קרובים קרובים

ערבייה, חרדית, דרוזי, יהודי חילוני, נוצרי ואתיאיסט יושבים בלשכת התעסוקה בעיר ערבית. זה אולי נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זו המציאות היומיומית בבניין האפרורי למדי הזה בשפרעם. מול כיסאות המתכת המחוברים אחד לשני, כאלו שפעם היו בכל קופת חולים או סניף דואר, יושבים זה לצד זה פקידי השמה, יועצים ומנהלים ערבים ויהודים, דתיים וחילונים. בחלל הגדול והבלתי מנוצל תמצאו בעיקר קירות לבנים, בלי תמונות, ופלקטים עם סיסמאות על שירות יעיל וטוב. לדברי כולם, במקום הזה יורדות המסכות - וכולם חיים בדו־קיום מושלם.

"אני לא חושב שזה המקום לדבר בו על דת או פוליטיקה, אנחנו באים לכאן לעבוד", מנסה גדי זיו, בן 54, להסביר את סוד הקסם של המקום שהוא מנהל כבר 21 שנה. "פוליטיקה זה בערב בבית מול החדשות, כשאתה מזדהה או לא מזדהה. פה החיבור הוא מהמקום של בני אדם, איך אני יכול לעזור לך, איפה אני יכול לתמוך בך. שיתוף פעולה והבנה. אנחנו גם צוחקים אחד עם השני, אבל בקטע טוב. זה יכול להיות על מבטא או על תפילה, אבל יש אהבה בין האנשים - שזה חשוב מאוד".

עוד בטרם היה מנהל בשירות התעסוקה, זיו היה הפקיד היהודי הראשון של שירות התעסוקה במגזר הערבי בישראל. מדי בוקר הוא עושה את הדרך מביתו שבקריית חיים לשפרעם, כשלאורך הנסיעה מתחלף הנוף. "יישוב יהודי וכפר ערבי לא נראים אותו הדבר", הוא אומר, "הבנייה המסודרת והדרכים הסלולות מתחלפות בכבישים צדדיים צרים, לעיתים גם ללא מדרכות, ויש לפעמים גם רכבים שנוסעים נגד כיוון התנועה". 

את הקפה הראשון של הבוקר הוא שותה בלשכה כבר בשעה שבע, יחד עם פאני, יגאל ועיסאם, שהוא האחראי לביטחון ו"האחראי לקפה", מחייך זיו, "הוא עושה קפה סוף הדרך". 

זיו נולד וגדל בחיפה בשכונת קריית אליעזר, לא רחוק ממגרש הכדורגל המיתולוגי - חבריו לכיתה הפכו חלקם לשחקני כדורגל מוכרים. גם לו היה חלום להיות כדורגלן, אבל בסופו של דבר הגיע למגזר הציבורי. "זה קרה במקרה", הוא מספר, "התחלתי בכלל כסוכן של חברת משקאות קלים, אבל לא ראיתי שם עתיד בשבילי, זו היתה עבודה מאוד מתגמלת, אבל שוחקת. בזמנו היו לי שתי הצעות, מחברת החשמל ומשירות התעסוקה, ואמרתי מה שיבוא ראשון לשם אני הולך, וזה מה שקרה. זה היה כשהתחתנתי, היום אני אבא לשני בנים, בני 22 ו־12, שנולדו לתוך שירות התעסוקה ולתוך שפרעם". 

אתה לא רואה סוג של פטרונות בסיטואציה שבה יהודי מחלק עבודות לערבים? 

"ממש לא, ואני גם לא חושב שרואים את זה ככה בסביבה. בזמנו התמודדו מולי עשרה מנהלים ערבים, אבל עבדתי פה כבר כמה שנים, הכרתי את המקום והמנטליות והיו לי תוצאות טובות. כשאני אתן למישהו עבודה, הוא ישאל אותי ישר אם המעסיק הוא יהודי או ערבי, ואוטומטית יעדיף מעסיק יהודי, כי הוא יקבל את כל הזכויות שלו. חלק מהמעסיקים בחברה הערבית לא משלמים זכויות סוציאליות, חלקם מנצלים את המצב של תעסוקת הנשים ומשלמים פחות משכר המינימום. חשוב לומר שזה לא כולם, אבל באופן יחסי - בהבדלים בין המגזר היהודי לערבי - זה בולט". 

יש סטריאוטיפ שבכל הקשור לתעסוקה במגזר, מי שקרוב - מרוויח. 

"אצלי אין קטע של קרבה משפחתית או שיקולים זרים. זה יתרון גדול להיות יהודי פה, כי מתייחסים אליך אחרת. אתה לא חלק מהקהילה, אז לא עובר להם בראש לדרוש ממני עיגול פינות. אין לי משפחה או חברים כאן, ולכן אני לא חייב לאף אחד כלום. הדבר הכי חשוב כאן זה הכבוד ולדבר אליהם בגובה העיניים ולא מלמעלה - זה אחד מסודות ההצלחה". 

"מרגישים בבית"

יומיים לפני הפגישה שלנו הגיעו זיו וסגניתו פאני מדרר (יהודייה, בת 52 מראש הנקרה) לבית הנשיא בירושלים. האירוע: טקס המצטיינים לבני ולבנות השירות הלאומי־אזרחי. בין עשרות הצעירים על הבמה עמדה פייחא מנדיה, בת 20 משפרעם, מוסלמית דתייה עם כיסוי ראש ובת השירות הלאומי המצטיינת של לשכת התעסוקה - דבר שלא תמיד מתקבל בצורה טובה במגזר. 

"כשסיימתי את הלימודים התחלתי לחשוב על העתיד שלי ועל שירות לאומי", היא מספרת בעברית שבורה מעט, בעיקר בשל ההתרגשות העצומה שבה היא נמצאת. "לפני, אחותי הגדולה עשתה שירות לאומי ואחי התגייס לצה"ל, אז הסביבה הקרובה קיבלה את זה באופן רגיל וטבעי". 

אבל יש גם כאלה שפחות תומכים? 

"לי זה נראה רגיל, אנחנו בשנת 2018 וזה נראה לי הגיוני שאנשים עושים שירות לאומי וצבא. זה נראה לי טוב בשבילנו. כשאני כאן, אני מרגישה שאני תורמת לאנשים, כאן אני רואה את עצמי.

"החלום שלי הוא ללמוד עיצוב פנים, אבל לצד עבודה במשרד ממשלתי. יש הרבה מקום בעולם שלי לשני הדברים האלה. אני רואה את עצמי ממשיכה לגור בשפרעם, מקימה פה משפחה והופכת לאמא. עכשיו זה מוקדם מדי בשבילי, אני רוצה קודם ללמוד ולעשות משהו בחיים שלי". 

ומה עם יתר בני גילך? 

"יש גם בנות שמתחתנות בגיל מאוד צעיר, אני לא אוהבת את הרעיון הזה. אני לא חושבת שבחורה בת 18 צריכה להתחתן לפני שעשתה משהו בחיים שלה". 

פייחא מתרגשת, ומי שמתערבת בשיחה, כמעט מגוננת עליה, היא פאני: "זו בחורה שהגיעה עם המון רצון להשתלב בתוך הלשכה, בשנה הזאת היא עשתה הרבה מאמצים להשתלב גם חברתית - וגם לסייע לדורשי העבודה. הם מאוד מעריכים אותה, היא עושה להם את התרגומים בין השפה הערבית לעברית ועוזרת להם להיכנס לאתר האינטרנט. היא נותנת להם תחושה נעימה יותר".

ויש שיגידו שזו קלישאה שאת מלווה צעירה מוסלמית לקבל אות הצטיינות בבית הנשיא. 

"פייחא רצתה שאנחנו נלווה אותה, היא מרגישה שאנחנו כמו משפחה. היא משתפת אותי בדברים הכי אישיים. זו לא קלישאה, כשאתה מגיע לפה אתה מרגיש שאתה בבית. אתה יותר פה מאשר בבית, רוב שעות היום שלך אתה נמצא פה. אלה גם החברים והעמיתים שלך - וגם המשפחה שלך.

"אנחנו לא מנטרלים את חיי היומיום שלנו כשאנחנו נכנסים לכאן. אנחנו חיים את היום אחד עם השני בצורה חברתית ומשפחתית, כל אחד פה יודע מה עובר על האחר מבחינה אישית. כשאני מגיעה לפה, אני לא מתייחסת לשאלה אם אתה ערבי או דרוזי - זה לא מגיע לשם בכלל".

"הסוד שלנו זה הכבוד". מימין: פייחא מנדיה, פאני מדרר, חפציבה בלמס וסוהיר טרביע // צילומים: מישל דוט קום

אם כבר נגענו בקלישאות ובסטריאוטיפים, לא בטוח שכל גבר ערבי היה מוכן לעבוד תחת מנהלת יהודייה. לג'מאל כעביה, בן 40, בדואי מוסלמי מהכפר כעביה, שכפוף לפאני הסגנית, זה לא ממש מפריע. כבר 17 שנים שהוא עובד בשירות התעסוקה, שמונה שנים מתוכן בשפרעם.

"אני מרגיש נינוח, ועובדה שכאשר פאני ניגשה למכרז לתפקיד, אף אחד לא ניגש. גם אני הייתי יכול לגשת ולא ניגשתי, כי אין לי בעיה שאישה מהמגזר היהודי תהיה סגנית המנהל, כולנו פה אחים". 

אתה לא מרגיש לפעמים מחנות, יהודים מול ערבים, נשים מול גברים?

"אני אף פעם לא מרגיש שיש פה מחנה מול מחנה, אף פעם לא היינו במקום הזה. בעבר גם קיבלתי תואר 'עובד מצטיין', ומי שהמליץ עלי היה המנהל שלי, שהוא יהודי, למרות שכבדואי אני במיעוט כאן". 

ג'מאל נשוי לשיראז, בת 35, ואב לשני ילדים, היא עובדת כמורה בבית ספר תיכון ביישוב שבו הם מתגוררים. "בבית אנחנו מקבלים את ההחלטות יחד", הוא מסביר, "אנחנו יושבים, מתייעצים ומגבשים החלטה - גם אם זה עניין של חינוך ילדים, חוגים או לאן ניסע לטייל. אני תמיד מתייעץ איתה ואין דבר שאנחנו עושים שלא שנינו הסכמנו עליו". 

וזה בא לך בטבעיות?

"פעם האישה אצלנו היתה רק במטבח, היום היא עובדת, פוגשת אנשים מבחינה חברתית ונחשפת. במקום שאני מגיע ממנו כולם משכילים ועובדים, הייתי מגדיר את זה כיישוב של אנשים לא עניים ולא עשירים - מצב בינוני יחסית למגזר".

לג'מאל יש ארבעה אחים, בהם שני עובדי מדינה - אחות מורה ואח שוטר. עוד בטרם נקלט בסניף שירות התעסוקה בשפרעם, עבד באותו תפקיד בסכנין. "בעבר היו מקבלי שירות בדואים שהיו מנסים להפעיל עלי לחצים לסדר להם עבודה או לתת להם עדיפות כלשהי, אבל אני מתייחס לכל אחד כבן אדם ולא לפי המוצא שלו, בזה אני ישר חותך. אין עדיפות - כולם שווים". 

אתה מרגיש שווה בחברה הישראלית? 

"כן, אף פעם לא חוויתי גזענות או אפליה אישית כלפיי. אני לא מרגיש שונה מחבריי היהודים". 

נקודת פתיחה נמוכה

לשכת התעסוקה בשפרעם מעניקה שירות לאוכלוסייה של 100 אלף תושבים - רובם מוסלמים והיתר נוצרים ובדואים - מחמישה יישובים: שפרעם, טמרה, כאבול, אעבלין ודיר אל־מכסור. 

שפרעם, שבה יותר מ־40 אלף תושבים, נמצאת כ־20 ק"מ מהעיר חיפה, ואת התואר עיר קיבלה עוד לפני קום המדינה. מרבית תושביה הם מוסלמים (60%) והיתר נוצרים (26%) ודרוזים (14%). 

נתוני מחלקת המחקר של שירות התעסוקה מעלים כי הלשכה בשפרעם מציגה מדדים המציבים אותה כאחת מלשכות התעסוקה הטובות והיעילות בשירות. עם זאת, שיעור האבטלה בשפרעם עומד על 6.6% (נכון ליוני 2018) והוא גבוה משיעור האבטלה במגזר היהודי.

בנוסף, על פי נתוני משרד החינוך, שיעור הזכאות לבגרות בשנת הלימודים 2017 היה פחות ממחצית (49.5%), ורק 3.6% מהתלמידים זכו לתעודת בגרות מצטיינת, כלומר עם ציונים של 90 נקודות ויותר. שיעור התלמידים הנושרים בעיר עמד על 2.5% בעוד הממוצע הארצי הוא 1.2%. 

די בנתונים האלה כדי להעיד על נקודת פתיחה נמוכה יותר של צעיר משפרעם לעומת זה מכרמיאל הסמוכה, ומיותר לציין מי מהשניים עלול למצוא עצמו מגיע לעיתים תכופות יותר לשירות התעסוקה. 

לפני 13 שנים, באוגוסט 2005, בערה שפרעם בשל טרור יהודי. הימים היו ימי תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, חייל צה"ל בשם עדן נתן־זדה סירב להשתתף בהקמת עיר אוהלים כחלק מההכנות להתנתקות, ובחודש יוני ברח מהבסיס שבו שירת עם נשקו האישי. בזמן שהמשטרה הצבאית חיפשה אחריו בבית משפחתו שבראשון לציון, הוא עבר להתגורר בכפר תפוח שבשומרון. 

ב־4 באוגוסט, בסביבות השעה חמש בערב, עלה נתן־זדה בתחנה המרכזית במפרץ חיפה לקו 165, שעשה את דרכו לעיר שפרעם, כשהוא לבוש במדי צה"ל. שעה לאחר מכן, כשהגיע האוטובוס לשכונת הדרוזים, פתח באש מנשקו האישי. הוא הרג תחילה את נהג האוטובוס, וזה הידרדר ברחוב. לאחר מכן ירה לכל עבר, עד שבסופו של דבר רצח ארבעה מנוסעי האוטובוס ופצע לפחות תשעה מהם. 

נוסעי האוטובוס השתלטו על נתן־זדה, הוא הועבר לאנשי ביטחון ולקצין הביטחון המקומי, אך המון שנאסף סביב האוטובוס פרץ פנימה והרג אותו. אזור הפיגוע נראה כשדה קרב, והתחוללו בו התנגשויות בין המפגינים לשוטרים ולכוחות תגבור. 

ארבע שנים אחרי האירוע הגישה פרקליטות מחוז חיפה כתבי אישום נגד 12 תושבי שפרעם, באשמת ניסיון לרצוח את המחבל היהודי, התפרעות ותקיפת שוטרים - דבר שעורר לא מעט אמוציות בעיר.

"חברים מכל העדות"

אלא שגם השנים האחרונות לא היטיבו עם היחסים שבין יהודים לערבים ברחבי הארץ - מבצע צוק איתן, אינתיפאדת הסכינים והטרור המתגבר מעזה יוצרים לא מעט קונפליקטים ביחסים שבין יהודים לערבים. גם חוק הלאום שאושר לאחרונה בכנסת היה יכול לעורר כאן לא מעט ריבים.

"כשאנחנו נכנסים לפה, אנחנו משאירים את הכל בחוץ", אומרת סוהיר טרביע, בת 39, דרוזית, במקור מבית ג'אן, שכיום גרה בשפרעם. היא נשואה לנג'אח, בן 47, שוטר. בתפקידה היא יועצת ומתאמת השמה, כבר חמש שנים בשירות התעסוקה. "מה שמעניין אותנו זה החברות שיש כאן, המשפחה", היא מסבירה. "חוק הלאום זה לא משהו שמדאיג אותי, אני מרגישה שדברים כאלה לא משפיעים עלי לרעה. אני עדיין חלק מהחברה הישראלית, ואני לא חושבת שזה מאיים על הקיום שלי כאן". 

המקרה של הפיגוע בשפרעם הוא טראומה?

"אירועים של טרור משפיעים על מי שרוצה. כשהיה הפיגוע באוטובוס גרתי בשפרעם כשנתיים, לא ממש הכרתי את האנשים ולא עבדתי אז בשירות התעסוקה. ביומיום זה לא משהו שעולה, זה לא השיח שלנו - אני לא חושבת שאנחנו חיים בפחד או בתחושת מסכנות. לבעלי יש חברים מכל העדות והם באים לבקר אותנו - אין אצלנו שרק דרוזים נכנסים אלינו הביתה, כולם נכנסים אלינו הביתה. גם אחרי הפיגוע המשכנו לחיות בדו־קיום הזה, אירחנו אנשים מכל העדות, לא היה משהו חריג". 

יש חשש? 

"תמיד יש חששות, אנחנו חיים במדינה שתמיד עלולים להיות בה דברים שאתה חושש מהם, אבל אני לא חושבת שזה קשור לדו־קיום שלנו - החששות הם בעיקר על רקע של עבודה ולא על רקע המוצא שלי. 

"ברמה האישית, היו מקרים שאנשים איימו עלי כי שלחתי אותם לעבודה במקום שהם לא רוצים, או שהם קיבלו 'סירוב', שהמשמעות שלו היא שהם לא מקבלים יותר קצבה, ובגלל זה הם מתחילים לאיים. והמשכתי להגיע, כי אני לא חוששת. אני מרגישה בטוחה ונמצאת בסביבה טובה ותומכת, כמו חממה. אין לי חששות ולא אעזוב את העבודה שלי בשביל דברים כאלה או אחרים".

ימים של פיגועים נראים כאן אחרת? 

גדי: "עלי זה לא משפיע. בכל מקרה, זה לא משהו שיוצא החוצה. אנחנו נזהרים מאוד מהמוקשים. אבל זה מבחירה ולא מכפייה - לאנשים מאוד טוב כאן וחשוב להם לשמור על זה. אף אחד לא רוצה לקלקל את המצב, למרות שאין לנו שליטה על פיגועים. אני חושב שיש הבדל בין מה שיש בתקשורת לבין מה שקורה באמת בשטח". 

פאני: "חברים שלי מבחוץ מופתעים כשאני אומרת להם שאני עובדת בלשכת שפרעם. הם שואלים אותי, 'בוא'נה את לא מפחדת?', 'איך את נכנסת לשם?' אנשים לא מבינים איך אני עושה דרך של שעה להגיע לכאן מהבית ולעבוד בסביבה של ערבים, זה לא נתפס אצל אנשים. 

"בסופו של דבר, הקטע של הביטחון נוגע לכולם. אם יש פיגועים זה נוגע לכולם, לא משנה מה הלאום, זה מפחיד כל אחד אם הוא יודע שהילדה שלו נמצאת בגן או בבית הספר, כולנו חיים באותה מדינה".

ג'מאל: "אצלנו בבית אני ואחים שלי לא אוכלים כולם יחד, זה קורה אולי פעם בחודש. אבל פה אנחנו אוכלים כל יום מאותה הצלחת". 

מההערה של ג'מאל על האוכל אי אפשר להתעלם, בטח כשמכולם בולטת חפצי, או בשמה המלא חפציבה בלמס, בת 36, חרדית, אמא לשלושה, שנמצאת בהיריון מתקדם. היא כבר 16 שנים בשירות, ראש צוות תוכניות השמה. כבר שנתיים שהיא מגיעה מדי יום לשפרעם מקריית אתא, וברור שהיא מקפידה מאוד בענייני כשרות.

"המטבח הוכשר וגם הכלים, הכל כשר", היא אומרת בחיוך של מי שקיבלה על עצמה את תפקיד משגיח הכשרות. "בהתחלה היינו אוכלים בחד־פעמי, ואחרי שנה כבר קנינו תבלינים וכל מה שצריך כשר. מאז כל מוצר הם ניגשים אלי ושואלים אם הוא כשר או לא ואם זה מקובל מבחינת כשרויות. אם הם מביאים אוכל מהבית, הם שואלים באיזו צלחת מותר לאכול".

מישהו מבחוץ יגיד שזה סוג של כפייה דתית.

"זו היתה הצעה של החבר'ה בסניף. אני בעיקרון הסתדרתי עם מה שהייתי מביאה מהבית, אבל הם רצו שנשב יחד לאכול ונכין את האוכל. זה לא משהו שנכפה עליהם או שביקשתי מהם, רחוק מזה". 

אוכל נשמע החלק הקל במורכבות.

"זה לא רק מבחינת האוכל, זה מכל הבחינות. אני באה מהמגזר החרדי, והיו הרבה הרמות גבה על הקטע שאני באה לעבוד במקום שיש בו כמעט רק ערבים ואיך אני מסתדרת. אני חושבת שזה ממש לא משנה כשאתה בא בראש פתוח. נכון, היו פיגועים וצוק איתן, בכל מגזר יש את השלילי - גם במגזר החרדי, החילוני והערבי - ופה יש לנו את החיובי, אנחנו רואים רק את החיובי".

בלמס היא חרדית מלידה, אבא שלה ואחיה שירתו בצבא ובעלה שמעון, בן 39, נהג אוטובוס באגד. "אנשים מבחוץ יש להם דעות קדומות - גם על חרדים וגם על ערבים, ועל כל מגזר. יש אנשים ששופטים אותם כי הם ערבים, ויש מי ששופט אותי כי אני חרדית. 

"אין ספק שבתוך העבודה מכירים אותי ואת המשפחה שלי, הם יודעים שאין אצלנו דבר כזה לא לעבוד. אם זה מישהו שאכפת לי ממנו, אז אני אתאמץ ואסביר לו, אבל אם מדובר באנשים זרים - זה לא מעניין אותי. אנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים, כל עוד אני יודעת מי אני. לא אכפת לי מה יגידו, וזה גם המוטו שלי לחברים".

"יש לנו קבוצת ווטסאפ מאוד פעילה במהלך כל שעות היום", היא מספרת. "מעבירים בה כל מיני ענייני עבודה וגם תזכורות על ימי הולדת, קבלת דרגה - ותזכורת למי שחוגג להביא עוגה. זה משהו שמאוד תורם. מעבירים שם גם תמונות וסרטונים, וגם אם יש בדיחה שהיא לא הכי צנועה, אני זורמת. אני לא חושבת שצריך לעשות מזה עניין, אני מקבלת את השונה בצורה מלאה". 

"השפה היא לא מחסום"

"זה קטע של מקצועיות, אני לא רואה שיש שוני בין השירות שאני נותן לבין השירות שיגאל נותן", אומר אשרף עקל, בן 43, ערבי נוצרי המתגורר בגוש חלב, כשהוא נשאל אם יש הבדל באופן שבו דורשי העבודה מתייחסים אליו ואל חברו יגאל, "זה אותו שירות ובדיוק אותם נהלים".

אבל היכולת שלך להבין את הציבור הערבי גדולה יותר.

"מבחינת השפה, אפשר תמיד לתרגם. מבחינת האנשים והמנטליות, אני חושב שכולנו אותם אנשים, כולם בסופו של דבר עובדים, רוצים לקנות בית, לוקחים משכנתא, אני לא חושב שהשוני כזה מהותי". 

ועדיין לגבי השפה. זה מהותי. 

"דורשי העבודה יודעים עברית, יש אולי בודדים שלא יודעים עברית, השפה היא לא מחסום". 

"פוליטיקה זה בערב בבית, מול החדשות". מימין: ג'מאל כעביה, אשרף עקל, גדי זיו ויגאל מימון

לצידו יושב יגאל מימון, בן 53 מחיפה, 16 שנים עובד בשירות התעסוקה. מייד מזהים שהוא הביישן בחבורה ואינו מרבה במילים. בעוד חלק מהחברים לעבודה מחזיקים באמונה אדוקה, יגאל מגדיר עצמו כאתיאיסט. "אני חושב שדת היא לא רלוונטית בכלל, ואני מתייחס לאנשים כאנשים. כבני אדם הם מעשירים את העולם שלי, וזה לא קשור לדת בכלל. הדת לא רלוונטית פה". 

חפצי שיושבת לידו זורקת: "אנחנו בכלל לא נכנסים לפינות האלה. העיקר שכשהוא חוזר מחו"ל, הוא מביא שוקולד כשר". 

אתה חושב שהתושבים מסתכלים עליך כמי שמייצג את הממסד היהודי? 

"אני פה בשביל לתת שירות, בשביל לעזור להם, לא בשביל לעשות להם רע. אני מאמין שאם אני הולך לקראת מישהו כברת דרך אפילו הקטנה ביותר ואם הוא עושה גם צעד, אנחנו נעשה יחד את הדרך. ויש גם סיוע מהחברים בעבודה. בכל סיטואציה שלא תהיה, תמיד מישהו יבוא ויעזור לי, גם אם אני לא מבין משהו בפן המקצועי או צריך עזרה בשפה הערבית". 

"ההצלחה האמיתית של לשכת התעסוקה בשפרעם היא היכולת של בעלי התפקידים ליצור יחד מנעד אנושי מיוחד ולתרגם אותו לכדי שירות יעיל למען הציבור", אומרת נירה צימלס, סמנכ"לית מעסיקים ושירות בשירות התעסוקה. 

"הלשכה היא דוגמה טובה לשינוי ששירות התעסוקה מוביל בשנים האחרונות, שמבוסס על פילוח מדויק של קהל המבקרים בלשכה. שפרעם היא עיר בעלת חסמים שונים בכניסה לשוק העבודה דוגמת פערי תרבות, קשיי שפה, נגישות תחבורתית, וההצלחה של צוות הלשכה הרב־גוני מובילה לשינוי משמעותי".

כששואלים את סוהיר מה היא חושבת על יציאת נשים ערביות לעבודה, היא עונה: "בעידן של היום אני יכולה להעיד ולהגיד שאין דבר כזה שאישה לא עובדת. יש לנו נשים דרוזיות שהגיעו רחוק מאוד ובעלות תפקידים בכירים. לדעתי, אין שום דבר שיכול לחסום אותן. 

"אני תמיד שואפת להיות בחברה משכילה שאתה מרגיש שעושים בה משהו ויוצרים. כשאישה מתמנית לתפקיד בכיר זה משמח אותי, זה סוג של גאווה כאישה שרואה אישה מצליחה, ולא משנה מה המוצא שלה, ובטח על אחת כמה וכמה שזו אישה מהעדה שלי".

"רבים רק על המזגן"

אין ספק, מדובר בחבורה מגובשת, כזאת שספק אם הייתם מוצאים בחברת הייטק או במשרד פרסום. והם גם לבושים אותו הדבר, במסגרת התפקיד לעובדים יש תלבושת ייצוגית הכוללת חולצה מכופתרת עם הלוגו של שירות התעסוקה, עניבה ותג שם. לגבי המכנסיים, הם רשאים להגיע במה שנוח להם, "כל עוד זה משהו מכובד ולא מכנסיים קצרים או כפכפים", זורק אחד מהם. לרגע נראה שפסיפס כזה אפשר למצוא רק בקרב אנשים שהתפקיד שלהם הוא לסייע לאנשים, כמו בית חולים שאליו מתנקזים כל סוגי החברה הישראלית.

"לפני כל חג אנחנו עושים הרמת כוסית, חוגגים כאן את ראש השנה וגם את חג המולד", מספרת פאני, שאחראית לתחום החברתי ומנהלת את הקופה הקטנה. "בלשכה אני גובה כספים", היא אומרת בחיוך, "כל מי שמגיע לעבודה ביום ההולדת עושים לו הפקה והוא ימצא ליד השולחן שלו בלונים וכרזות, והוא מצידו אחראי להביא את העוגה והכיבוד. אנחנו חוגגים הכל יחד, כל הזדמנות שיש אנחנו חוגגים, וכמובן גם מגיעים לאירועים אחד של השני. לבת המצווה של הבת שלי, למשל, כולם הגיעו. 

"הבנות שלי גם מגיעות לכאן לפעמים, הבת הגדולה שלי בת 25 והקטנה בת 15, וכשהיא מגיעה לפה זה משנה את הדימוי ממה שרואים על ערבים בטלוויזיה ובתקשורת וממה שפוליטיקאים נהנים לעשות. היא רואה שכולם כאן נחמדים ומספרת בשיעורי הערבית בבית הספר שהיא אכלה פה אוכל אותנטי ושהאנשים נחמדים, ולא כמו מה שמצטייר בחוץ, וזה עושה שינוי". 

יש גם סיטואציות נוחות פחות? 

"שומעים הרבה אנטי, אנחנו גרים ביישובי הגבול שתמיד יש בהם מצב של כוננות. גם כשאני מגיעה הביתה, אני מלמדת אותם דברים אחרים, שיש אנשים שונים, לא צריך להדביק לכולם תוויות, זה עובד לשני הכיוונים".

"הילדים שלי, בת 5 ובן 4, נולדו כשעבדתי פה, והם מכירים את האנשים והשמות", מספר כעביה. "הבת שלי שואלת אותי מה אני עושה בעבודה, ואני מספר לה שאני מסדר עבודה לאנשים שאין להם עבודה. תמיד אני אומר לה שהיא צריכה ללמוד ולא להיות במקום הזה של אבטלה. עכשיו הבת שלי רוצה להיות מהנדסת כבישים. סוללים כביש לבית שלנו ויש שם מהנדס עם עניבה, אז כרגע היא רוצה להיות מהנדסת". 

לדברי סוהיר, "ממה שאני שומעת במקומות אחרים, מה שיש כאן זה נדיר. אני חושבת שהסוד שלנו זה הכבוד, זה שיתוף הפעולה בינינו, שאנחנו באים עם ראש פתוח, רוצים לחיות יחד ומקבלים אחד את השני. לדעתי אם אנשים יחשבו ככה, זה לא יהיה נדיר".

אבל בכל מקום יש מתחים. "בסך הכל אנחנו בני אדם, ולכל אחד יש את החיים שלו והחבילה שלו. יכול להיות שיום אחד אני באה עם החבילה שלי מהבית ואם אשרף ניגש ואומר לי מילה, אני יכולה להתפוצץ. אבל מה שיפה אצלנו זה שאנחנו קולטים את הסיטואציה שאתה נמצא בה ומכבדים אותך. אנחנו מחכים לרגע הנכון ורק אז באים ושואלים. לא הגעתי כאן למצב שאמרתי לעצמי שאני קמה והולכת. אם אני לא מרגישה בנוח עם משהו מסוים, אני באה ושמה את זה על השולחן".

השולחן הוא גם שולחן האוכל. זו שעת צהריים עכשיו, הלשכה סגורה והחבר'ה מתפנים לאכול יחד ארוחת צהריים. פעמים רבות הם מכינים את האוכל במטבח הקטן והמאובזר. סוהיר חותכת סלט ערבי דק ומלא בכל טוב, החביתות מוכנות וחלק מהחברים (מי שלא צם ברמדאן) מתיישבים לאכול צהריים. הבנות מתלוננות שהמזגן מקפיא את החדר, גדי מצידו טוען שחם. "מסכימים כאן על הכל", הוא אומר, "רק לא על הטמפרטורה של המזגן".

רגע לפני פרסום הכתבה, החברים מהלשכה מתקשרים לעדכן אותי: חפציבה ילדה בשעה טובה את אוריה הקטן ויצאה לחופשת לידה, ופייחא תמלא את מקומה כעובדת מן המניין. ואם זה לא מספיק, פייחא נישאה לבחור מוסלמי משפרעם בשם אביב מוחי, בן 29, שבמשך שנים היה איש קבע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו