אל תספרו לי סיפורים על "תורתם"

כשהגעתי לבקו"ם, אי שם בשלהי 2006, התיישבתי מחוייכת מול קצין המיון וחיכיתי שיבשר לי איזה תפקיד קיבלתי. הוא תקתק קצת במקלדת וקבע - את תהי פקידת לשכה. כמה שניסיתי לעצור את הדמעות באותו רגע לא הצלחתי. הן שטפו עד הצוואר ובקול רועד מבכי התחננתי בפניו: "אני לא רוצה להגיש קפה, אני רוצה להיות מפקדת".

חצי שנה לאחר מכן קיבלתי את שרוך הפיקוד שלי ואיתו את תחושת המשמעות, המסוגלות והכבוד העצמי. אני יודעת בדיוק איך הרגישה מדריכת הצניחה עם קבלת השרוך שלה, אבל אני לא מצליחה לדמיין איך היא הרגישה השבועכשעשרות חיילים הפנו לה גבכאילו שהיא מצורעת, כאילו עצם קיומה הוא מזיק ורע.

אל תגידו לי "תורתם". שירתתי לצד עשרות חיילים וקצינים דתיים, בני ישיבות, לובשי טליתות וחובשי כיפות סרוגות. מעולם לא נפגעו רגשותיהם מנוכחותי או מ"נשיותי המתפרצת" במדים. הם ראו בי בעלת תפקיד ולא אובייקט מיני. מוזר, הא?

אני לא יודעת מתי ואיך הגיעו מופעי האימים הללו לצה"ל, אבל נדמה שהם מביאים עימם בשורה קשה: צה"ל כבר לא יכול להימנע מהדרה. אם דתיים לא יכולים לשרת לצד נשים, השאלה היא על מי מוותרים.

לוחמות בצה"ל // צילום: אורן בן חקון

בבית הספר לצניחה, למשל, לא תהיה ברירה אלא לעסוק בשאלה הזו. האם להחליף את המדריכות למדריכים, או שאולי צנחן שלא רוצה לקבל תדריך מבחורה יוכל לעבור לשרת בנח"ל או בקריה?

החשש האמיתי הוא שצה"ל לא יהיה מסוגל להכריע בסוגיה הזו, לא בקול רם, לא מול רבנים ולא מולציבור חילוני שמאס בהדרת נשים. בשקט בשקט, מבלי שנשים לב, כדי למזער את החיכוך, יאתרו פחות ופחות נשים להדרכה ונחזור לשנים שבהן ברירת המחדל של בחורה בבקו"ם היתה פקידת לשכה.

למרות זאת אני מוכנה לחטואבאופטמיות זהירה, ולהמר שהמצב הביטחוני המתדרדר יזכיר לנו כמה חזקים אנחנו כשאנו ביחד, נשים וגברים, דתיים וחילונים. לפעמים כל מה שצריך כדי לאחד פה שורות זו תזכורת.

תזכורת על מה אנחנו נלחמים.