איזה כיף. לאורי היה זמן אלי ואל השטויות שלי. "רגוע כאן היום", הוא אמר כשהגעתי ליקב ללא הודעה מוקדמת, "אפילו שחררתי את העוזר. רוצה לנסוע לכרם-". ברור שרציתי.
אורי, היינן של שאטו גולן, אף פעם לא נראה כמו מישהו שחסר לו זמן. כמו מאסטר באומנויות לחימה הוא יודע מתי ואיך לזוז הצידה ברוגע, לתת למשקל של היריב לעשות בשבילו את העבודה ולנצח. זה מתחיל בדברים הכי בסיסיים. בחירת זני ענבים למשל.
חץ הוא מהייננים הראשונים בישראל שהבינו שאם יש לך יקב בדרום החם של רמת הגולן, ואת הענבים אתה מגדל לידו, עדיף שהם ידעו להסתדר טוב באזורים חמים. "זנים מקומיים הם זנים שלא צריך להתאמץ כדי לגדל במקום", אמר לי, שבוע לאחר מכן, אורי רן, מנכ"ל יקב צרעה. צודק. גם בשאטו גולן לא השקיעו במאבק חסר הסיכוי בזנים הצפוניים חובבי הגבהים, אלא בגידול של זנים חובבי מקומות נמוכים וחמים. הם עשו הכל לא כדי להסתדר עם מה שיש, אלא כדי לעשות את הכי טוב ממה שיש. (יותר טבעי מאשר לעשות את הכי טוב ממה שאין, לא-).
התחלנו בחלקה של טוריגה נסיונל זן פורטוגלי במקור. הענבים על הגפנים כבר התפוצצו מרוב טעם וצבע, אבל אורי נתן להם שיבשילו עוד קצת. אחרי הכול הם מיועדים ליינות קינוח עשירים בסוכר. משם המשכנו אל חלקת המורבדר, זן שמקורו בדרום צרפת. על הגפן הוא דוגמן אמיתי, ביקבים הוא משמש בעיקר לבלנדים.
בקצה כל שורת מורבדר, נטועה גפן אחת מזן לבן - מוסקט קנלי. למה היא שם? כי חייה של הגפן הראשונה בכל שורה, זו שליד השביל, קשים יותר מאשר של אחרות. היא משקיעה בקרב על המים, על חשבון איכות הפרי. כדי שהפירות הללו לא יגיעו ליקב, אורי היה מבקש מהבוצרים להתעלם מהגפנים הקיצוניות. הבוצרים מצדם די התעלמו מהבקשה.
הפתרון הפשוט והחכם היה לטעת מוסקט קנלי בתחילת כל שורה, ולצמצם את ההוראה בבציר לכדי: 'אל תגעו בלבנים'. משהו שכל אחד יכול להבין. כך אפשר גם לזהות את הטעויות בשלב מאוחר יותר. עברנו ליד חלקת הגרנאש שנבצרה לא מזמן וחזרנו ליקב, אחרי עצירה קצרה להצטיידות במטע אפרסקים. טעמנו רוזה בתסיסה, סוביניון בלאן תוסס מהמיכל ומהחבית, וגם כמה אדומים בתהליך, עשירים בצבע ובטעם, אבל ברובם נעימים לשתייה עוד בשלב הזה.
"איך אפשר לצרוך משהו בלי להבין איך הוא נוצר-", אורי שאל, אחרי שטעמתי את "גשם ורוד 2011" שמאוד הזכיר לי את הרוזה התוסס. נכון, רובנו צורכים באופן הזה, אבל הרבה יותר טעים כשמבינים את התהליך. גם את ריחות ההדרים של הסוביניון בלאן התוסס מבציר 2012, אפשר היה לזהות בקלות ביין המוכן מבציר 2001, לצד מליחות קלה וחמיצות שהבליטה בדרכה את עושר הטעמים.
טעמנו "גשם לבן 2011", בלנד צהבהב של רוסאן, גרנאש בלאן וויונייה, שמצליח להיות רחב ועשיר, אפילו שמנוני, בלי להעיק לשנייה, וגשם אדום 2009, שעשוי ענבי גרנאש ומורבדר, בלי סירה הפעם. יין חמוץ, מלוח, עשיר בטעמים, מאתגר, נבזי. נראה שהוא יתאים לכל המנות שבעולם. מסלט ירקות עד לאנטרקוט על האש. לסיום טעמנו מורבדר מבציר 2010. יין כהה ולא מתוק, שמתפוצץ על החיך בטעמי פרי שחור ונסוג במהירות. אותי הוא די הקסים אך בהמשך הדרך הבנתי שהנסיגה הזו היא כנראה הסיבה לכן שלא עושים ממנו יין זני.
נפרדתי מאורי ויצאתי לכיוון בית שאן. שמח שיכולתי להבין עוד משהו על הדרך בה נוצר מה שאני כל כך אוהב לצרוך.