מעורב ירושלמי
התרבות משגשגת והשוק פורח, אבל יש עדיין הרבה דברים שדורשים שיפור. למשל, הניקיון. ירושלים אחרי ארבע שנות ברקת, תמונת מצב
כשהשמש מתחילה לשקוע, ירושלים באמת הופכת לירושלים של זהב. בתקופה הזאת של השנה, רוח הערביים קרירה וקרני השמש הרכות מלטפות את בתי האבן וצובעות אותם בצבעים זהובים. הקדושה חובקת מכל עבר, ובראש מנקרת המחשבה - שמישהו יעביר כבר מטאטא על המדרכות וינקה את הלכלוך. כזאת היא ירושלים, יפהפייה ומלוכלכת, עשירה מרהיבה וענייה מרודה, יש בה הכל וחסר בה המון. ולכן נמשכים אליה ובורחים ממנה, מתרפקים עליה ונדחים ממנה, אוהבים וכואבים אותה.
18 אלף איש עזבו את ירושלים בשנה שעברה, מרביתם צעירים בני 34-20. רק 10,500 באו להקים בה את ביתם, גם הם צעירים. כ-40 אחוזים מאוכלוסייתה חיים מתחת לקו העוני, שיעור כפול מאשר ביתר המדינה. רק כ-30 אחוזים מאוכלוסייתה מוגדרים ציונים - נתון נמוך יחסית, אבל צריך לזכור שהיתר הם לא-יהודים וחרדים.
לפני ארבע שנים בדיוק היה נדמה שירושלים קיבלה זריקת אנרגיה מרעננת. ניר ברקת נבחר לראשות העירייה, גובר על מאיר פרוש מיהדות התורה וגם על ארקדי גאידמק, שלא זכה לקבל אפילו מושב אחד במועצה. איש ההייטק החילוני הצעיר, המיליונר שהציג קבלות מרשימות על פעילות פילנתרופית למען העיר, נתפס עבור רבים כהזדמנות הכמעט אחרונה לשינוי, לפני שהעיר מתרסקת אל תהום של עוני, הזנחה והקצנה דמוגרפית, שלא תהיה ממנה דרך חזרה. ברקת אמר אז באופן נחרץ שהוא מכיר את המציאות ומתכוון לשנותה. אפילו את המצב הדמוגרפי.
סיפור חייו הוא כולו גאווה ישראלית. הוא נולד ב-1959 לשולה, מורה לריקודי עם, ולזלמן ברקת, פיזיקאי. בצה"ל שירת כרב-סרן בצנחנים, ואחר כך נשא לאישה את בוורלי, חברתו מגיל 15. לזוג שלוש בנות - האחת חיילת במודיעין, השנייה מתנדבת במסגרת שירות לאומי, והצעירה תיכוניסטית ורקדנית. קבוצת ההייטק שהקים ברקת עם אחיו אלי בסוף שנות ה-80 פיתחה תוכנות אנטי וירוס פורצות דרך, ובהמשך גרפה השקעתם בחברת צ'ק פוינט אקזיט של מאות מיליוני שקלים. ברקת היה יכול לשבת כל הימים ורק לספור שטרות, אבל החליט לרתום את עצמו למערכת הציבורית תמורת משכורת של שקל בשנה. בתחילה בפעילות פילנתרופית למען ירושלים, וב-2003 כיו"ר האופוזיציה, לאחר שהפסיד בבחירות לראשות העירייה לאורי לופוליאנסקי מיהדות התורה. ב-2008, אחרי שהצטייר כהבטחה הגדולה של העיר, הוא כבר זכה בתפקיד. לאחר הבחירות גיבש קואליציה שכוללת את כל חברי המועצה למעט אחד, חרדים כחילונים.
בארבע השנים האחרונות נותרו חלק מהתחומים בקיפאונם, ובאחרים נרשם שיפור. בעיקר יצר ברקת באזז סביב העיר: רחש אמיתי, משמעותי, צעיר, שיש בו חידוש וריגוש. עשרות פסטיבלים, אירועי רחוב ומסיבות המוניות נערכו בה, אפילו גמר אחד של "כוכב נולד" ועוד גמר של "הישרדות". 30 מיליון שקלים, מתקציב המדינה ומתקציב העירייה, הושקעו בארבע השנים הללו בהפקות קולנוע וטלוויזיה שצולמו בעיר, ובהן "הערת שוליים", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "עספור", "עבודה ערבית" ו"סרוגים". הכל במטרה ליצור קירבה של הישראלים אל העיר, לחשוף אותה לקהלים בחו"ל ולהזרים אליה חמצן אנושי וכלכלי.
"לכל מוצר יש תקציב שמיועד לפיתוח, לשיווק ולמכירות", מסביר ברקת, תוך כדי שימוש במושגים מעולמו הקודם. "חלק מקודמיי בתפקיד חשבו שהעיר הזאת תשווק את עצמה. אבל כדי שתיירים יגיעו לכאן, צריך להשקיע. אני מבסס את הדברים על תובנות יזמיות קלאסיות שאני בא איתן ועל הבנה של מה ירושלים חזקה בו, ומה רוצים לראות בה: ירושלים פתוחה, פלורליסטית, מושכת. זה הטיקט שלי, ואלו התובנות שאני מאמין בהן.
"התיירות ניזונה מהתרבות, ומוסדות התרבות היום די בפריחה. בקיץ האחרון היו בירושלים פי ארבעה יותר אירועי תרבות לעומת השנים הקודמות, ובתיירות הפנים ירושלים עוקפת את תל אביב וחיפה. זה יוצר אפקט של הילה על איכות החיים. כיוון שליותר מ-3.5 מיליארד בני אדם ברחבי העולם אכפת מירושלים, האתגר הוא איך לשדרג את המעמד שלה. ההנחיה שלי לדרג המקצועי היתה לחשוב בינלאומי. למשל מרתון ירושלים. במרתון הראשון השתתפו 700 זרים, פי שבעה יותר זרים מאשר בתל אביב. המרתון שאחריו כבר כלל 1,500 זרים. מגיעים לירושלים כי יש רק ירושלים אחת. אנחנו מחפשים דברים שיש להם עוגן לאומי, עם הסתכלות לבינלאומי. זה תהליך שמביא טאלנט".
עד כמה ההשפעה של כל אלה משמעותית עבור הירושלמי? זה שמתקשה בתעסוקה? זה שסובל מעוני-
"יש קונספט שנקרא מרקט מייקינג. התפקיד שלי, כראש עיר שבא מהתחום העסקי, הוא לפתח שווקים שמייצרים תעסוקה. אני משתמש במודלים של מייקל פורטר מאוניברסיטת הרווארד. הרעיון הוא למצוא תחומים שבהם לעיר יש יתרון יחסי, ושם להשקיע משאבים ולהגדיל את מקורות התעסוקה. בירושלים תחום התרבות והתיירות הוא אשכול תעסוקתי עצום. בארבע שנים עברנו מ-2 מיליון תיירים ל-4 מיליון תיירים, והיעד שלי הוא 10 מיליון. המשמעות היא אלפי מועסקים. כבר עכשיו הכפלנו את מספר מקומות התעסוקה החדשים מדי שנה, מ-5,000 ל-10,000".
"לא יותר מקוסמטיקה"
לא כולם יסכימו איתו. יש הטוענים כי הדברים שהוא מדבר עליהם הם לא יותר מקוסמטיקה, שאינה חודרת לעומק האפידרמיס הבעייתי של העיר. "ברקת מרים אבק של 15 שנות הזנחה, והציבור הפלורליסטי, היצרני, מתחיל סוף סוף להרים קצת את הראש", אומר עופר ברקוביץ', יו"ר תנועת "התעוררות בירושלים", שהיה חבר בקואליציה שהרכיב ברקת. "יש לו נקודות זכות בתחומים הרכים של תרבות ותיירות ובנכונות של העירייה לשתף פעולה עם עמותות וארגונים וולונטריים. אבל בתחומים הכבדים אין מספיק הישגים. לפי הנתונים שלנו, 43 אחוזים מהסטודנטים מדווחים שהם עוזבים את ירושלים בגלל מחסור במקומות תעסוקה. מהבחינה הזאת, ברקת לא מספיק נאמן לציבור שבחר בו, ששם בו את מבטחו".
"נכון, תרבות היא לא הבעיה המרכזית של ירושלים", מודה פפה אללו, סגן ראש העיר ומחזיק תיק התרבות במועצה מטעם מרצ. "אין ספק שפסטיבלים לא יפתרו את הקונפליקטים של העיר. אבל ברקת צודק בניסיון לשנות את התדמית של ירושלים כעיר משעממת וקשה. זאת עיר ענייה, עם מחסור גדול במקומות תעסוקה, כמעט בלי תעשייה, והתקציב דל מאוד וקשה לעבוד איתו. הקונפליקט המדיני והדמוגרפי מורגש. זאת עיר נהדרת אבל מלאה בעיות, ואנחנו שוקעים איתן. ברקת אמנם כבר ארבע שנים בתפקיד, אבל גם לקודמיו חלק גדול במה שקורה כאן. מדובר בהזנחה של שנים".
אם יש טבור לכל הבאזז הזה, הרי הוא שוק מחנה יהודה. שוקק בימים ובלילות, ובעיקר צעיר ואופנתי. ברקת לא מפספס הזדמנות לומר בחיוך ש"המקום הכי חם בתל אביב הוא מחנה יהודה בירושלים". ירון צדקיהו, דמות ירושלמית ידועה ודור שלישי של סוחרי השוק, טוען בתוקף כי "לא הוגן לזקוף את מה שקרה בשוק לזכות העירייה או ראש העיר, אלא רק לזכות הסוחרים. בבשר שלנו, ביזע, בדם ובהתעקשות שלנו לא להתייאש הבאנו את השוק למה שהוא היום, ואנחנו שומרים עליו כעל בבת עינינו. שאף אחד לא יעז לגזור קופון על מה שאנחנו עשינו. כל מה שנעשה כאן, נעשה למרות הגיהינום שבמתחם השוק. למרות הזוהמה ברחובות, למרות שלא שיפצו את מה שדורש שיפוץ, למרות שאין חניה, למרות הפיח מכל האוטובוסים שעומדים בפקק אחד ארוך ברחוב אגריפס, כי שינו את המסלול שלהם בגלל הרכבת הקלה. שבעירייה לא ירכבו על ההצלחה שאנחנו הסוחרים יצרנו בעצמנו, למרות שלא ספרו אותנו".
פרויקט הרכבת הקלה, אחד הפרויקטים הגרנדיוזיים שנועדו לשדרוג העיר, החל לפני 12 שנה, הרבה לפני כהונתו של ברקת, בעלות כוללת של 2.4 מיליארד שקלים. כצפוי, הוא הסתיים מאוחר בהרבה מהמתוכנן, רק בשנה שעברה. רחוב יפו במרכז העיר, אחד מעורקיה הראשיים של ירושלים, שבו חבוי יופי ארכיטקטוני קסום, נפצע ושוסע לחתיכות. כשיצאה הרכבת הקלה לדרכה התברר שהיא אולי יפה מבחוץ, אבל לא מעט גם מאמללת את חיי הנוסעים.
"הרכבת הקלה תיזכר כעוול היסטורי שנעשה לתושבי ירושלים", אומר גיל יעקב, מנכ"ל "15 דקות", ארגון צרכני תחבורה ציבורית בירושלים. "זמני הנסיעה התארכו, הצפיפות איומה, השירות גרוע, סופגים כל הזמן קנסות ואיחורים. דרכי הנסיעה מסורבלות ומחייבות זיגזג בין אוטובוסים לרכבת. ברקת, כראש העיר וכיו"ר תוכנית אב לתחבורה בירושלים, לא מספיק מתערב. זה, לדעתנו, ציון לגנאי".
"זה סיוט", מוסיף עידו נווה, שעומד בראש קבוצת מחאה בשם "רכבת תקלה". "דאגו להיעדר תחרות בין האוטובוסים של אגד לרכבת של 'סיטיפס', על הגב שלנו. הפקירו אותנו בידיים פרטיות. מתעמרים בנו, מזלזלים בנו, ומי הכי סובל? האוכלוסיות החלשות, שיש בשפע בירושלים, שלא נוסעות ברכב פרטי".
ברקת אומר ש"זה לוקח את הזמן שלו. כשנכנסתי לתפקיד שמתי סימן שאלה ליד פרויקט הרכבת, ויותר מחצי שנה לקח לי ללמוד אותו. עצם זה ששמתי סימן שאלה הלחיץ את המערכת, אחרת היינו אוכלים הרבה יותר חצץ מאשר היום. המדינה חתמה על הסכמים לא טובים עם 'סיטיפס', זה נכון. אבל חלופה אחרת היתה הרבה פחות פרקטית".
מרכז העיר החל להתאושש, אבל יש כאלה שעדיין מלקקים את הפצעים. "שכחו את הלב של ירושלים", אומר אלי לוי, יו"ר ועד סוחרי מרכז העיר. "לא מקדישים לאזור הזה תשומת לב, ויש הזנחה. ברקת יודע את זה, וכל ירושלמי יודע את זה. משנת 2000 הסוחרים במרכז העיר סובלים. ראש העיר אומר שמספר הנוסעים ברכבת והמגיעים למרכז העיר עלה. הלוואי. רובנו לא מרגישים את זה. פסחו עלינו, שכחו אותנו. גוף בלי לב לא יכול לחיות. בבירות העולם מרכז העיר הוא מוקד המשיכה, אצלנו עסקים נפתחים והופכים מייד לבזארים. זה רע מאוד".
ברקת מוחה על הטענות. "הפדיון של הסוחרים גדל, ערך הנכסים ברחוב יפו עלה דרמטית, התנועה במרכז העיר עלתה ב-40 אחוזים".
אבי גולדברגר, מבעלי הפאבים "התקליט" ו"הקסטה" במרכז העיר, מרגיש ש"מבחינה תדמיתית, יש תוצאות לפעולות של ברקת. פתאום ירושלים מעניינת. פתאום כשאני אומר שאני ירושלמי, לא מתפלאים שאני צעיר חילוני ולא דוס מבוגר. בפאבים שלי אני מרגיש את הפריחה בתיירות, אבל אולי זאת לא חוכמה, הפאבים הם הראשונים שהשתקמו. לפאב לא חייבים לבוא באוטו, וגם אם כן, חונים על המדרכה, כי אין פיקוח. לפאב לא באים עם המשפחה ועם הילדים, ולא מאוד משנה עד כמה המדרכה נקייה, כי בלאו הכי זה לילה".
הכל מתחיל ונגמר בניקיון
בעוד כשנה בדיוק צפויות להיערך בישראל הבחירות המוניציפליות. ברקת הודיע מראש כי יתמודד לקדנציה נוספת, וגורמים פוליטיים רבים כבר החלו לבחון את כיווני הרוח בירושלים. בבורסת השמות הפורחת נמצאים, בין השאר, חברי הכנסת דליה איציק, זאב בילסקי, יורי אדלשטיין, זבולון אורלב, אראל מרגלית, סלי מרידור וניצב בדימוס מיקי לוי. במגזר החרדי לא סומן סופית המועמד, שצפוי להגיע מקרב הפלג הליטאי. בינתיים נערכים בעיר סקרים שבודקים את השטח.
מרבית הירושלמים מצביעים קודם כל על הניקיון - או נכון יותר, על היעדרו - כבעיה המרכזית שמטרידה אותם בעיר. ככה זה במערכת המוניציפלית: הקשר עם התושבים מתחיל בפחי הזבל ובניקוזי הביוב, ולראש עיר שמציב יעד של 10 מיליון תיירים בשנה, כדאי שאשפה לא תתגולל ברחובות.
על טדי קולק היו מספרים שמדי יום, בעת שצעד ללשכתו בשעת בוקר מוקדמת, נהג לעצור ליד עובדי התברואה ולהראות להם איך לטאטא את הרחוב. ברקת מספר שהוא רץ פעמיים בשבוע מביתו שבשכונת בית הכרם ללשכתו שבכיכר ספרא חמוש במצלמת וידיאו, ומצלם בדרך תקלות ומפגעים הדורשים טיפול. טרם היותו ראש עיר הוא הקים את "משמר הבירה", סיירות ניקיון של תושבים, שדאגו בהתנדבות לניקיון העיר. כראש העיר, הפתרון שלו ללכלוך ברחובות הוא הפרטת שירותי הניקיון הידני, אלא שהמשא ומתן מול ההסתדרות תקוע, ובכל מקרה, לא בטוח שההפרטה תפתור את הבעיה. "הפרטה תהיה טובה לחודש, אולי לחצי שנה", אומר פפה אללו, "בבירות בעולם טיפלו בבעיות ניקיון על ידי חינוך, אכיפה, הקדשת משאבים. לא על ידי הפרטה". יו"ר ועדת הביקורת בעירייה, מאיר תורג'מן, טוען כי "שכונות שלמות בירושלים נתונות בידיים ספורות של עובדי ניקיון. רכבי הטאטוא עומדים ללא תנועה, כי אין עובדים".
ברקת באמת ובתמים בא לעבוד למען העיר. הוא לא בא לשרת מגזר מסוים, וקשה למצוא מי שיטיל ספק בכנות כוונותיו. הוא ספוג בלוקאל-פטריוטיות וחדור באמונה שהוא מסוגל לשנות. הוא רץ מרתון, ועד היום השתתף בחמישה מרתונים מלאים. לפני שנתיים יזם את מרתון ירושלים והשתתף בעצמו במקצה החצי. גם באופיו הוא רץ מרתון: מסמן מטרות ארוכות טווח ומתביית עליהן, וגם מרוכז בעצמו וסומך בעיקר על עצמו. מספרים עליו שהוא לא מרבה לשתף את סובביו, אלא מתמקד בהעברת הנחיות. חשים שהוא מתקשה לתת אמון ושביקורת מכעיסה אותו, גורמת לו לעיתים להביע זלזול או התנשאות.
אנשים שעבדו במנגנון של ברקת, וחלקם אף סייעו לו במערכת הבחירות, מצביעים על אפרוריות, על קושי להביט על אנשים ברחוב בגובה העיניים ולהביע אכפתיות אמיתית ולא סינתטית. ברקת, הם אומרים, הוא לא איש של אנשים, לא מנהיג במובן הסוחף של המילה. ולירושלמים חשוב להרגיש את ראש העיר שלהם, לדבר איתו, למשש אותו, כמו שקרה בקדנציה בת 28 השנים של טדי קולק. "אני חושב שברקת היה יכול לגרוף המון אהדה וסיוע מאנשים שעבדו איתו, שהאמינו בו ושלחמו בשבילו", אומר ברקוביץ', "אבל הוא התגלה כאדם ריכוזי".
מטבעה של העיר מלאת המתחים הבין-קבוצתיים, ברקת נתון כל הזמן במבחן אם הוא נכנע לציבור מסוים. רוב הזמן הוא איכשהו מצליח ללכת בין הטיפות.
"זה טוב שיש לנו ראש עיר לא חרדי, אבל זה לא מספיק", אומרת רחל עזריה, חברת מועצת העירייה. "מסיבות רחוב זה נחמד, אבל לא בשביל זה יצאנו למען ברקת לרחובות לפני ארבע שנים". בשנה שעברה נטל ברקת מעזריה את תיקי המינהלים הקהילתיים והגיל הרך שבהם החזיקה כחברת הקואליציה, לאחר שעתרה לבג"ץ נגד ההפרדה בין גברים לנשים בשכונת מאה שערים. בכך הכפיל ברקת את האופוזיציה במועצת העירייה, שמנתה עד אז את תורג'מן בלבד - מול 30 חברי קואליציה.
"כמי שהיתה חברה נאמנה בקואליציה, הרגשתי שאני צריכה כל הזמן לסתום את הפה לטובת הסיעות החרדיות. ראש העיר צריך לחץ פוליטי נגדי חזק מהצד שלנו, המשפחות החילוניות והדתיות, שיאזן אותו מול החרדים, וכרגע זה לא קורה מספיק. בשכונת רמות, למשל, שהיא שכונה מעורבת, יש מינהל קהילתי חרדי ומינהל לא חרדי. החרדים רצו לאחד אותם. מדובר בחלק ממאבק ארוך שלהם להשתלט על המינהל הכללי ועל השכונה. ברקת התנגד לכך במשך יותר משנה, וכשראה שזה קשה מדי החליט לוותר ולנסות למצוא קונסטלציה עם מינהל בשליטה חרדית בפיקוח ראש העיר. החילונים והדתיים בשכונה נלחצו, ואני הובלתי עם התושבים מאבק עיקש נגד הכניעה, למרות לחצים שהופעלו עלי ליישר קו עם לשכת ראש העיר. לבסוף, הוחלט שיהיו שני מינהלים נפרדים ברמות, ובעיניי השכונה ניצלה.
"כך גם במקרה של הפרדת המדרכות במאה שערים. עתרתי לבג"ץ פעמיים נגד המשטרה. העירייה היתה משיב נלווה, בתור הרשות המקומית שהעניין מתקיים בתחומה. הופעל עלי לחץ מלשכת ראש העיר למשוך את העתירה. כיוון שעמדתי על דעתי למנוע הפרדת מדרכות, ברקת שלל ממני את התיקים שבהם החזקתי והוציא אותי מהנהלת העירייה ומהקואליציה. בכל מאבק שבו הציבור החילוני והדתי בעיר התארגן בצורה טובה ומסודרת - ניצחנו. הדוגמה של רמות ממחישה את זה, כי להחלטת ראש העיר קדם מאבק ציבורי מתוך הבנה שהוא עומד להתקפל. כך גם במאה שערים - רק לאחר העתירה המצב השתנה, ועל כך אני שמחה, למרות המחיר הפוליטי שנאלצתי לשלם".
עזריה מתארת תמונות מחיי ירושלים, החוזרות על עצמן. ההרכב הדמוגרפי של העיר יוצר חיכוכים בלתי פוסקים. על מכרזים למכירת בניינים באזורים מעורבים קופצות מייד קבוצות רכישה חרדיות וחילוניות, ועל כל שטח ציבורי מתחרות קבוצות אוכלוסייה שונות. כולם יודעים שניצחון של קבוצה זו או אחרת משמעו, בין היתר, עוד שורה בהגדרת אופייה של העיר.
כך, למשל, מאבק שהתנהל במהלך הקיץ בשכונת בקעה שבבירה. בעקבות החלטות ועדת טרכטנברג, העירייה נדרשה להקים גנים לבני 3 בלי שהיו לה תשתיות מוכנות לכך. "העירייה החליטה להכניס למתחם בית הספר הממלכתי גאולים שני גנים ממלכתיים-דתיים", מספרת שירה כץ, תושבת האזור ומנהלת תחום משפחות וחינוך בתנועה הירושלמית. "זה צעד שנוגד כל היגיון בריא, להכניס גנים דתיים לבית ספר חילוני. החלטה שרירותית כזו לא מביאה בחשבון את התוצאות - הסיכון לשינוי אופייה של השכונה כשכונה מעורבת. בירושלים יש להחלטות כאלה משמעויות דמוגרפיות ארוכות טווח. לאחר מאבק של ההנהגה הבית-ספרית ותושבי השכונה מול העירייה, הוסכם על פתיחה של גן חילוני שישמש חטיבה צעירה לבית הספר, ועל כניסה זמנית של גן דתי. המאבק היה משותף לדתיים ולחילונים תושבי השכונה, ששימור אופייה הפלורליסטי של השכונה בנפשם. לכולנו היה ברור שבירושלים חובה לשמור מכל משמר על בתי ספר ממלכתיים חילוניים, גם אם זה מנוגד לאינטרס הכלכלי".
להשוות תפוחים לתפוחים
כשמסתכלים על התמונה הדמוגרפית במערכת החינוך בירושלים, מבינים למה האוכלוסייה החילונית, המסורתית והדתית בירושלים, זאת שמכונה "הפלורליסטית", נמצאת בהתגוננות. לפי נתוני מכון ירושלים לחקר ישראל, בשנת 2000 עבר מספר התלמידים בחינוך החרדי בעיר את זה שבחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי, ומאז הפער רק גדל. בחמש השנים האחרונות, החינוך הממלכתי החילוני הוא זה שבו חלה הירידה התלולה ביותר במספר התלמידים.
רק כ-60 אלף מתוך 250 אלף התלמידים בירושלים נמנים כיום עם האוכלוסייה הפלורליסטית: 30 אלף חילונים, 30 אלף דתיים. מחצית מתלמידי כיתות א' בעיר הם חרדים. ברקת, עם זאת, מתגאה שבשנתיים האחרונות נמצא גידול של אחוז אחד במספר התלמידים במגזר הממלכתי ושל שלושה אחוזים במגזר הדתי. המשמעות היא כמה מאות תלמידים, אבל כשזה קורה לראשונה זה 15 שנים, מדובר בחדשות מסעירות.
אם יש דגל שברקת מנופף בו מאז שהחל להיות מעורב בחיים הציבוריים, הרי זה דגל החינוך, ובהתאם נטל לעצמו את תיק החינוך בעירייה. בתחום החינוך ביצע שני מהלכים בולטים: פתיחת אזורי הרישום בעיר, כך שכל הורה יוכל לרשום את ילדיו לכל בית ספר שיחפוץ; ופיתוח מערכת מדידה של בתי הספר הנקראת "עץ המדדים", שאותה, הוא מספר, פיתח תוך כדי התייעצות עם ראש העיר ניו יורק, מייקל בלומברג.
"עץ המדדים" כולל שורת פרמטרים שנמדדים בכל בית ספר במגזר הממלכתי והממלכתי-דתי, ובהם שיעורי נשירה, אחוז מתגייסים לצה"ל, אקלים בית-ספרי, מספר תלמידים בתנועות נוער, שביעות רצון ההורים, מספר המצטיינים בבגרויות ועוד. הוא מאפשר לכל בית ספר להבין היכן הוא עומד ביחס לבתי ספר אחרים בעיר ונתפס ככלי ניהולי מוצלח, שעשוי להיות מאומץ בעתיד על ידי משרד החינוך.
אלא שכוונתו של ברקת לחשוף את הנתונים בפני הציבור מעוררת ביקורת חריפה. "זה נראה לי כל כך מופרך וכל כך מתאים לאיש עסקים", אומר פרופ' גבי סלומון, חתן פרס ישראל בתחום החינוך. "את היית מוכנה לשלוח את הילד שלך לבית ספר שמתפרסמים עליו נתונים לא חיוביים? את היית מוכנה ללמד בבית ספר כזה? כל המדדים נועדו לעזור לבית הספר להשתפר, לא לחשוף את ערוותו ברבים. בארצות רבות, למשל בארה"ב, למדו להימנע מזה.
"פרסום כזה ידרבן את בתי הספר לקדם את עצמם רק על פי המדדים ולעסוק רק בהכנה לבחינות, תוך כדי ויתור על כל היבט חינוכי אחר. זאת לא תעשיית הייטק, והתלמידים אינם קליינטים. תנו לבית הספר לדעת במה הוא לא טוב ותסייעו לו, תנו לו כלים להשתפר. אם מתברר שאדם חולה באי אלו מחלות, כולל מחלות מביכות, מה זה עוזר לפרסם את זה ברבים? שילך לרופאים שיעזרו לו להירפא".
בין המדדים הרבים שנכללים ב"עץ המדדים" מופיע, מטבע הדברים, מספר הזכאים לבגרויות. הנתונים שמפרסם משרד החינוך מאוד לא מחמיאים לירושלים: בשלוש השנים בין 2008 ל-2011 חלה ירידה של עשרה אחוזים במספר התלמידים הניגשים לבגרויות, וירידה של שבעה אחוזים במספר הזכאים. האחוז העדכני של הזכאים לבגרות בעיר עומד על פחות מ-42 אחוזים, מה שמציב את ירושלים במקום ה-135 במספר הזכאים לבגרות, מתוך 150 היישובים שנמדדו על ידי משרד החינוך.
על נתוני משרד החינוך ברקת מתקומם במיוחד, כיוון שהם כוללים את המגזר הערבי והחרדי. "אני דוחה על הסף את הנתונים, זה שקר וכזב", הוא מרים את קולו. "הם פשוט לא יודעים למדוד. יש להשוות את הממלכתי לממלכתי ביתר המדינה. להשוות תפוחים לתפוחים. זה כמו להגיד שאדם טבע באגם שעומקו שני סנטימטרים בממוצע. איך זה יכול להיות? בירושלים יותר משליש מהתלמידים במזרח העיר לומדים למבחני התוג'יה. במגזר החרדי ניגשים למבחני סולד, ולכן הם נחשבים כלא זכאים. העובדות הן שבמגזר הציוני, אחוז הזכאות לבגרויות עמד בשנה שעברה על 68.37 אחוזים, לעומת 63.86 אחוזים לפני שנתיים. וזה מעל הממוצע הארצי".
בתי ספר לעשירים
כצפוי, גם פתיחת אזורי הרישום מעוררת ביקורת. ברקת רוצה שבתי הספר יתחרו על ליבם של ההורים והתלמידים. הוא מסביר שכאשר היו מכסות מראש לכל בית ספר, המצב היה פוליטיזציה ועסקנות לשמן. "היה בא מנהל בית ספר ואומר, 'סדר לי, תחם לי, תגביל את ההוא, אל תיתן לזה'. אפס קשר לחינוך. עכשיו אני נותן לכל הורה לבחור כל בית ספר שהוא רוצה. בעזרת 'עץ המדדים' מקבל מנהל בית הספר תמונה של הסטטוס שלו, ועל פי השפה המשותפת הזאת אפשר להפנות משאבים".
הטענות שמופנות כלפי ברקת הן שהתהליך נעשה באופן בלתי מבוקר שמגדיל פערים. כדי שכולם יוכלו לבחור, מערכת החינוך צריכה להיות נגישה לכולם; אבל בפועל, אין בירושלים מימון כולל של הסעות תלמידים ברחבי העיר, בתי ספר חזקים מפעילים מערכת מיון וסינון, ומההורים נגבים תשלומים שמאמירים לעיתים מעל 10,000 שקלים בשנה.
"שתי תוצאות הרות אסון רובצות לפתחה של ההחלטה על פתיחת אזורי הרישום", אומרת אתי בנימין, יו"ר הנהגת ההורים הארצית. "הראשונה היא העמקת הפערים בין בתי הספר ויצירת בתי ספר לעשירים ובתי ספר לעניים, כי את זכות הבחירה ינצלו בעיקר המשפחות המבוססות. השנייה היא מחיקה של הזדמנות שווה לכל ילדי העיר, שלמענם לא הוכנו התקציבים שאמורים לתמוך בהם כשירצו להירשם לבית ספר מרוחק, ששכר הלימוד בו הוא אלפי שקלים בשנה וידם אינה משגת".
וכנראה הנתון הכואב ביותר מבחינת מערכת החינוך בירושלים הוא גובה ההשקעה הציבורית השנתית בכל תלמיד. הסכום בבירה עומד על 4,700 שקלים לתלמיד, לעומת השקעה כמעט משולשת של 13 אלף שקלים בכל תלמיד בתל אביב.
"יש רצון ומסירות אמיתית מצד האחראים, בעירייה וגם במשרד החינוך, לשדרג ולהעצים את החינוך", אומר פז כהן, יו"ר ארגון הורים למערכת החינוך בירושלים. "ועדיין, תלמיד בירושלים מקבל ממדינת ישראל ומעיריית ירושלים הרבה פחות מאשר תלמיד במרכז הארץ. זה בא לידי ביטוי גם במצב התשתיות, שאינו משביע רצון ברוב מוסדות החינוך בעיר, גם כאלה שנחשבים טובים. לכך יש להוסיף מתח בין המגזרים השונים על מבני החינוך - מה שמשקף כמובן את המאבק על צביונה של העיר. צריך להתמקד בעשייה וביוזמה, כי כולנו שותפים לשאיפה ולאחריות לחינוך איכותי לילדינו. לשם חייבים לחתור".
וזה, כנראה, מה שכואב לאוהבי ירושלים כבר שנים רבות: המרחק העצום בין פוטנציאל העיר לבין מימושו. המשורר יהודה עמיחי, שחי ויצר בעיר, היטיב לתאר את הדברים בספרו "שירי ירושלים": "ירושלים נמוכה וכפופה בין הריה, שלא כניו יורק, למשל. לפני אלפיים שנה התכופפה לעמדת זינוק נפלאה. כל הערים האחרות יצאו לסיבובים גדולים בזירת הזמן, ניצחו או נוצחו ומתו. ירושלים נשארה בכפיפת זינוק: כל הניצחונות קפוצים בה וחבויים בה. כל המפלות. כוחה גדל ונשימתה שקטה, למירוץ אף אל מחוץ לזירה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו