בילי ובולי

בהתחלה הוא עוד ניסה לקרוא לי הילי כי את השם הילה הוא הודיע לי, כבר על ההתחלה, שהוא לא אוהב. אבל אז גם ההילי לא הסתדר לו בפה והוא התחיל לקרוא לי בילי. הייתי רק בת 22, אז קראתי לו בולי בחזרה. מאז, 25 שנה, לא חשוב מה, הוא קרא לי בילי ואני לו בולי. בוליבו, שם חיבה.

בוליבו, אתמול בלילה הצחקת אותי מאוד. דברים שאמרת כשהיית בן 3 ונעמה שלחה לי לאי-מייל. מצאתי אותם כשחזרנו הביתה אחרי שהלכנו לאכול אצל בינו. שווארמה מסכמת בקצה היום שבו השארנו אותך בקריית שאול.

מאז יום שישי אני מוטרפת מרעב. אוכלת את הצער לפני שיאכל אותי. בביסים גדולים התנפלתי על הפיתה שבינו הכין לי, כשהוא התיישב ממול לאכול סטייק. "לא מספיק משויש בשביל שאול", מילמל. הסתכלתי בעיניים שלו והרגשתי איך עוד פעם עולה בי הבכי, ובינו, כמו חובש מיומן, הזדרז ודחף לצלחת שלי חתיכות שומן כבש שחרך על הגריל. אחרי זה לקח נשימה עמוקה, כאילו ביקש לוודא שהמילים ייצאו עם כוח, ונאנח, "זהו זה. אין יותר עם מי להשמין".

נכנסתי לאי-מייל לקרוא בפיסות יומן שאבא שלך כתב. נעמה הסבירה שהן לקוחות מהמון עמודים של מעין זיכרונות שמישהו מצא, הקליד ושלח לך. אלוהים יברך אותה על הסדר שלה, על איך שהיא יודעת ככה לשמור. לא מצליחה לזכור אם אי פעם אמרתי לך תודה על זה שהבאת לחיים שלי את נעמה ויהודה אברמוביץ'.

"שאול בן 3 בערך", כותב אבא שלך, ואיך שהמילים רצות אני נזכרת בצילום שלך מהגיל הזה. ילד עם לחיים שמנמנות ומבט מאוד רציני. "שבת בוקר. אמא נכנסת לחדר האמבטיה ואומרת לי ולשאול: 'היום לא מתרחצים, נגמר לנו הגז'. עניתי לה: 'אני מצטער'. שאול: 'גם אני מצטער'. אני: 'אם אני מצטער ואתה מצטער אז אנחנו שנינו...-' שאול: 'מלוכלכים'". וכשצחקתי בקול יכולתי להישבע שאני שומעת אותך אומר "הגיע הזמן. מספיק כבר עם כל הבכי הזה".

אחרי זה בא הסיפור על הקוביות. אבא שלך עבר ניתוח, משהו שקשור בכליות וכמקובל באותן השנים נסע לבית מרגוע לאזור כוחות. "בשבת בבוקר באה המשפחה לבקרני", הוא ממשיך וכותב, "על גבי השולחן היו מפוזרות קוביות. אחד הנוכחים רצה לבחון את ידיעותיו של שאול בחשבון. הראה לו קובייה ושאלו: כמה? התשובה היתה: אחת. הוסיף אחת. כמה? שתיים. הוסיף עוד אחת - שלוש. הוסיף רביעית - כמה? התשובה היתה: הרבה. שאול ידע לספור עד שלוש. הדעה הכללית של הנוכחים היתה שזאת צורה יפה של התחמקות ממצב קשה".

בקטע אחר הוא מתאר כמה קשה להעיר אותך בבוקר. כמה הוא ואמא שלך, ניוניה, היו נושאים ונותנים איתך: "אנו נאלצים בשלב הראשון לטרוח הרבה עד שזוכים לתגובה מעורפלת. אחר כך מתחיל משא ומתן ממושך עם דחיות מרובות קודם לעוד רבע שעה. אחר כך לעוד עשר דקות ולבסוף פעמים אחדות 'עוד פעם ודי'". בולי, זוכר איך הייתי מחכה לך בבוקר עם לוח שש-בש ערוך בשביל שתשחק איתי? הייתי עושה לך קפה חזק עם נגיעת שמנת מתוקה. מתוך חפיסת ווינסטון רכה היית מדליק סיגריית בוקר ראשונה, אולי שתיים.

"כששאול למד בכיתות הגבוהות של הגימנסיה ונוכחתי לדעת שאחדים מחבריו מעשנים, ביקשתי ממנו שיבטיח לי שלא יעשן לפני גמר הגימנסיה", כותב אבא שלך שהיה רוקח. עד היום אני זוכרת כמה היית מבסוט כשגילית שבבית המרקחת שלו ברחוב גאולה פתחו בר. הבטחת לו שלא תעשן אבל אז, "לקראת סיום הגימנסיה פנה אלי שאול ודרש במפגיע שאשחרר אותו מהתחייבותו, כי כל חבריו מעשנים ומצבו כיוצא מן הכלל יחיד הוא ממש בלתי נסבל. לא רציתי למתוח את החוט יתר על המידה והסכמתי. הוא מעשן עד עכשיו בעוצמה אינטנסיבית. זה ממש הפך להתמכרות תאוותנית. האם אני אשם בדבר? אינני יודע. הלוואי ולא יצטער". בוליבו, אין לי מושג אם הצטערת יותר כשהתחלת לעשן או כשהיית צריך להפסיק. אני רק יודעת שהעולם מלא בנערים שמעשנים מאחורי הגב של ההורים. רק אתה לא מוכן לשקרים.

"אבסולוטי בכל דבר"

הבוקר דיברתי עם דניאלה, הבת של דוד משה, רב החובל אברמסקי. נעמה אמרה שמהדפים עולה תמונה של משפחה ענפה עם יחסים הדוקים ושדניאלה תדע להסביר לי ברור וקצר. היא סיפרה לי על סבא שלכם, מוטי, האופה מפולין שהיה איש אמיד עם 12 בנים שאת כל אחד מהם הוא שלח לאירופה, ללמוד מקצוע שלדעתו יועיל למדינה היהודית שבדרך. לא כולם הגיעו. שניים נסעו לארה"ב, אחד מהם, ככה סיפרה לי דניאלה, תיכנן רכבת בדיסני, אחרים לא הספיקו לצאת מפולין, ועלו על רכבת אחרת.

ישראל אברמסקי נשלח לבית ספר למסחר בגרמניה, והיה לקבלן עשיר שפיתח לבנים מבטון ובנה את הבית הראשון ברחוב גאולה. את אבא שלה, דוד משה, שלחו לבית ספר ימי בצרפת בגלל שהיה הפרוע בבנים. את אבא שלך יצחק, שהיה הכי קרוב אליו, שלחו ביחד איתו שילמד רוקחות ושישגיח על אחיו הצעיר.

הקשבתי לה, לבת של דוד משה, וזכרתי כמה אהבת אותו. את רב החובל שבחופש הגדול היה לוקח אותך להפלגות, הראה לך ערי נמל, נתן בך את החומרים שמהם עשוי הגעגוע. הדוד שכל כך רצית להיות קצת כמותו.

דניאלה אורגת שטיחים. אני זוכרת שסיפרת לי. אמרת שאתה רוצה לראות, אבל עוד לא יצא לך. סיפרה לי על שטיח אחד שבו ארוג פסנתר כנף שאותו היא רצתה לתת לך, כי אתה כל כך אוהב מוסיקה, אבל לא הספיקה. "הוא היה בעיניי האריסטוקרט של תל אביב", היא אמרה ושמעתי בקולה איך המילים נרטבות. "אבסולוטי שבאבסולוטי. לא רק באוכל, בכל דבר. הוא היה ההשראה שלי. דירבן אותי להצטיין בכל מה שאני עושה".

רציתי להגיד לה שכך בדיוק זה היה עם כל מי שנגע בך, עם כל מי שדיבר או שתק איתך, אבל לא רציתי שהיא תשמע איך אני בוכה. לספר לה שגם עכשיו כשאני כותבת עליך זה עם פחות חשק כי בסוף העיניים שלך לא ינוחו על הטקסט, יגידו אם הוא טוב או לא.

בוליבו, כבר שלושה ימים אני עונה לשאלות, מה היה האוכל הכי טעים שאכלנו ביחד, איזו מנה אני הכי זוכרת, מה המורשת. מלא שאלות שאין לי עליהן מי יודע מה תשובות. בהלוויה שלך, שם התרוצצו הרבה מיקרופונים, מישהו שאל אותי מה אכלתי איתך בפעם האחרונה. את זה אני דווקא זוכרת מצוין.

זה היה ביום חמישי, יום לפני שאושפזת. ישבנו על הבר ביועזר, אני הייתי בדרך להופעה של נקמת הטרקטור מבצעים את אריאל זילבר. אמרת לי שאותם אתה דווקא אוהב ואם היה לך כוח היית מצטרף. המטבח היה סגור לניקיונות, אז הצעת לי לאכול בוטרדו שרפי כהן הביא ואני סיפרתי לך שבדיוק צילמתי מדור שמוקדש לכתום הזה. אכלתי מלא וביקשתי סליחה שאני מחסלת את זה. אמרת, "השתגעת? אני כבר אכלתי מספיק", אחרי זה אמרתי לך שאתה נראה קצת עייף ואמרת לי, "יאללה יאללה, מי שמדבר". אז עכשיו מתכונים לבוטרדו הפכו למדור שלך אפילו ששנינו יודעים שהכי טעים זה לאכול אותו ככה, בלי שום דבר, רצוי עם כוסית של בוכא, כמו אז, באותו אחר צהריים כשישבתי איתך על הבר של יועזר בפעם האחרונה.

תענוג שמתעצם בכל ביס

בוטרדה, בוטרגו, בוטרדו, תלוי את מי תשאלו, תוניסאי, טריפוליטאי, סיציליאני או צרפתי. כל אחד קורא אחרת לביצים המיובשות של דג, בדרך כלל בורי או טונה. מדובר בשחלות מלאות ביצים שמייבשים אותן בשלמותן ואז מצפים בשעווה השומרת אותן לאורך זמן. אני משוגעת על הטעם הזה, על העזות של הבוטרדו, על המרקם הצפוף שנענה לסכין המבקשת לחתוך ממנו פרוסות דקות בכתום עז שבאו לעולם כדי ללוות שתייה. לא כולם מסתדרים עם הטעם החזק של הבוטרדו. ככל שבוטרדו זקן יותר על המדף, ככה הוא יבש וטעמו מרוכז והמרקם הופך גרגירי עד שהוא מתחיל להתפורר, ואז אין עליו בתוך פסטה עם קצת שמן זית, שום וחמאה.

ספגטי עם בוטרדו

אני לא בטוחה אם שאול היה זה שהציג לי את הבוטרדו אבל בטוח הוא היה הראשון שהכנתי לו את הפסטה הזו שהכרתי כשחייתי ברומא. הכי טוב לה בוטרדו יבש. כזה שמתפורר למגע הסכין. מסוג המאכלים שבהם התענוג מתעצם עם כל ביס.

החומרים (ל-5-4 מנות):

• 500 גר' ספגטיני

• 1/4 כוס שמן זית

• 1 פלפל ירוק חריף חצוי לאורכו ופרוס לפרוסות דקיקות

• 3 שיני שום קצוצות דק

• 25 גר' חמאה

• 50 גר' בוטרדו מגורד דק. רצוי במגרדת מיקרו

מבשלים את הספגטיני לפי הוראות היצרן. במקביל מחממים במחבת את שמן הזית על אש קטנה ומזהיבים בו את פרוסות הפלפל. כשהן מתחילות להשחים מוסיפים את השום ומטגנים דקה נוספת. כשהפסטה מוכנה מסננים ויוצקים מעליה את שמן הזית. מוסיפים לפסטה את החמאה והבוטרדו ומערבבים היטב. נזהרים שהבוטרדו לא יידבק וייווצרו גושים.

* * *

סלט תפוחי אדמה ובוטרדו

החומרים (ל-4-3 מנות):

• 3 תפוחי אדמה בינוניים

• 1 מכל שמנת חמוצה

• 2 ביצים קשות מגוררות דק

• 30 גר' בוטרדו פרוס לפרוסות דקיקות

• 1 בצל ירוק קצוץ דק

• פרוסת לימון כבוש קצוצה גס

• מלח ופלפל שחור

מבשלים את תפוחי האדמה בקליפתם כ-20 דקות לאחר הרתיחה עד שהם נהיים רכים אבל לא קווץ'. מניחים אותם שיצטננו מעט וקולפים. פורסים לפרוסת רוחביות בעובי של כחצי ס"מ. מסדרים על צלחת. מערבבים את השמנת עם הביצים ויוצקים מעל תפוחי האדמה. מניחים את פרוסות הבוטרדו, מפזרים מעל בצל ירוק ואת הלימון הכבוש, ממליחים, מפלפלים ומגישים.

* * *

סלט חסה עם בוטרדו

החומרים (ל-2 מנות):

• 2 לבבות חסה ערבית שטופים במים קרים

• 5 צנוניות קטנות חצויות

• 10 עגבניות שרי חצויות

• 25 גר' בוטרדו פרוס לפרוסות דקיקות

• 4 פילטים של אנשובי משומר בשמן זית

• 1/2 בצל סגול פרוס לפרוסות דקיקות

• 1/4 כוס שמן זית

• מיץ מחצי לימון

• 1/2 כפית מלח גס או מלח אטלנטי

קורעים את עלי החסה ושמים בקערה גדולה. מניחים מעל את הצנוניות והעגבניות. מפזרים את פרוסות הבוטרדו, קורעים את האנשובי לפיסות, מפרידים את פרוסות הבצל, מעטרים ויוצקים את שמן הזית והלימון. מערבבים וטועמים. רק אז מחליטים אם צריך מלח. מגישים מייד.

hillaal1@gmail.com

(צילומים: איתיאל ציון, סטיילינג: אלי הופנר, הפקה: שרון שובל)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו