70 שנים אחרי

כך ראו פעם חדשות: "יומני כרמל" חוזרים להקרנה בקולנוע

ב־5 באוגוסט 1948 דיווח העיתון "מעריב" בידיעה קטנה ש"כרמל פילם שב ומציג את יומנו". הכוונה ליומני החדשות הפופולריים שהוקרנו בבתי קולנוע לפני תחילת הסרט המרכזי והיו, במשך יותר משלושה עשורים (משנות ה־30 ועד להשקת שידורי הטלוויזיה הישראלית ב־1968), הדרך היחידה לצפייה באירועי חדשות ולסיקור ויזואלי של ענייני אקטואליה ותרבות.

הידיעה על חידוש שירות הקרנת יומני הקולנוע נמסרה מטעמו של נתן אקסלרוד, מחלוצי תעשיית הקולנוע בארץ ישראל, שב־1935 תלה על חזית ביתו בשכונת מונטיפיורי שבתל אביב שלט שנשא את שם החברה שהקים באותו הזמן - "כרמל פילם". משם יצא אקסלרוד למסעות רבים ברחבי הארץ וצילם סרטונים (תחילה אילמים ובהמשך בליווי קול) מהוויי התפתחות היישוב העברי. 

כך, למשל, תיעד במצלמתו את חנוכת כיכר דיזנגוף בתל אביב, את הקמת גן החיות בעיר ואת אירועי המכביה ותחרויות ספורט נוספות, לצד חנוכת יישובים חדשים, התפתחות משק החלב, חגיגות פורים בערים ובקיבוצים, הופעות של אמנים, עליית יהודי תימן, פעילות בית המשפט ועוד נושאים רבים ומגוונים.

במעבדה קטנה היה אקסלרוד מייצר מחומר הגלם המצולם יומני חדשות קצרים של כמה דקות, ואז היה יוצא ומחזר אחרי בעלי בתי קולנוע, תחילה בתל אביב ואחר כך בשאר הארץ, ומנסה לשכנעם להקרין את היומנים שיצר לקהל באולם - תמורת פרוטות. 

בתקופה שלפני מלחמת העצמאות, ובחודשים הראשונים למהלכה, נפסקה יצירת יומני הקולנוע הללו. הסכנות שארבו בדרכים בשל ריבוי פיגועי הערבים, בתוספת עצירת היבוא לארץ ישראל בשל מחסור במטבע זר (שמנע הזמנת סרטי צילום מחו"ל), פגעו בעבודתו של אקסלרוד. את חומרי הגלם היחידים שנותרו ברשותו הוא שמר לצילום אירועים נדירים וחשובים במיוחד, כגון ההכרזה על הקמת המדינה ומצעד צה"ל הראשון, ברחובותיה של תל אביב. 

כעת, בזמן ההפוגה בקרבות ועם חידוש הזרמת היבוא מחו"ל, ניגש אקסלרוד במרץ ליצירת יומני קולנוע חדשים, שהפכו במהלך השנים לפופולריים יותר ויותר - עד שהצופים הקפידו להגיע לבית הקולנוע מבעוד מועד "כדי לא להחמיץ, חלילה, את היומן".

שר החוץ משה שרתוק (שרת) ב־1948 // צילום: פרנק שרשל, לע"מ

שר החוץ לערבים: "ידינו מושטות לשלום"

ב־5 באוגוסט 1948 הוציא שר החוץ משה שרתוק (שרת) למנהיגי מדינות ערב הודעה באמצעות מתווך האו"ם, הרוזן השבדי פולקה ברנדוט, ובה הצעה לפתיחת משא ומתן להסכם שלום בין מדינת ישראל למדינות ערב. ההצעה לא זכתה לשום התייחסות, ורק כעבור עשרה ימים הודיעו הערבים: "אין לנו כל עניין ביצירת הסכם שלום עם מדינת ישראל".

ישראל הצעירה עמדה באותם ימים בלחצים אדירים שהפעילו עליה מדינות וגורמים בינלאומיים רבים, בדרישה להשיב לשטחי ארץ ישראל מאות אלפי פליטים ערבים שנמלטו ממנה מתחילת מלחמת העצמאות.

בתחילת אוגוסט 1948 הגיש הרוזן ברנדוט הצעה למועצת הביטחון, "לאשר את זכותם של הפליטים הערבים, 300-250 אלף במספר, לחזור לבתיהם בשטחי מדינת ישראל, החל מ־15 באוגוסט". ברנדוט גם דרש ממועצת הביטחון "לחייב את ישראל לפעול להצלחתו של הליך קליטת הפליטים בשטחה". 

לאחר הגשת הצעתו לאו"ם יצא ברנדוט לישראל, במגמה לשכנע את שר החוץ שרתוק בנחיצות השבת הפליטים לארץ. מייד בתחילת הפגישה בתל אביב הציע ברנדוט להוריד את מספר הפליטים האמורים לשוב ל־100 אלף, "תוך התרכזות בשלב ראשון בהשבת פליטי חיפה ויפו". הוא הציע שיוקמו מחנות מעבר לשהייה זמנית של הפליטים והבטיח ש"יפנה לאו"ם ולמוסדות בינלאומיים אחרים, כדי שיבטיחו את כלכלת הפליטים בשלושת החודשים הראשונים לשובם". בתמורה להסכמת ישראל להשבת הפליטים לשטחה הודיע ברנדוט שיפעל אצל ממשלת לונדון, "כדי שתשחרר את 11 אלף המעפילים היהודים שעצורים עדיין במחנות בקפריסין".

באותו פרק זמן, השבוע לפני 70 שנים, התריע ראש הממשלה דוד בן־גוריון נגד מעשי ביזה המתרחשים בבתי הפליטים הערבים. הוא דיווח שהממשלה אמנם הקימה מחסומי פיקוח באזורי ריכוז של בתי ערבים שברחו מהארץ, "אולם כעת מתברר שכנופיות של בוזזים יהודים שיחדו שומרים במחסומים, ואחרים מזייפים אישורי כניסה ויציאה לאזורי הבתים הנטושים. כל אלה יטופלו על ידינו בכל חומרת הדין".

בקשות הזויות נדחות מייד: נלחמים במכת היורדים מהארץ

במהלך החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, שהיו קשים לכולם, בחרו תושבים לא מעטים לעזוב את ישראל, חלקם מתוך רצון למצוא מקום מבטחים בחו"ל, "עד יעבור זעם", ואחרים במגמה שלא לשוב לארץ כלל. 

כדי להתמודד עם התופעה הופעלו החל ממארס 1948 מערכות אכיפה, שדאגו לחסום כל אפשרות לירידה מהארץ בתקופה קשה זו. ואכן, השבוע לפני 70 שנים הודיע "המשרד להוצאת ויזות יציאה", שפעל במסגרת משרד הפנים, ש"רק אלף יהודים יצאו מהארץ בחצי השנה שחלפה". 

תושבים רבים פקדו מדי יום את משרד הוויזות, ששכן בדרך יפו בתל אביב, בניסיון לזכות באישור יציאה מיוחל. שם הם נתקלו, על פי רוב, במערכת קשוחה של תקנות ושל פקידים חסרי פשרות. לפי הדיווח שהוציא המשרד ב־5 באוגוסט 1948, מתברר שלא פחות מ־70 אחוזים מהבקשות שהוגשו - נדחו לבסוף. 

כל בקשה לאישור יציאה מהארץ חויבה להיות מנומקת, בצירוף מסמכים נלווים. נוסף על כך, המבקש נדרש להוכיח ש"מילא את חובותיו הלאומיים", הכוללים גם אישורי תשלומים למס הכנסה, לעירייה או לרשות המקומית, ותשלום של מלווה החובה. המעטים שזכו באישור היציאה לחו"ל היו חולים שביקשו לנסוע לטיפול רפואי שלא ניתן בארץ, אנשים שנדרשו לנסיעה לחו"ל בעניין שליחות ציבורית דחופה וסוחרים שנסיעתם היתה הכרחית - בתנאי שקיבלו אישור לכך משר המסחר והתעשייה. 

רבות מהבקשות שהוגשו הציגו דמיון מפותח ויצירתי במיוחד של המבקשים, לעיתים על גבול החוצפה ממש. למשל, התושב שביקש לצאת לחו"ל לניתוח, בנימוק ש"אף שהניתוח הזה מבוצע בארץ - הרי שבחו"ל, כפי שמוכיחים המסמכים המצורפים, הינו זול בשמונה לירות". הפקיד חתם, כמובן, על סירוב ורשם בתגובה על הטופס: "ובשביל הנחה של שמונה לירות, אתה מוכן להוציא מאות לירות בעבור עלות נסיעה ושהייה בחו"ל?" 

מבקש אחר נימק את רצונו לצאת לחו"ל "מטעמים משפחתיים". בטופס הסירוב בעניינו נרשם: "הנ"ל ברח מאשתו בחו"ל והגיע לארץ. לאשתו נודע הדבר, והיא רדפה אחריו הנה, וכעת כשהיא הגיעה - הוא רוצה לברוח חזרה לחו"ל".

אילי הנפט בארה"ב "מחכים לתגלית בישראל" 

בוושינגטון נמסר השבוע לפני 70 שנים, מטעם משקיפים מדיניים, על "רוחות חדשות המנשבות בקרב אילי נפט אמריקנים", שעד כה הביעו הסתייגות מהקמת המדינה הציונית בשל האינטרסים הרבים שלהם במדינות ערב. עם הפתיחה המחודשת של בתי הזיקוק בחיפה, ששבתו ממלאכה במשך חודשים ארוכים, הודיעו חברות הנפט האמריקניות ש"ברגע שיתקבל אישור למציאתו של נפט בדרומה של ישראל, ישַנו חברות הנפט את יחסן למדינת ישראל".

יש סקופ: חולקו תעודות העיתונאי הראשונות

בטקס חגיגי שנערך ב־6 באוגוסט 1948 נמסרו תעודות העיתונאים הראשונות שהנפיקה מדינת ישראל לחברי אגודת העיתונאים בתל אביב. את האירוע החגיגי ניהל יוסף גרביצקי, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית. את תעודת הבכורה שנשאה את הספרה "1" קיבל יו"ר אגודת העיתונאים יוסף הפטמן, ואחריו זכה בכבוד עורך העיתון "דבר" זלמן רובשוב (שזר, לימים נשיא המדינה). אחריהם קיבלו את תעודותיהם העיתונאים בן־ציון כץ, אהרן ליטאי וישראל יהושע זינגר.

100 מעפילים נמלטו ממחנות המעצר בקפריסין

רדיו לונדון מסר השבוע לפני 70 שנים שכ־100 מעפילים נמלטו ממחנות המעצר בקפריסין, "ורק חלק מהם נתפס", נמסר בידיעה, ו"חלק מהם ינסה או כבר ניסה להפליג בעזרת ספינות קטנות לישראל". המופתי ג'מאל חוסייני, העומד בראש הוועד הערבי העליון, דרש בתגובה לידיעה להחזיר את הבורחים עם כל שאר המעפילים "לארצות מוצאם באירופה".

נפתרה תעלומת "המזוודה הדיפלומטית"

ב־9 באוגוסט 1948 הופצה מהארץ למערכות העיתונים בעולם ידיעת טלגרף על "היעלמות מסתורית של מזוודה השייכת לדיפלומט ישראלי, שהכילה מסמכים סודיים". התברר שאיש משרד החוץ הישראלי בשם י' שטוק, שהשתכן ללילה במלון "קטה דן" התל־אביבי, דיווח למשרד שמזוודתו נעלמה, ידיעה שהגיעה גם לאוזני כתבי החוץ שבישראל. אלא שעד מהרה התברר שהמזוודה הנעלמת הכילה רק בגדים תחתונים ונלקחה בטעות על ידי שכנו לחדר של הדיפלומט הישראלי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו