הסכם אוסלו: רבע מאה של תמימות

25 שנים אחרי חתימת ההסכם, בשמאל מסרבים להכיר במציאות ומעדיפים לטוות תיאוריות שמפילות את האשמה על ישראל - ומנקות את הפלשתינים • דעה

יאסר עראפת, ביל קלינטון ויצחק רבין ז"ל // צילום: רויטרס

חתימת הסכם אוסלו, שהוצג כהסכם שלום שיביא קץ למלחמות וסוף לטרור, לא צוינה בחגיגות. 25 שנה אחרי חתימת ההסכם על מדשאת הבית הלבן, התנהלו כמה ויכוחי סרק בתקשורת ויצא סרט תיעודי גדול, שלא מחדש כלום למעשה. תשובה שפרסם חיים רמון לכתבת ענק של חגי סגל ב"מקור ראשון" משקפת את מיקומו של הסכם אוסלו בתודעה הציבורית. 

המשפט החשוב במאמרו של רמון (31 באוגוסט) מופיע כבר בהתחלה: "ראשית, חשוב להבהיר, האינתיפאדה השנייה לא נולדה כתוצאה מהסכם אוסלו. אחראים לה שני ראשי ממשלה, נתניהו ובמיוחד ברק".

אין סיבה להמשיך לקרוא את מאמר חצי היובל של רמון. אם יאסר ערפאת איננו שם כמנהיג מתקפת הטרור שנפתחה בראש השנה תשס"א, אז אנחנו נמצאים בעולם מושגים ועובדות שאי אפשר לנהל עליו ויכוח. אבל הנקודה הנוספת הקשורה בחיים רמון, אחד ממנהיגי מפלגת העבודה הבולטים בעבר, היא שהתייחסותו להסכם אוסלו רלוונטית רק בסעיף של הפקת לקחים. מה שהוא חושב פחות מעניין, וזאת משום שכל העולם הפוליטי בישראל מתחלק היום לפי קווי תיחום חדשים. בחלוקה הפוליטית־אידיאולוגית החדשה רמון הוא איש ימין. הוא ציוני והוא בעד מדינה יהודית, וזה מספיק כדי לסווג אותו בשפה הפוליטית העכשווית כאיש ימין. התייחסותו להסכם אוסלו נעשית מעומק שכבה שבה הוא היה איש שמאל.

התבטאות אחרת שמלמדת על השינויים שהחברה הישראלית עוברת אפשר להביא ממכתב ששלח אורי אבנרי לראש הממשלה יצחק רבין בקדנציה הראשונה שלו באמצע שנות ה־70 של המאה הקודמת. לאחר פגישתו עם נציג אש"ף בלונדון סעיד חממי, פנה אבנרי לרבין: "אף שידועה לי עמדתך השלילית הקיצונית לרעיון המדינה הפלשתינית וההידברות עם אש"ף, נדמה לי שמוטב שתשמע את הדברים במו אוזניך, ומכלי ראשון - ולו רק כדי לבחון מחדש את העמדות ולעדכנן בנסיבות המשתנות".

נתניהו וברק אחראים לדעתו לאינתיפאדה השנייה. חיים רמון // צילום: גדעון מרקוביץ'

אבנרי סיפר בספרו "ידידי, אויבי" על הפגישות שהיו לו עם ראש הממשלה רבין אחרי כל פגישה עם נציגי אש"ף. אלו היו פגישות אישיות ללא רישום, והן נועדו להלבין את מפגשי אבנרי. אבנרי נפגש עם חממי באוקטובר 1975. המהפך של רבין ושל מפלגת העבודה הושלם בתוך 18 שנה. מפלגת העבודה, שהיתה באופוזיציה, החלה להתרוקן מסדר יום חברתי אידיאולוגי. הנושא הפלשתיני ומשא ומתן עם אש"ף מילאו את החלל הריק. יש רק סימן שאלה אחד: מה היה קורה אם הגירוש ההמוני של 415 פעילי חמאס בדצמבר 1992 היה מתבצע כפי שתכננו רבין והרמטכ"ל אהוד ברק? כזכור, אותו אבנרי שפעל כדי לפורר את עמדת רבין בנושא אש"ף, הוביל את המחאה על גירוש אנשי חמאס. אבל השושבין הראשי לעתיד של הסכם אוסלו, הנשיא ביל קלינטון, הוא שהרס את המהלך. הוא תבע להחזיר את המגורשים, אבל התפשר שכל שכבת ההנהגה של המחבלים תוחזר בתוך שנה. וכך יצא שכמה חודשים אחרי הסכם אוסלו קיבלו שטחי יהודה ושומרון ועזה זריקת מרץ חבלנית אדירה עם שובם של רנטיסי וחבריו כמנצחים. 

ז'ק נריה סיפר לאחרונה בהרצאה כיצד נכנס יאסר ערפאת לראשונה לעזה ב־1994. הוא הביא איתו במכונית שני אנשי טרור, בניגוד גמור להסכם הקמת הרש"פ. אלוף הפיקוד יום טוב סמיה התקשר לראש הממשלה רבין, והתשובה שקיבל היתה: "תעשה מה שאתה מבין".

בתוך פחות משנה מחתימת ההסכם התגבש דפוס התנהגות ישראלי של ויתור ופשרנות, שהיה בו רק כדי לעודד את התרמית של יאסר ערפאת. הוא בדק את גבולות ההתנגדות של ישראל וגילה שישראל משלימה עם כל פריצה. גם כשנחשף נאום יוהנסבורג, שבו דיבר ערפאת על כך שההסכם עם היהודים הוא מעין הסכם הונאה נוסח חודיבה, יצאו שמעון פרס ואנשי אוסלו בהכחשת המציאות נגד חושפי תוכן הנאום, שהבולט שבהם היה בני בגין. באוקטובר העביר פרס מכתב לערפאת באמצעות שר החוץ הנורבגי הולסט, שמבטיח לו כי ישראל תשמור על כל המוסדות הפלשתיניים בירושלים. ההבנה במשולש ערפאת־פרס־הולסט היתה שמוסדות אש"ף יוכלו לפעול במזרח ירושלים.

האחראי המרכזי לגל הטרור בתשס"א. יאסר עראפת // צילום: אי.פי

אבל הנקודה המרכזית היתה הזלזול של ההנהגה הישראלית, ובייחוד הממסד הביטחוני, באידיאולוגיה של אש"ף. רבין חשב במושגים של אוטונומיה. אבל עצם החתימה עם אש"ף משחררת מהבקבוק את השדים של "זכות השיבה" והפליטים, ירושלים, והמאבק המזוין. הזהות הפלשתינית המודרנית, זו שנוצרה באש הטרור של אחרי ששת הימים, התעצבה סביב הטרור והמאבק המזוין. האם הרשות הפלשתינית שהוקמה על ידי אש"ף יכולה להתכחש לשורשי המהפכה הפלשתינית? עד היום מסרבים במערכת הביטחון, ובייחוד בשמאל הישראלי, להפנים שהפלשתינים פועלים לפי אסטרטגיית מאבק ארוך שנים. פעם קראו לזה "תורת השלבים". זה לא מדויק. מדובר במדיניות עקבית שמשלבת טרור, לוחמה פוליטית ופסיכולוגית ותעמולה, ולא פחות חשוב - לוחמה משפטית. ישראל, ובייחוד השמאל, הם שהעניקו לאש"ף לגיטימציה בינלאומית. בדיוק כמו שאיש לא היה מדמיין את עזה כבסיס טילים ומתאבדים, כך איש לא היה מעלה בדעתו בשנת 1993 שאש"ף יהיה בעמדה שהוא זה שיכול לשלול לגיטימציה מישראל. קואליציה של ארגוני טרור מחוללת סכסוך פנימי בעומק החברה הישראלית. זה המקום שהגענו אליו כעבור 25 שנה.

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר