שלום. קוראים לי יואב קוטנר, ואני מכור. ("שלום, קוטנר. אוהבים אותך"). בדיוק לפני 40 שנה זה התחיל אצלי ועדיין לא נפסק. בהתחלה חשבתי שזה בשליטה, ניסיתי דברים אחרים, אבל התברר שאני פשוט לא יכול בלי. הביטלס שחגגו לפני חודש 50 שנה להוצאת התקליטון הראשון שלהם, ביקשו שם Love Me Do, וזה מה שאני עושה. בנאמנות. למרות כל האהבות האחרות. אני חוגג עם המוסיקה שלהם ועם סיפור דרכם כל החיים. מאות שעות שידור ברדיו, כתבות בעיתון, תוכניות ואייטמים בטלוויזיה, מופעים והרצאות, וזה לא נמאס (לי לפחות). אז הנה עכשיו קורה לי משהו חדש שלא האמנתי שיקרה: אני כותב על המארז החדש של כל תקליטי הביטלס המקוריים (בתוספת תקליט כפול שאף פעם לא יצא בתקליט אלא רק בקומפקט דיסק). שמו של המארז "The Beatles Vinyl Box Set", וכן, קראתם נכון, מדבר באוסף תקליטי ויניל חדש. אז נכון שאין באוסף הזה שום צליל שלא שמענו קודם לכן, אבל אני, מכור, כאמור, לא יכול לוותר על ההזדמנות להתייחס שוב ללהקה הכי גדולה וחשובה שהיתה אי פעם בעולם. וגם, בהזדמנות חגיגית זאת, להגיד עוד כמה מילים על הפורמט האהוב שהלך לעולמו כבר מזמן - תקליט הוויניל. הפלסטיק העגול הגדול והשחור. למה עכשיו- מתברר שיחסית לשוק ההולך ונעלם של התקליטים ברחבי העולם (ר' מסגרת), התקליטים של הביטלס תמיד היו מאוד מבוקשים. בארה"ב ב-2011 היה תקליטם "Abbey Road" האלבום הנמכר ביותר. קשה להאמין, תקליט שיצא ב-1969 נמכר יותר מכל האלבומים שבאו אחריו. ב-9 בספטמבר 2009 הוציאה חברת התקליטים של הביטלס גירסה מבושלת מחדש של כל אלבומי הלהקה (14 בסך הכל), וזכתה שוב בהצלחה מסחרית גדולה וגם בפרס גראמי על איכות ההפקה המחודשת. עם ההוצאה המחודשת חזרה היסטריית הביטלמניה של שנות ה-60 ובגדול. בשבוע הראשון להוצאת הדיסקים דווח על מכירת 2.5 מיליון עותקים וכל 14 האלבומים נכנסו למקומות מאוד גבוהים במצעדי המכירות, לא רק בבריטניה ובארה"ב, אלא גם בכל אירופה, בקנדה, ביפן ואפילו בישראל. כאן דווח מהליקון שמכירות כאלה לא זכורות להם בעשור האחרון. שלושה חודשים אחרי ההוצאה המחודשת הביטלס היו הלהקה הכי מוכרת בעולם בשנת 2009, ורק מייקל ג'קסון התקרב אליהם. סיכומי העשור הראשון של שנות האלפיים דיווחו על שיא מכירות של 7 מיליון עותקים בבריטניה ו-30 מיליון בארה"ב. אפילו משחק הווידיאו "The Beatles - Rock Band", שהוגדר על ידי ה"ניו יורק טיימס" כ"משחק הווידיאו החשוב ביותר שנוצר אי פעם" שבר את כל שיאי המכירות. וכך, הלהקה שהתפרקה ב-1970, הגשימה 40 שנה לאחר מכן את חלומם של כל אנשי תעשיית המוסיקה מאז סוף שנות ה-60: לשבור את שיאי המכירות של הביטלס. עכשיו משתמשת חברת התקליטים בהקלטות המבושלות מחדש, ומוציאה את אלבומי הלהקה בוויניל משובח של 180 גרם (המשקל משפיע על האיכות), בעטיפות הזהות לתקליטים המקוריים ובתוספת אוסף כפול של תקליטוני הלהקה שלא יצאו באלבומים ("Past Masters"). אפשר לרכוש כל אחד מהתקליטים בנפרד, ומי שקונה את המארז החגיגי של כל הנ"ל (שהודפס במהדורה מוגבלת של 50 אלף עותקים) יקבל גם ספר מהודר שבו 250 עמודים. למה הביטלס- מה עושה את הביטלס ללהקה הגדולה ביותר בכל הזמנים? מה משאיר את המיתוס חי? אלפי ספרים, תוכניות רדיו וטלוויזיה מתעסקים בנושא הזה המון שנים ומנתחים שוב ושוב את התופעה המדהימה הזאת ששילבה גאונות, מזל וטיימינג מושלם. ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר היו ארבעה כישרונות חד-פעמיים. בייחוד לנון ומקרטני - כל אחד על אופיו ואישיותו המיוחדים - היו גאונים מוסיקליים, והמפגש ביניהם היה לא פחות מאלוהי. השפיעו גם ההומור, התעוזה, החוצפה והתזמון של פעילותם, שכן מעריצי הביטלס היו דור הבייבי בום, שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה ופנה לשווקים חדשים בשנות ה-60. אך בסופו של דבר המסקנה הברורה מאליה היא שייחודם של הביטלס נובע בעיקר מהמוסיקה. בשמונה שנות פעילותם המוקלטת (מ-1962 ועד 1969) הוציאו הביטלס 220 שירים. גם 40 שנה אחרי, השירים שלהם נשמעים רעננים, חכמים, וגם כשהם מאוד פשוטים, עדיין מדובר בשלמות. תוצרת הארץ ספק אם דור הקוראים שגדל בעידן הקומפקט דיסק, כלומר ב-30 השנים האחרונות, יכול להבין את גודל ההתרגשות שחש חובב מוסיקה ותיק שרואה את המארז הזה, עוד לפני שפונים למוסיקה עצמה. להחזיק ביד תקליטים חדשים מתוצרת חוץ, ארוזים בניילון דקיק שאפשר להסיר - ושמוכיח לך שלא היה מישהו לפניך שהניח את התקליט על הפטיפון - העטיפות הכל כך יפות עם הצבעים החזקים, הכתב הגדול והברור, הסאונד המצוין, אפילו עובי הפלסטיק, אפילו הריח. פעם "תקליט תוצרת חוץ" היה סמל סטטוס. "הדבר האמיתי", כמו בחו"ל. ממש לא כמו ההעתק החיוור שאפיין זמן רב את השוק המקומי. שכן, ואת זה קשה לתפוס כיום, אנחנו חובבי המוסיקה בימי קדם היינו תלויים כמעט לחלוטין בחברות התקליטים המקומיות והימים היו ימים קשים כלכלית, ושוק המוסיקה הישראלי היה תמיד מצומצם יחסית. בתקופת משבר האנרגיה העולמי שאחרי מלחמת יום כיפור נפגעה גם תעשיית הפלסטיק. חלק גדול מהתקליטים שקנינו במיטב כספנו (עד היום יש בספרייתי לא מעט תקליטים עם תג המחיר 19.90 ל"י) היו מתוצרת הארץ ונראו רע. צילומי עטיפה מודפסים בצבע חיוור, שנראה כמו העתק של האורגינל, לעיתים קרובות ללא צבע בצד האחורי, ללא חוברת מילים, בלי להיפתח לעטיפה כפולה. הכל בכאילו. ממש כמו הסאונד שלא התקרב לאיכות המקור. על המקור ידענו בזכות חברים שחזרו מחו"ל, וגם בעזרת חנויות תקליטים מעטות שדאגו לייבא את "הדבר האמיתי". זה אמנם היה מאוד יקר, אבל לגמרי שווה. לכן עכשיו, הרבה שנים אחרי שהתקליט מת והקומפקט דיסק מפרפר את פרפורי הגסיסה האחרונים שלו, ההוצאה של התקליטים ההם מעוררת פרץ נוסטלגיה בלתי ניתן לעצירה. כל תקליטי הביטלס! כמו שהיו צריכים להיראות ולהישמע! ושוב, כמו אז, הכיף הזה שמור בעיקר לעשירים. המארז המלא עולה בחנויות לא פחות מ-2,400 שקלים. אז אמנם כסף לא יכול לקנות אהבה, אבל בשביל האהבה הזאת בהחלט צריך כסף, ורצוי גם פטיפון... הביטלס הגיעו לישראל-
* * *
מיטב אמני ישראל הופיעו במופע המחווה ללהקת הביטלס. כתבתנו הגיעה להתרשם וחזרה עם ביטלמניה.
צילום: דורון פרסאוד, עריכה: חנן פישר, כתבת: איריס קורן
* * *
כשבתקליט היה חור
מתברר שגם בימים אלו קיים עדיין שוק תקליטי ויניל. ולא, לא רק תקליטים ישנים ומשומשים שנמכרים בפרוטות (אלא אם כן הם נדירים במיוחד), אלא גם הדפסות חדשות של אלבומים שיצאו בשנות האלפיים. למעשה, מספרם של הנאמנים לפורמט הוותיק גדל והולך בכל שנה, ועובדה: ממשיכים להדפיס תקליטים. לא במיליונים, ולא את כולם, ובכל זאת מספיק כדי שחברות התקליטים הוותיקות לא יוותרו על פלח השוק הזה. הביטלס לא לבד.
מעניין שלא מעט חובבי המוסיקה שוויתרו מזמן על התקליטים מתייחסים בכבוד לפורמט הישן ומתגעגעים אליו. אמנם השימוש בדיסק יותר נוח. הוא קל ונייד ונשמר טוב יותר לאורך זמן, אבל בתקליט יותר נוח לקרוא את הפרטים על העטיפה והעניין העיקרי הוא במוסיקה עצמה, וליתר דיוק - בסאונד. מאזינים רבים מוכנים להישבע שגם עם כל השיפורים וההתפתחויות שעבר תחום ההקלטה הדיגיטלית בעשור האחרון, בתקליט זה נשמע יותר טוב, יותר "חם", יותר "אמיתי".
התופעה של העדפת הצליל האנלוגי מוסברת בכך שבעוד הצלילים בטבע כל הזמן קיימים, כלומר גם בשלב הנגינה וגם בשלב ההאזנה לתקליט, הצליל הדיגיטלי הוא בעצם הבהוב אינפורמציה. מובן שהמאזין אינו שומע את ההבדלים האלה ולא שם לב אליהם, בגלל התדירות המאוד גבוהה של ההבהוב, אבל המוח דווקא מזהה את ההבדל, ומשהו בנשמה מרגיש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו