגל. יום לפני שהיינו אמורים לעזוב, מפקד המחנה קיבל הודעה שהגסטאפו מגיע לבדוק את המחנה. מאחר שהוא העניק לנו תנאי חיים סבירים, הוא ידע שהגסטאפו יוציאו אותו להורג. הוא יצא לקבל את פניהם של אנשי הגסטאפו ודאג מראש לארגן מארב לרכב, כדי להיהרג יחד איתם.

"אנחנו חזרנו לרכבת למחרת. יצאנו לליסבון, ושם עלינו על האונייה לניו יורק. היינו בים שבועיים. האמריקנים הובילו אותנו למחנה מעצר באליס איילנד, אני זוכר שראינו את פסל החירות דרך גדרות תיל. אחרי כמה שבועות המשכנו לרפובליקה הדומיניקנית".

משפחת סלומון קיבלה בית בסוסואה, ובהמשך חווה. "אבא שלי, שהיה סנדלר, למד לתקן אוכפי סוסים. אמא שלי הפכה לטבחית. כל משפחה קיבלה עשר פרות, וגידלנו בננות ואננס. 

"הכוונה היתה להקים מושב שיתופי יהודי. במרכז העיירה היה בית ספר, הוא עדיין קיים. המנהל היה צ'כי, והמורה הראשי היה ממוצא גרמני, שהיה הראשון להתחתן עם מקומית. אבא שלי ארגן שם תיאטרון ביידיש, שהוזמן גם להופעות בבירה. החיים שם היו נפלאים.

"אח שלי ואני חלמנו להגיע להוליווד כדי לעבוד בסרטים, ולכן, אחרי המלחמה, לחצנו על ההורים לעבור לארה"ב, למרות החיים הטובים בסוסואה. אמא שלי קיבלה בינתיים מידע שיומיים אחרי שעזבנו את לוקסמבורג, אמה ואחיה נרצחו על ידי הנאצים".

סלומון עצמו עלה לארץ בסוף שנות ה־60. היום הוא מתגורר בירושלים.

•  •  •

בית הכנסת העשוי עץ נבנה במרכז סוסואה ב־1942, זמן קצר לאחר הקמת היישוב היהודי. מאז הורחב ושופץ. בשנות ה־70 נבנה לידו מוזיאון צנוע לתולדות יהודי המקום. מצבם של שני הבניינים רעוע למדי; הקירות מתפוררים, מי הגשמים דולפים. העתקי הצילומים ההיסטוריים, המוצגים בתערוכה, סובלים מהלחות הרבה. ספרי התורה, שהובאו על ידי הפליטים מאירופה בדרכים לא־דרכים, הועברו למשרדי הקהילה מחשש שייפגעו. 

הקהילה הקטנה אחראית גם לבית קברות מראשית ההתיישבות במקום. כסף לתחזוקה שוטפת ולשיפוצים נאסף בקשיים רבים בגלל סכסוכים פנימיים. מצבם הכלכלי של אנשי הקהילה דווקא טוב מאוד, מאחר ששווי האדמות שקיבלו בזמנו הרקיע שחקים.

העירייה מעדיפה להוציא את תקציבה על עניינים אחרים, אף שבראשה עומדת בתו (הנוצרייה) של ישראלי לשעבר. סוכני נדל"ן מקומיים רק מחכים ליום שבו יוותרו היהודים על שימור האתרים, כדי שיהיה אפשר להרוס אותם ולבנות במקומם בתי מלון. בוועד לשימור האתרים היהודיים בסוסואה מעריכים שהאמצעים העומדים לרשותם כעת יספיקו בערך לעוד שלוש שנים, ואז הם ייאלצו להרים ידיים.

"מ־36 משפחות יהודיות שחיו בסוסואה עד לאחרונה, נותרו רק כעשר", אומרת ג'ולי ווליש־מילר. "השאר עזבו לארה"ב. המשפחות דואגות לשמור על בית הכנסת, המוזיאון ובית הקברות. אלה אתרים שאמורים לשמר את הסיפור המיוחד הזה לאורך זמן, לדורות הבאים, אבל אני לא יודעת מה יעלה בגורלם".

תלמידים יהודים בסוסואה, תחילת שנות ה־40. "לא העבירו לילדים שנאה לגרמנים"

ג'ו בנימין (77) נולד בשנחאי ב־1941. הוריו, בני העיר הגרמנית לשעבר ברסלאו (היום ורוצלב שבפולין), הצליחו להשיג ויזות הגירה לסין, שם שרדו את המלחמה. ב־1947, כשהקומוניסטים איימו לכבוש את שנחאי, קרא אביו של ג'ו בעיתון הקהילה היהודית הגרמנית "Aufbau" על קהילה יהודית שחיה ברפובליקה הדומיניקנית. הוא לא ידע בדיוק היכן נמצאת המדינה הזו, אך קרא שמדובר באי שָלו, והחליט לעבור לשם עם קבוצת יהודים משנחאי. 

"נסענו באונייה לסן פרנסיסקו, המשכנו ברכבת למיאמי, משם טסנו לסנטו דומינגו, והגענו לסוסואה במכוניות", הוא מספר. "הדרך ארכה כמה חודשים. סוסואה היתה ירוקה מאוד, עם חוות, חיות וחוף ים. העברנו ימים שלמים על החוף, לבד, ללא מבוגרים.

"בשנות ה־20 היתה בסוסואה חווה לגידול בננות, שננטשה. את היהודים שהביאו במלחמה יישבו תחילה בארבעה בתים משותפים, עד שהתחילו לבנות בתים פרטיים למשפחות. היה כאן רחוב אחד של יהודים, שכל הבתים נבנו סביבו.

"זו היתה התיישבות ניסיונית, שהיתה חייבת להצליח. המתיישבים קיבלו הלוואות לרכוש אדמות ובעלי חיים. הקהילה היתה מאורגנת מאוד - היו חנות, בית ספר, בית כנסת, בית חולים, מאפייה, וכמובן - המפעלים הנפרדים שהוקמו למוצרי חלב ובשר, שייצרו את 'מוצרי סוסואה'. 

"היו אולי שש מכוניות ושני קווי טלפון לעיר הנמל הקרובה, פורטו פלאטה. איש אחד היה אחראי לוודא ששני קווי הטלפון הללו יהיו תקינים כל הזמן. כולם בקהילה עבדו. כולם היו עסוקים. מזיכרונותיי כילד - כולם היו מאושרים. זה היה מקום נפלא לחיות בו. 

"בבית הספר המורים היו יהודים. היו כמה תלמידים מקומיים, שלא השתתפו בשיעורי היהדות. היינו לומדים ארבע שעות, ואחר כך חופשיים. יצאנו מהבית בבוקר וחזרנו רק בערב. ההורים לא דאגו בכלל. זה היה מקום בטוח ללא מעשי אלימות, בגלל הדיקטטורה".

אביו של ג'ו היה נגר בגרמניה, אבל התאהב בסוסואה והפך לחקלאי מצליח. מאוחר יותר ניהל את מפעלי החלב והבשר. ההורים, הוא מספר, מיעטו לדבר על מה שעברו באירופה.

"בבית לא העבירו לנו שנאה כלפי הגרמנים. להפך, התרבות ששלטה כאן היתה גרמנית: דיברו גרמנית, קראו גרמנית, שמעו מוזיקה קלאסית גרמנית. כשבאו מבקרים מגרמניה, קידמו את פניהם בברכה. היום הייתי שואל את אבא שלי הרבה שאלות שלא שאלתי אז".

•  •  •

לא הכל בסוסואה היה ורוד. לדברי ג'ו בנימין, "רוב העסקים לא הצליחו, כי לאנשים שהגיעו לא היה תמיד ניסיון חקלאי קודם. רובם היו בכלל עירוניים, ועזבו בהזדמנות הראשונה. אלה שהיה להם ידע חקלאי ניסו לכפות את מה שהכירו מאירופה על אזור טרופי, וזה לא עבד. 

"העיירה היתה די מבודדת, ולא היה פשוט להעביר למקומות אחרים את המוצרים החקלאיים שלה. האיכות של המוצרים משני המפעלים המקומיים, שעדיין נמכרים, לא היתה טובה במיוחד. המוניטין שלהם הוא יותר אגדה. והם גם לא היו כשרים".

עם סיום לימודיו בתיכון נסע ג'ו ללמוד הנדסת חשמל בארה"ב. הוא חזר כעבור 17 שנים לבקשת אביו, כדי לסייע לו בניהול המפעלים. "המפעלים שלנו תמכו בבית הכנסת, אבל ב־2005 הם נמכרו לחברה ממקסיקו, והתמיכה פסקה. אז התאגדנו כמה משפחות, ואנחנו משלמים מכספנו לשמירת האתרים היהודיים".

הצעירים בסוסואה יודעים על הסיפור המופלא של הצלת היהודים בתקופת השואה?

"רובם לא. השואה לא כלולה בתוכנית הלימודים בבתי הספר. חלק מהדומיניקנים מכירים את סיפור סוסואה ומעריצים את היהודים שלה, שהיו דוגמה לאנשים שעובדים קשה ומצליחים. הם היו הראשונים שייצרו ברפובליקה הדומיניקנית נקניק סלמי, היום זה מאכל לאומי כאן.

"המבוגרים הכירו תודה לטרוחיו. נהגו לומר: 'כשאתה טובע ומישהו זורק לך גלגל הצלה, אתה לא בודק מי הוא'. הם השתדלו לא להיות מעורבים בפוליטיקה, למעט אחד שהצטרף לממשלה ונעלם אחרי ההתנקשות בטרוחיו ב־1961.

"התרומה הגדולה של טרוחיו לייצוב כלכלת המדינה עומדת בצל מעשיו הנוראים. יש עוד אנשים שמתגעגעים לימי שלטונו, כי לא היה בהם פשע. כשהוא נרצח, היתה היסטריה ברחובות. בכל בית היתה תלויה תמונה שלו, ולידה המשפט 'טרוחיו הוא הבוס כאן'. אנשים האמינו בזה.

"אני לא מאוד אוהב את מה שנהיה מהעיירה, אבל היא מילאה את תפקידה. היא הצילה יהודים".

ועדיין, מדוע מספרם של הניצולים היה נמוך כל כך? מדוע הגיעו לרפובליקה הדומיניקנית במלחמה רק 800-600 יהודים, ולא 100 אלף, הנתון שעליו דובר בוועידת אוויאן? 

"למעשה, זה היה פרויקט ניסויי של הג'וינט בניו יורק. לא היה לג'וינט מספיק כסף להביא יהודים נוספים לאי. גם לא היו אוניות". 

ג'ולי ווליש־מילר מוסיפה כי "אגודת ההתיישבות 'דורסא' שאפה שסוסואה תעבוד כמו קיבוץ - אבל זה לא הצליח".

רנה קירשהיימר נולד בסוסואה ב־1942, שנה אחרי שהוריו, ילידי גרמניה, הגיעו לרפובליקה הדומיניקנית ב"קבוצה מלוקסמבורג", עם מרסל סלומון ומשפחתו.

"אבא שלי, ארתור, היה יהודי, ואמי נוצרייה", הוא מספר. "תחילה הם עבדו בחווה משותפת. מאוחר יותר 'דורסא' העמידה לרשותם חוות פרטיות ואדמות. אבא שלי היה נוסע לערים הגדולות עם מוצרי הבשר והחלב של המפעלים, שלהם קרא 'מוצרי סוסואה', ומכר אותם. כך קיבלו המוצרים את שמם עד היום. 

"היתה לי ילדות אידילית. כשאני חושב על אותם ימים, זה היה גן עדן. הנסיבות לא היו מאוד רצויות, אבל זו דרכו של עולם. היום כבר אי אפשר לדעת שהיתה בסוסואה קהילה יהודית. חברי הקהילה התבוללו או עזבו. יש הרבה צאצאים שפזורים ברחבי העולם. ההורים שלי קבורים בסוסואה, אבל ילדיי חיים בפלורידה, בקליפורניה ובקנטאקי. דבר דומה קרה גם במשפחות אחרות. קיבלתי על עצמי את המשימה שהמורשת לא תיעלם".

דני סבן, שסיים הקיץ את כהונתו כשגריר ישראל ברפובליקה הדומיניקנית, מדגיש שישראל הרשמית הוקירה לאורך כל השנים את המחווה החריגה שעשתה המדינה הקטנה בקאריביים להצלת יהודים בתקופת השואה. "זה אחד הביטויים הכי יפים של אהבת ישראל באמריקה הלטינית, והוא משולב גם בתמיכה של הדומיניקנים בהקמת מדינת ישראל, כהערכה לעם היהודי, למאבקו ולהישגיו", הוא אומר.

"הייחודיות של הסיפור הזה היא בנכונות הבסיסית של הרפובליקה הדומיניקנית לקלוט 100 אלף יהודים, דבר ששום מדינה אחרת - לא אוסטרליה, לא קנדה ולא ארה"ב - היתה מוכנה לעשות. רבים הגיעו לסוסואה כרווקים והתאהבו בבנות המקום, ונוצר תהליך של אינטגרציה עם הרבה משפחות מעורבות. אך הם קיימו חיים יהודיים, ללא רבנים ותלמידי ישיבות, אלא באורח אירופי מסורתי למדי". 

לדברי סבן, ישראל יכולה לסייע "בהפיכת המוזיאון היהודי בסוסואה לאתר מכבד וחינוכי. מבקרים שם הרבה מאוד תיירים, וחשוב לתת להם הרגשה שהיו שם חיים יהודיים".

eldadbeck@yahoo.deטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו