לפני שש שנים קיבלה לירז אסייג, דיירת "האח הגדול", את הבשורה שכל אדם חושש ממנה. ולמרבה הפלא, היא דווקא חשבה שסוף־סוף תפילותיה נענו.
"היה לי קשה לנשום, אז הלכתי לרופאה. כשאתה שמן וקשה לך לנשום, מייד כולם חושבים שזאת הסיבה. הרופאה אמרה לי לעשות דיאטה", היא נזכרת. "יצאתי משם כשאני מרגישה שמשהו עדיין לא הגיוני בגוף שלי. לא קושי של אף סתום ולא של שומן, אלא תחושה שממש קשה לי לקחת אוויר.
"חשבתי מה אני עוד צריכה לעשות, כי אני לא אוכלת יותר מדי ועושה ספורט. אני שמנה כי אני שמנה, אז לפחות שיעשו לי בדיקות דם בסיסיות. הרגשתי לא בנוח והלכתי לרופאה נוספת. הרופאה השנייה הסתכלה עלי, נתנה לי הפניות לבדיקות ואמרה: 'טוב מאוד שבאת'.
"אני שוכבת בבדיקת אולטרה־סאונד, וטכנאי מבוגר וסופר חסר טקט בודק אותי ואומר לי: 'מה זה הממצא הענק הזה?'
"אמרתי לו 'מה?' בבהלה, אבל הוא לא הסכים לדבר. בינתיים האחות מאחור מקלידה, מביאה לי מעטפה ואומרת לי: 'אנחנו לא אמורים להגיד לך, אבל יש לך גידול והרופאה תסביר לך הכל'".
כך, אחרי סדרת בדיקות מפחידות וביופסיה גילתה אסייג שגידול סרטני התיישב לה על קנה הנשימה ושלח גרורות לאונה הימנית של בלוטת התריס.
"הגעתי למצב שהגידול ממש דחק לי את הקנה, והייתי בסכנת חנק אמיתית. לא היה ממש זמן לראות מה הורג אותי קודם, הגידול עצמו או החנק, ומייד הכניסו אותי לניתוח.
"היתה שם סוללה של מלאכים, כולל רופא מיוחד שהטיסו מצרפת לנתח אותי. גם תיעדו הכל, כי אני הראשונה בארץ שעברה ניתוח מהסוג הזה. בדרך כלל אנשים עם גידול במקום הזה עוברים ניתוח שמשאיר צלקת מאוד גדולה, אבל לי יש צלקת קטנה בצורת פה של כלב אמסטף.
"זה היה ניתוח מאוד ארוך ומורכב. במהלכו נפגע לי עצב שמשפיע לי עד היום על יד ימין. במשך שנה לא יכולתי ללבוש חזייה לבד. זה כמו כאב שיניים, רק פי מיליון, ואפילו אם שערה היתה נוגעת לי בנקודה - הייתי מתה מכאבים. עם השנים למדתי לחיות עם זה. אמנם לפעמים יש טיפה רעידות, אבל זה שטויות".
לא פשוט לקבל בשורה על גידול באמצע החיים.
"לרגע לא פחדתי. הסתכלתי למעלה לאלוהים ואמרתי 'תודה'. לעצמי אמרתי שסוף־סוף הבקשות והתפילות שלי נענו. החיים שלי היו כל כך מלאי סבל ברמת ההישרדות היומיומית, שאמרתי לעצמי שהנה - הגיע הזמן לסיים את הסיפור. מבחינתי הייתי לחלוטין בסוג של כלא, וכשחליתי זה בעצם שחרר אותי. הרגשתי שמשחררים אותי מהחיים האלה".
יש לך עניין של דילים עם השמיים.
"חבר קרוב ביקש ממני לעבור את הניתוח בשלום, כי לדבריו, העולם הזה לא יכול להתקיים בלעדיי. נשבעתי לו שאעשה הכל לעבור אותו בהצלחה. היה בחדר הניתוח רעש של מכונת חמצן שהזכיר לי מנוע של אופנוע. כל הזמן חשבתי על הנסיעות המשותפות שלנו, שהרגשתי בהן מאושרת וחופשייה. מבחינתי בניתוח הייתי על האופנוע".
לא היו חששות שזה לא יצליח, חלילה?
"אמרו לי שיעשו את כל המאמצים שהניתוח יצליח, אבל הכינו אותי שאדע שהמיקום של הגידול בעייתי ושאני עלולה לקום בלי קול, או לא לקום בכלל. אבל מבחינתי זה היה בסדר. הייתי אדישה לנושא, וכל השיח שלי עם אלוהים היה בסגנון 'זה מה יש' ו'תודה' ו'אם אתה לוקח אותי - אז גם תודה'. לא ממקום של תבוסתנות, אלא ממקום של זה מה שצריך לקרות".
אסייג, בת 35 ("אני לא נותנת חשיבות למספרים. לא בגיל, לא במידת המכנסיים ולא במשקפיים"). באופן מוזר, היא מסרבת לחשוף את שם משפחתה המקורי שאיתו נולדה. "בוא לא נפתח את זה", היא מבקשת. "זה שם שאני לא גאה בו ובמי שקיבלתי אותו ממנו".
היא גדלה בבית חרדי בפתח תקווה, למדה בבית הספר היסודי "נצח ישראל" וסיימה את "אולפנת ישורון", שניהל באותם ימים הרב שי פירון, לשעבר שר החינוך. במקביל היתה פעילה בסניף מלאבס של בני עקיבא, בשבט נריה. כשהשם עולה, היא מתחילה לזמזם מייד, במין רפלקס, את אחד השירים המוכרים של התנועה ("יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך"), כאילו לא עברו 20 שנה.
אמה היא חצי מרוקאית וחצי ספרדייה ("הצד המשובח"), מסתובבת בכיסוי ראש. אביה חצי מצרי וחצי רוסי, חובש כיפה שחורה. ללירז יש עוד ארבע אחיות ואח, כולם מלבדה עדיין דתיים.
לדבריה, משפחתה, למעט אחותה הקטנה, אביגיל, גילתה לראשונה על כניסתה לבית "האח הגדול" יחד עם שאר צופי הטלוויזיה. כשמגלים, עד כמה שהיא מוכנה לחשוף, את מידת מורכבות היחסים שלה, כהגדרתה, עם אביה, הידיעה הזאת לא מפתיעה.
"כילדה היתה לי משאלה שהוריי לא יהיו נשואים", היא משתפת. "בכל לילה לפני השינה, במקום 'קריאת שמע' הייתי מתפללת שהם ייפרדו. אני זוכרת שהייתי עושה דילים על זה עם אלוהים".
מה הפריע לך בנישואים שלהם?
"גדלתי בבית מורכב. אמא מדהימה, חמה, אוהבת ומושלמת. מלאכית בדמות אדם. אבא שלי קצת יותר מורכב, והיו לנו יחסים מורכבים מאוד כל החיים. הוא אדם פחות חם, עם אופי מאוד דומיננטי וקשוח. זה ליווה אותי עד לפני שנה, כשיצאתי לחופשי והשתחררתי סופית.
"אמא שלי הכילה תמיד, חיבקה, ליטפה, עודדה ותמכה. היא היתה שם כל הזמן. אין לי שום טענה אליה, ואני לא יכולה לשפוט אותה לפי האופי שלי. אני הייתי מתנהגת אחרת בסיטואציה, אבל אני לא אמא שלי והיא לא אני".
את בקשר עם אביך היום?
"לא, אנחנו לא מדברים, ואני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שבה דיברנו. זה היה לפני יותר מעשר שנים".
הוא ניסה לחדש את הקשר?
"לא. כשאצלי יורד מסך שחור על מישהו - זה לא שחור שקוף, אלא שחור־שחור".
היא גרה עד היום בפתח תקווה. "היו לי גיחות לצפון, לדרום, כמעט לחו"ל - ובסוף אני עדיין בעיר הזאת", היא צוחקת ומגלגלת עיניים במבט של "זה מה יש".
מייד בתום לימודי האולפנה התנדבה לשירות הלאומי בפנימייה לילדים שהופרדו ממשפחתם. את השנה השנייה בשירות - שבסופו של דבר לא הושלמה בגלל החתונה - עשתה בחוות סוסים טיפולית.
"אחרי הגידול, כל השיח שלי עם אלוהים היה בסגנון של אם תיקח אותי - אז גם תודה". אסייג // צילום: אריק סולטן
ב־35 שנות חייה ניהלה, לדבריה, חמש מערכות יחסים. לחופה היא צעדה אחרי חודשיים של היכרות בלבד, כשהיתה בת 19. מה שנראה, לכאורה, כתפנית חיובית בחייה התגלה כטעות גדולה שהסתיימה בגירושים והותירה בה צלקת עד היום.
כשנישאה נפרדה משם משפחתה הראשון, ששנאה, ושינתה לאסייג. "אסייג זה לא שם הנעורים שלי, אלא שם שהוצמד אלי כשהתחתנתי - ומהר מאוד התגרשתי. בשלב הזה הייתי רוצה להחליף גם את האסייג. לשם הנעורים שלי אני לא אחזור, זה לא שם משפחה שאני רוצה לשאת".
למה מיהרת להתחתן אחרי חודשיים בלבד?
"רצינו לעבור לגור יחד, וההורים שלי פסלו את זה על הסף. הם אמרו: 'מה פתאום, אין דבר כזה לעבור לגור יחד בלי חתונה', והציבו תנאי - או שמתחתנים או שלא עוברים לגור יחד. באותם ימים זה נראה לי מוצא מאוד הגיוני והזדמנות בשבילי לצאת מהבית".
ולמה התגרשתם כל כך מהר?
"כשגדלים בבית מורכב, זה גורם לך לחפש בחוץ, במודע או לא, את אותו הדבר. כשעברו הימים גיליתי משהו אחר. היום אני יכולה להגיד לך שבנס הצלחתי להתגרש.
"אדם שעבר את מה שאני עברתי בחיים היה יכול לסיים מסומם באיזו תעלת ביוב, עם קצף שיוצא מהפה. אבל מגיל צעיר מאוד אני כל הזמן חושבת ומפעילה את ההיגיון, ובזכות זה אני פה - בזכות ההיגיון הבריא שלי".
באותה תקופה היית עדיין דתייה?
"אין לי ממש את ההגדרות האלה. לא אז ולא היום. גם היום אתה לא יכול להגדיר אותי דתייה, למרות שאני שומרת כשרות יותר מכולם, כי אני לא אוכלת חיות. אני לא שומרת שבת כהלכתה, ומצד שני נרות שבת אני לא מפספסת. כאחת שגדלה בסביבה דתית, אני יודעת שאף אחד לא חי באמת לפי הספר".
אם כך, מיותר לשאול מתי יצאת בשאלה.
"נכון, פשוט חייתי את חיי פחות לפי התבנית שבה גדלתי, באווירת התמיד 'אסור, אסור ואסור'. הוצאתי את זה מהחיים שלי".
היא מתארת "חיים קשים" בלי לפרט מה בדיוק קרה שם. כשהזיכרונות עולים, אף שאינה משתפת בפרטים בקול, היא מייד נחנקת, מתחילה לדמוע - ורק אחרי שתי דקות מתאפסת.
"היו הרבה רגעים קשים", היא אומרת. "רגעים שניצלתי בנס, רגעים שלא היה לי איפה לישון, שלא היתה לי קורת גג. והיו רגעים עם הרבה רוע. עם זאת, מעולם לא הרגשתי בשפל, למרות שהדברים שחוויתי היו שפלים".
גרת ברחוב?
"במשך ארבעה חודשים. היה לי רכב והייתי ישנה בו בלילות. הייתי מתקלחת בחדר כושר. לא יכולתי לגור אצל האחים שלי, כי הם עצמם גרו אז עדיין אצל ההורים".
איך נחלצת ממצב הביש הזה?
"זו היתה תקופה שכל מה שחיפשתי בה זה שקט. אני זוכרת שהלכתי ברחוב ליד האזור שבו גדלתי, והיה שם בית אבות. נכנסתי לחדר המנהלת ואמרתי לה: 'אין לי איפה להיות, אני יכולה לשכור פה חדר?' למזלי היא הסכימה".
הוטרדת פעם מינית?
"פעם אחת? הרבה. אני לא חושבת שיש אישה שלא עברה הטרדה מינית. באופן אישי עברתי הרבה מקרים, אבל זה קשוח בשבילי לדבר על זה. אני שייכת לנשים שמאמינות שאם עברת דבר כזה, אסור לך להתבייש בזה. מי שצריך לתלות את עצמו - זה הפוגע.
"בעבר, היו לי גם מורים שהטרידו אותי. אחד מהם, כדי לגרום לי להזדקף יותר בכיסא, היה 'מיישר' אותי דרך הישבן - ומשאיר את היד שם. במשך שנים התביישתי בזה ולא סיפרתי לאף אחד, אבל היום יש לי הכלים להגיד ולהתמודד.
"היה לי מורה אחר שנהג לבקש שאשב על השולחן מול כולם, כדי 'להדגים' משהו, וכשהייתי מתיישבת - גם הוא היה משאיר שם יד. האחרים חשבו שהוא אוהב אותי יותר מכולם, אבל לדעתי הוא בסך הכל רצה לגעת. היו עוד כמה מקרים קשוחים יותר, אבל אני לא חושבת שזה המקום לסגור חשבונות.
"כל מקרה כזה מצלק את הנפש ברמות הכי גבוהות שיש. העולם שלך קורס עלייך כשזה קורה. את מאבדת אמון מוחלט במין השני. אף אחד לא מכין אותנו להתמודדות כזאת.
"כשהייתי בוגרת יותר, מישהו רק איים עלי, אז נעמדתי קרוב־קרוב אליו ותפסתי אותו באשכים הכי חזק שיכולתי. זה היה כואב, הוא התפתל. אמרתי לו: 'פעם אחרונה שאתה עושה כזה דבר' - והלכתי. חודשים אחר כך הוא לא הפסיק להתנצל. אין מקום לזה בעולם שלנו".
לא עלו בך אף פעם מחשבות אובדניות?
"אף פעם. ידעתי שלעצמי אני לא אעשה כלום".
• • •
מאז שהיא זוכרת את עצמה היא "שמנה". גם כשבגרה הפכה להיות "דוגמנית שמנה" ולפני 14 שנה אפילו קטפה את תואר "מלכת היופי של השמנות". הנושא הזה יהפוך, כפי שבוודאי ציפו בהפקת "האח הגדול", לאחד הדיונים המרכזיים בבית. אסייג חיה עם זה בשלום, אבל הסביבה שלה פחות.
"אני נולדתי שמנה ואמות שמנה. כל החיים שלי קיבלתי חיצים וריקושטים על כמה שאני שמנה, מכל מקום אפשרי. מהבית, מהשכנים, מהחברות ומקופת החולים. מגיעה מקוררת? אומרים לי 'את שמנה'.
"יחד עם זאת, כל הזמן הייתי מסתכלת בראי בבוקר ואשכרה לא מבינה איפה המפלצת שמדברים עליה. על מה אתם מדברים? איפה הפרה שאתם רואים ואני לא רואה?"
מה את היית רואה?
"הייתי רואה מישהי ממש־ממש בסדר. הייתי ילדה שמסתכלת בקטע תמים ואומרת 'יש לי שפתיים כאלה יפות, אף ממש חמוד' - ועפה על עצמי. איך אתם לא רואים את זה?
"אני יכולה לתת לך עכשיו כל דיאטה שקיימת ביקום, כי כל דיאטה שיצאה באו לספר לי עליה. אצלנו במשפחה המורחבת אני לא השמנה היחידה, אבל איכשהו בנושא הזה הייתי העניין של כולם".
כילדה זה פגע בך חברתית?
"חברתית, לא. אני שומעת על מקרי בריונות נגד ילדים שמנים, אבל אני באופן אישי לא הכרתי את זה. אצלי זה היה הפוך. בחוץ הייתי מקובלת. בהופעות בית הספר הייתי בשורה הראשונה, משתתפת תמיד בטקסים ומאוד בפרונט, ודווקא בבית שלי זה לא היה. הייתי מגיעה למפגשים עם המשפחה המורחבת, ובזמן שכל הדודים היו יושבים ומשחקים - אני הייתי צריכה לצאת להליכה עם אחד הדודים.
"כשהיית בת 24 יצאתי עם מישהו, ואחרי שלושה חודשים יחד, עם מגורים משותפים, הוא פתאום אמר לי: 'אני לא יכול להיות עם מישהי מלאה'. מבחינתי זה היה הלם. הרגשתי שהאדמה שאני דורכת עליה נשמטת.
"כל הזמן אמרו לי 'תרזי', וזה לא הזיז לי, אבל כשזה הגיע מהגבר שהייתי בטוחה שנהיה יחד לנצח - מאותה שנייה פשוט הפסקתי לאכול והתחלתי להתאמן בטירוף. לא עניין אותי כלום, רק איך אני הופכת לרזה. ועם כל קילו שירד, וירדו 50, ירדה עוד לירז, ירדה עוד שמחה. הייתי הצל של עצמי. אנשים ברחוב היו אומרים לי 'וואו, איך רזית', ואני נראיתי הכי רע שיש".
לפחות הזוגיות עם הגבר ההוא השתפרה?
"כל קילו שירד, הקנאה מצידו גברה. אחרי שנה ברחתי גם משם וחזרתי לאכול שוב כמו שבאמת רציתי".
עד כמה את שלמה עם הגוף שלך היום?
"אני מתה על הבטן שלי, ומבחינתי היא כמו בצק של חלה, אני מלטפת אותה בלילה וגם סתם ככה באמצע היום. אני יודעת שהגוף שלי הוא לא 90־60־90 ואני רואה את כל הצלוליטיס.
"להגיד ששמן הוא לא אדם בריא זו שגיאה מהיסוד. כל הבדיקות שלי ברוך השם בסדר, טפו טפו טפו. ברזל לא חסר לי, ואני אפילו לא אוכלת חיות".
את צמחונית או טבעונית?
"אני צמחונית פלוס, והלוואי שאצליח להגיע לרמת טבעונות. אם יצליחו להמציא שוקולד טבעוני - אני אהיה טבעונית. אם אני לא מזריקה שוקולד לווריד בזמן מחזור, ברמת הצנצנת נוטלה, זה לא עובר".
בבית "האח הגדול". "חשבו שאתהלך בחיג'אב בזמן שכולן משתזפות בביקיני"
אסייג, דוגמנית מידות גדולות, מרגישה בנוח מול המצלמות, ולאחרונה אף הצטלמה בעירום מלא (אך לא פרונטלי) לתערוכת אמנות. היא אוחזת בתואר הדוגמנית השמנה הראשונה שהופיעה על שלט ענק בנתיבי איילון, לצד דוגמניות רזות, במסגרת קמפיין לשבוע אופנה שנערך לפני שנתיים.
"כשיגיע היום, ואני מאמינה שהוא יגיע, חברות אופנה יהיו פחות שמנופוביות וייקחו פרזנטורית שהיא שמנה. בעולם המגמה הזאת כבר מתרחשת, אבל פה לא. זה חייב להשתנות, כי זה לא מציאותי ולא הגיוני שיראו לנו מודל אחד. הפרצוף שלנו שונה, הדעות שלנו שונות, הצבעים שלנו שונים, וכמו שיש דוגמניות אתיופיות וג'ינג'יות שצועדות - חייבת להיות גם דוגמנית שמנה.
"אני לא יפה פחות בגלל הבטן או התחת שלי. אני יפה, נקודה. כשאני אומרת שאני מושלמת, זה לא בא ממקום של שחצנות, אלא ממקום שאני מאמינה שכל אחד מושלם בדרכו, כי נבראנו בצלם".
כמי שבאה ממשפחה דתית, היתה לך בעיה להצטלם בתחתונים וחזייה, שלא לדבר על עירום?
"ממש לא. נולדתי עירומה ואמות עירומה. אין שום פסול בגוף שלי. הוא מושלם".
• • •
לבית "האח הגדול" היא נכנסה בלי שצפתה, לדבריה, באף עונה קודמת, ומייד נאלצה להתמודד עם דיירים שבשום הקשר אחר לא היתה מתחברת אליהם. ע"ע סימה בכר ומירב ישראל, שתי דומיננטיות שהתקשו גם הן לעכל את אסייג והרבו לריב איתה על רקע דרישותיה בענייני מזון, "חוסר האכפתיות שלה" משאר הדיירים וה"צביעות שלה" בקשר לצמחונות ולטבעונות.
"מירב וסימה לא רלוונטיות היום, וחבל שנתעכב עליהן ונבזבז עליהן את הזמן שלנו. יש כמה שם שהם חברים טובים, אבל סימה ומירב הן לא שתיים מהם".
בשבוע שעבר הודחה לבסוף אסייג מבית האח, אחרי שהועמדה להדחה בכל שבוע. "אני גאה מאוד בעצמי שנשארתי מי שאני, ושהעברתי את המסר והאג'נדה שלי. הראיתי שנכון לנהל שיח בצורה מתורבתת ומנומסת, ולא להיגרר - גם כשמנסים להכשיל אותך ולגרור אותך לשם.
"יש לי אפס סובלנות כלפי כל דבר אלים, ומבחינתי אלימות זה המכות המילוליות שחטפתי שם, החיצים, העליהום והחרם של נשים שהן אימהות, שהיו מתות אם היו עושים דבר כזה לבנות שלהן. חוויתי מספיק דברים רעים בחיים כדי להבין שאני יכולה להיות סופר חזקה ולא בצורה שלהן".
את לא מרגישה שהיו רגעים שיצאת בהם פראיירית?
"לרגע לא. התהלכתי בכבוד ובשלמות, ולא התנצלתי לרגע על מה אני לובשת ומה אני אוכלת. לאף אחד אין הזכות להחליט בשבילי או להתערב לי".
הרגשת שסימנו אותך?
"כשיש מישהו מאוד חזק ושלם עם עצמו, שלא מתבייש להגיד הכל בדרך ארץ, זה לא בא לכולם בכיף בעיניים. כשעמדתי מולן גרמתי להן להרגיש שהן פחות. שום מנתח פלסטי לא יכול לעבוד על הבפנים, אלא רק האדם עצמו. דוגמה מצוינת לשלמות פנימית שהיא סופר מהממת זאת אביבית בר זוהר. אני שרופה על כמה שהיא אמיתית ושלמה. מבחינתי, היא תנצח".
את מרגישה שהיית המראה שלהן לכל מה שמפריע להן בעצמן?
"מאוד, מראה חזקה ולא מתנצלת, כי יש לי זכות ללכת בבגד ים בדיוק כמוהן ולאכול בדיוק כמוהן, וזה לא הסתדר להן. נכנסנו מאותן המדרגות ונצא מאותן המדרגות, ולא יהיה פה שוויון רק לאישה הרזה".
"כשיש שמנופוביה ושוביניזם זה לא עובד, ואני לא יכולה להיות סלחנית כלפי זה. זיהיתי את זה פעם אחר פעם אצל תומר רוטשילד, ובפעם הרביעית והחמישית שזה חזר על עצמו - נגמר לו הסרט. לא נאה לך בעין מה שאתה רואה? הצלוליטיס שלי מפריע לך? אל תסתכל. אני לא אתנצל על זה ולא אסתתר, ואם מישהו בבית או מהצופים חשב שאני אתהלך בחיג'אב בזמן שכולן משתזפות בביקיני - הוא חי בסרט".
כל המריבות לא הצליחו לערער אותך?
"זו התמודדות לא קלה, אבל לרגע לא נשברתי. לצערי ולשמחתי, אני רגילה לריקושטים מהסוג הזה. לא הגיוני שילדה בכיתה ו' כותבת לי הודעה על מכות שהיא חוטפת בגלל איך שהיא נראית. נשים כמוני כותבות לי שמאז שהן ראו אותי על המסך, הן כבר לא מתביישות והן עומדות על שלהן".
הופתעת שהודחת?
"עמדתי להדחה בכל שבוע, ובכל יום שהייתי שם הרגשתי שקיבלתי מתנה".
איך היתה השיחה הראשונה עם אמא אחרי?
"מאוד מרגשת. היא אמרה לי: 'לפני הכל, אני גאה בך', עם הרבה בכי. אמרתי לה תודה, כי עברתי שנים של הכשרה כדי להתמודד עם זה כמו שהתמודדתי".
מיותר לשאול אם היתה שיחה עם אבא שלך.
"נכון".
מה חשבת על הזוגיות של ישראל אוגלבו ומגי טביבי בבית?
"אני חושבת שבאהבה אין חוקים. מה שנרקם שם זה עניין שלהם. מי אנחנו לשפוט ולהיכנס לרגשות. דנית ואליאב הכירו ב'אח הגדול' והתחתנו".
מה הלאה?
"יש הרבה דברים שאני לא יכולה לספר. בסוף החודש אעניק חזרה לכל מי שתמך בי, ונעשה משהו במחלקה אונקולוגית לילדים. אני אציין שש שנים לסרטן שלי, ויהיה מפגש גדול".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו