הנחמה שלנו

בשבועיים האחרונים נמלא שוב ביתם של ישראל ואורה עתיה בקולות צחוק. שוב יש על השיש במטבח בקבוקי תינוק, במסדרון ניצבת עגלה אפורה, ועל אחד הכיסאות מונח ברישול חיתול ורדרד.

החלטתם להביא עוד ילד לעולם היתה מלווה באינספור התחבטויות והתייעצויות עם אנשי דת. הם היו בטוחים כי לאחר שבנם נחמן נרצח בדקירות סכין במהלך הטבח המחריד שביצע נדב סלע בביתו שבמושבה מגדל, הם לא ירצו עוד ילדים. הקדישו את מרבית זמנם לארבע הבנות ולשלושת הבנים הנותרים, ובעיקר התמקדו בשיקום נפשו של הבן נתן, שניצל ממסע הקטל לאחר שהעמיד פני מת. 

אבל הכמיהה להיות שוב משפחה עם שמונה ילדים לא נתנה להם מנוח. "בהתחלה חיפשנו תשובות לדרך הנוראית שבה נחמן עזב את העולם הזה, והרבנים אמרו לנו שהוא סיים את תפקידו בעולם הזה אבל יחזור אלינו בגוף אחר", אומרת אורה. "זה חלחל אצלנו. בסתר ליבי קיוויתי שנשמתו תתגלגל אל הילד הבא שלנו. לאורך ההיריון לא רציתי שיגידו לנו את המין, הייתי בטוחה שיש לנו בן זכר. רציתי שיהיה דומה לנחמן, תמים וטהור כמוהו.

"כשראיתי בלידה שזאת תינוקת הופתעתי לרגע, אבל שמחתי. הקדוש ברוך הוא ידע מה נכון לנו. בן היה נאלץ לחיות בצילו של נחמן ולשאת את שמו. זה משא כבד מדי לכתפיים של תינוק". 

בתזמון מצמרר ילדה אורה שמונה ימים לאחר הרשעתו של נדב סלע ברצח של אשתו דור כרסנטי, שני בניהם ונחמן עתיה. הוא נידון לארבעה מאסרי עולם מצטברים ולעשר שנים נוספות על ניסיון הרצח של נתן. כשבועיים לאחר מתן גזר הדין, חשפה משפחת עתיה את שמה של הבת: נחמה. 

"השם נגזר משמו של נחמן, וגם כי היא הכניסה לבית נחמה, רגיעה ותקווה לחיים טובים יותר", אומר ישראל. "הקדוש ברוך הוא פיצה אותנו על השבר שנפל עלינו. הרוצח לא הצליח להחריב את המשפחה שלנו. הוא לא יראה לעולם אור יום, ואנחנו הבאנו חיים חדשים לעולם". 

"השינה של נתן לא רגועה"

הרצח במושבה השקטה, הנושקת להר ארבל, היה מזעזע באכזריותו. בשבת, 28 בינואר 2017, עסקה דור כרסנטי (23) בהכנת ארוחת צהריים. בבית היו בעלה, ילדיה יוסף, בן השנה ועשרה חודשים, ובנימין, בן השנה וחודשיים, ושני ילדי השכנים שבאו לבקר - נחמן, בן ה־11 וחצי, ונתן, הצעיר ממנו בשנה. 

לפתע ניגש סלע למטבח, לקח סכין גדולה ודקר את דור בכל גופה, עד שהתמוטטה. את תחנוניה שמעו נחמן ונתן המבועתים. הם הבחינו בדור המתבוססת בדמה, ונחמן אף התקרב אליה בניסיון לעזור לה. סלע התנפל של שני האחים, ובתחילה נעץ את הסכין בידו ובפניו של נתן, שהתחנן אליו שיפסיק. לבסוף צנח הילד ארצה והעמיד פני מת.

סלע פנה לעבר נחמן ודקר אותו אינספור פעמים. לאחר מכן השליך אותו במורד המדרגות המובילות למרתף. משם המשיך אל שני בניו. תחילה שיסף את גרונו של יוסף, ולאחר מכן פנה אל בנימין הפעוט. כשידיו מגואלות בדם, הבחין כי נתן זז מעט על הרצפה, ניגש אליו ובעט בחוזקה בראשו. רק כשהאמין כי כולם אינם בין החיים, נמלט למטע עצי זית הסמוך לביתו. 

נתן העז לפקוח את עיניו לאחר ששמע את דלת הבית נטרקת. באומץ יוצא דופן ניגש אל דור ושאל אותה אם היא חיה. כשלא השיבה, יצא מהחלון, רץ לעבר הכביש וצעק לעוברים ושבים כי דור נרצחה.

"נדב נעל את הדלתות והחלונות והתנפל על דור", סיפר נתן בראיון ל"שישבת" חודש לאחר הרצח. "כשהוא בא אלי, אמרתי 'שמע ישראל'. השם נתן לי בינה ועצמתי עיניים. לא הרגשתי כלום. זה היה חסד של השם".  

סלע נעצר שעתיים לאחר הרצח. נתן הובהל לבית החולים רמב"ם בחיפה, ומצבו הוגדר בינוני. לאחר יממה שוחרר לביתו, שתי זרועותיו נתונות בגבס ועל לחיו שלושה חתכים גדולים ועשרות תפרים.

נתן (משמאל) עם נחמן. מתכנס בעצמו בכל פעם שמדברים על הרצח

כארבעה חודשים לאחר מכן, בעוד הרוצח מנסה לשכנע את בית המשפט כי הוא סובל מבעיות נפשיות ואינו כשיר לעמוד לדין, עקרה משפחת עתיה מהמושבה ועברה להתגורר בשכונה החרדית קריית שמואל שבטבריה. 

נתן, שחגג לפני כחודש 12 שנים, נעדר יותר מחצי שנה מבית ספרו "חמדת התורה", וסדר יומו נסב סביב טיפולי פיזיותרפיה ושיחות עם פסיכולוגית. בספטמבר האחרון הוא נרשם לתלמוד התורה "תפארת טבריה" ונאלץ לחזור שוב על כיתה ה', לאחר שהפסיד שיעורים רבים בגלל הטיפולים. 

בית הקרקע השכור של ישראל (44) ואורה (37), חוזרים בתשובה המשתייכים לקהילת ברסלב, גדול בהרבה מהדירה הסגפנית והקטנה במגדל. יש בו חמישה חדרים מרווחים יחסית - סלון, חדר הורים שבו ישנה גם התינוקת, ועוד שלושה חדרים לשבעת הילדים הגדולים יותר - איילת השחר (14 וחצי), נתן, משה חיים (11), אברהם יצחק (10), שרה (8 וחצי), רחל (7 וחצי) ואדל (שנתיים). דמי השכירות לבית שולמו בעזרת פיצויים שהתקבלו מחברת הביטוח לאחר שנחמן נרצח ובעזרת תרומות שקיבלה המשפחה. 

על דלת העץ בכניסה לבית בולטות שתי מדבקות גדולות, "השם אוהב אותך" ו"ככה ה' רוצה", לצידן צרור שיני שום מאובק, נגד עין רעה. את פני הנכנסים מקבל קיר כחול שעליו תמונה אחת בלבד, של נחמן, הנראית כמרחפת בשמיים אינסופיים. מול הסלון, בחדר השירות, התמקם נתן. לאחר שנים שבהן ישן במיטת קומתיים מתחת לנחמן, ביקש כעת לישון לבדו. לא היה אכפת לו שלצד מיטתו נמצאים גם מכונת הכביסה ומקפיא. יותר טוב לי ככה", הוא אומר, "פה יש לי שקט, אני לא צריך להתווכח עם האחים שלי אם לסגור את הדלת או לכבות את האור". 

לחדר שלו יש יתרון נוסף. החלון שמעל למיטה מוביל לגג של יחידת הדיור הממוקמת מתחת לבית, וכמעט מדי יום הוא יוצא לשם, להקשיב לציוצי התוכים הבוקעים מהכלוב של השכנים ולהביט בכנרת, שנגלית במלוא הדרה. 

שם אתה גם חושב על נחמן?

"לפעמים". הוא מתכנס בעצמו בכל פעם שמנסים לשוחח עימו על הרצח. ידו נוגעת בלי משים בפלסטרים המיוחדים שעל לחיו, האמורים להפחית את האדמומיות ולטשטש את הצלקות. גם השינוי הנפשי שחל בו בולט לעין. מילד ורבלי וסקרן הפך לשקט ומופנם.  

"למרות שהוא מקבל טיפול פסיכולוגי, עדיין קשה לו ללכת לבתים של חברים", נאנח ישראל. "הוא מעדיף לשחק איתם בבית הספר, ולחזור לכאן אחרי הלימודים. הביטחון והשלווה עדיין לא חזרו אליו. עד לפני כמה חודשים הוא נהג להיכנס בכל לילה למיטה שלנו, ורק אחרי שנרדם הייתי לוקח אותו לחדר שלו. עם הזמן הוא פחות ישן איתנו.

"לפעמים אני מסתכל עליו כשהוא ישן, ורואה שהשינה שלו לא רגועה. הוא זז הרבה ומכווץ את הפה והעיניים. אני יודע שהיה יכול להיות יותר גרוע, אבל השם בירך אותנו ונתן לו קצת לשכוח. רק את אח שלו הוא לא ישכח לעולם".

"אמרו שיחזור בגלגול נשמות"

נתן אומר שהיה רוצה לחלום על אחיו. "רק פעם אחת, לפני כמעט שנה, חלמתי שאני בבית דומה לבית של דור, והיו שם גם אבא שלי וחבר שלו. פתאום הרוצח יצא מאחד החדרים עם סכין ביד. אבא שלי והחבר התנפלו עליו, זרקו עליו כיסאות ולקחו ממנו את הסכין. הוא לא הצליח להרוג אף אחד וגם לא לדקור אותי". 

ואיפה היה נחמן?

"הוא היה שמור בבית, והרוצח לא היה יכול להתקרב אליו או אל דור והילדים שלה". 

אם הוא יתגלה לך בחלום, מה תגיד לו?

"אשאל אותו למה זה קרה לו ככה. אמא ואבא אמרו לי שנחמן בא לעולם לזמן קצר והיה צריך ללכת. אני לא מבין למה הוא הלך בצורה כזו ולא בתאונה, למשל. למה דווקא רצח? זה קשה וכאב לו. אם היו דורסים אותו, אז הוא היה נפגע ודי. בתאונה הנהג לא תמיד מתכוון. ברצח, כן". 

משפחת עתיה. למעלה, מימין: ישראל עם התינוקת נחמה ואורה. בשורה האמצעית: משה חיים, שרה ונתן. למטה: אברהם יצחק, אדל, רחל ואיילת השחר // צילום: גיל אליהו/ג'יני   

ההחלטה להיכנס להיריון נוסף עלתה כחצי שנה לאחר המעבר לטבריה. "כשעזבנו את מגדל, אחרי שחוזה השכירות הסתיים, היתה לנו הקלה קטנה, כאילו אנחנו משאירים את הטראומה מאחור ופותחים דף חדש", אומר ישראל וקולו נשבר. "לא הסתכלנו לאחור, ולא היה בנו צער על עזיבת הבית שבו גדל נחמן. אפילו את מיטת הקומתיים שלו ושל נתן השארנו שם".

אורה מוחה דמעה. "רק פה התחלנו לנשום. כשחברים ראו שאנחנו נרגעים קצת, הם התחילו לשאול מה קורה עם עוד ילדים. בהתחלה התנגדתי, הרי אף אחד לא יכול לתפוס את מקומו של נחמן. אבל ישראל היה הראשון שהתרכך. הסכמתי סופית כשהרבנים בירכו אותנו שנחמן יחזור אלינו בגלגול נשמות".

"הרגשתי את החוסר שלו בכל מקום", אומר ישראל. "אני רגיל שבאוטו יש ארבעה בנים, ופתאום אחד חסר. בעבר, כשלקחתי את הבנים לכנרת, ספרתי ארבעה ראשים במים. פתאום יש שלושה. הרגשתי שאני רוצה עוד ילד בבית. לידה היא חלק מההתחדשות ומהשיקום". 

ההיריון עבר על אורה בקלות יחסית. שלא כמו בלידות קודמות, היא לא סבלה מכאבים חזקים בגב וברגליים, אפילו הבחילות היו נסבלות. "אני מאמינה שזה בזכות נחמן, הוא שמר עלי מלמעלה", היא אומרת. "היתה לי תחושה טובה, מין התרוממות רוח". 

איך הגיבו הילדים להיריון?

נתן מתפרץ לשיחה. "אני הראשון שידע על ההיריון", הוא מחייך. "כשאמא היתה בחודש הרביעי, הלכתי עם אבא לרב דב קוק, ושמעתי את אבא אומר שאמא מרגישה לא כל כך טוב ויש לה ברזל נמוך. הוא ביקש ברכה לרפואה שלמה. הרב שאל אותו אם אמא בהיריון, ואבא ענה שכן". 

הופתעת?

"הופתעתי שלא ידעתי ולא שמתי לב, אבל שמחתי. בהתחלה רציתי שיהיה לי אח קטן, כדי שנוכל לשמוח בברית מילה, אבל גם אחות זה בסדר. היא מאוד חמודה". 

שבועיים לפני הלידה החליטה אורה לעלות לקברו של נחמן. "על פי הקבלה מומלץ לנשים הרות לא להיכנס לבתי קברות", היא אומרת. "אבל הבן שלי הוא צדיק, ומותר לבקר קברי צדיקים גם בהיריון.

"נחמן נטמן בקצה בית הקברות של מגדל, והקפדתי שלא להיכנס דרך הכניסה הראשית ולא לחלוף על פני קברים אחרים. הקפתי את המקום ודרכתי על קוצים ואבנים, עד שהגעתי לקבר. למרות שאני לא מרגישה שנחמן שם, ההסתכלות על המצבה מעניקה מוחשיות. עמדתי ובכיתי. ביקשתי ממנו שישמור עלי, ושהלידה תהיה קלה".

חשבת לקחת איתך גם את נתן?

"הוא הלך כמה פעמים עם אבא שלו, אבל מאוד קשה לו. הילדים האחרים הלכו רק באזכרה במלאת שנה".

"הרוצח ייענש מהשמיים"

בבוקר 30 במאי, ט"ז בסיוון, קיבל ישראל טלפון מפרקליטות מחוז צפון. הודיעו לו שבאותו יום צפוי בבית המשפט המחוזי בנצרת גזר דינו של סלע. ישראל נדהם מצירוף המקרים של התאריך העברי.

"זה בדיוק היום שבו עשינו ברית מילה לנחמן. זה נתן לי תחושה שיש השגחה. שלא נתאכזב. הלכתי לכולל שבו אני לומד וחיכיתי שיודיעו לי מה נפסק". 

נדב סלע הובא לאולמם של השופטים אשר קולה, דני צרפתי ורננה גלפז מוקדי. במשך דקות ארוכות ובמבט אטום הקשיב כיצד הם שוללים את כל ניסיונותיו להציג עצמו כלא שפוי בעת ביצוע המעשה. "לטעמנו הוכח מעל לכל ספק סביר כי בפנינו נאשם בעל קווים של הפרעות אישיות אנטי־סוציאליות, הפועל להתחזות לחולה נפש על מנת לנסות ולחמוק מלתת את הדין על מעשיו הנפשעים".

נוסף על מאסרי העולם המצטברים שנגזרו עליו והמאסר בגין ניסיון הרצח של נתן, הורו השופטים לרוצח לפצות את המשפחות ב־256 אלף שקלים עבור כל נרצח, ואת נתן ב־100 אלף שקלים. 

"כששמעתי בצהריים את גזר הדין רציתי ללכת קודם כל לקבר של נחמן כדי לעשות 'תיקון הכללי'", אומר ישראל. "בדרך התקשרתי לאורה ובישרתי לה. נכנסתי לבית העלמין עם ההכרה שנעשה צדק, ואחרי התפילה הייתי רגוע. היתה לי תחושה של ניקיון. 

"מהקבר הלכתי לאסוף את נתן מבית הספר ובדרך בישרתי לו. זו לא היתה דרמה מבחינת המשפחה, למרות שקצת חששנו בהתחלה, כשהוא ניסה להציג את עצמו כלא שפוי, או כשהפנה אצבע מאשימה כלפי הילדים שלנו וטען שהם רצחו את הילדים שלו. אם העונש היה קל יותר, אני מניח שהיינו מבקשים לערער".

אורה: "רציתי שהרוצח יקבל את המקסימום, למרות שמבחינתנו, את העונש האמיתי הוא יקבל אחרי שימות. דין שמיים חמור הרבה יותר". 

ישראל: "אם הוא היה חי בזמן התורה, היה פה עין תחת עין ושן תחת שן. גזר הדין היה עונש מוות, למען יראו וייראו. אני שמח שהוא יסיים את חייו בכלא ולעולם לא ייצא החוצה. מלוא עוצמת האכיפה הוטל עליו, וזה נתן לי להבין שבחברה הישראלית יש גופים שעדיין מתנהלים בשפיות". 

נתן, איך הגבת כששמעת שהרוצח הולך לכלא?

"שמחתי. מגיע לו. עכשיו אני רוצה לנסוע לכנרת עם אבא ולשוט בסירה".

"שימות בכלא". נדב סלע

לסלון פוסעת אדל, שהיתה בת חצי שנה כשנחמן נרצח. היא נראית כמו ילדת כפר יפהפייה בשמלה ורודה, רגליים יחפות ושיער בהיר אסוף ברישול. כשהיא מבחינה בנתן, היא נעמדת במהירות על הספה ומחייכת. "תָתן, תָתן", מפלח קולה הילדותי את האוויר, וזרועותיה מושטות קדימה. 

נתן מתיישב על הרצפה ומסמן לה לבוא אליו. הפעוטה מפילה את עצמה מהספה היישר אל זרועותיו, וצחוקה המתגלגל נשמע בכל הבית. נתן מאמץ אותה אל ליבו ושואל אם היא רוצה לקפוץ שוב. אדל מהנהנת בראשה במהירות, עד ששיערה משתחרר מהגומייה וגולש אל כתפיה.

אורה מתכופפת אליה ונאנחת מכאב. "זה מהניתוח הקיסרי", היא אומרת. "בדרך כלל יש לי צירים חזקים ואני תקועה שעות בבית החולים. הפעם היה לי קל ולא סבלתי. נסענו לבית החולים ביום חמישי בערב, והרופאים אמרו שאני בתחילת הלידה, ושמחתי. הנה אני קצת לוחצת ויש לי עוד ילד. 

"אחרי כמה דקות אמרו שהילדה במצב מסוכן. היא היתה הפוכה לגמרי. לא עם העכוז כלפי מטה, אלא עם הרגליים. הסבירו לי שיכולים להיווצר לה שברים ככה, שהיא עלולה להיחנק.

"התפללתי לנחמן שיעזור לי. הרופאים החליטו ליילד אותי בניתוח קיסרי והרדימו אותי לגמרי. רציתי לפחות להישאר ערה בניתוח כדי לחוות את הלידה, אבל בשלב הזה היה בלתי אפשרי לתת לי אפידורל".

"למה הילד שלי נלקח ממני?"

נחמה נולדה באותו לילה, 7 ביוני, במשקל 3.340 קילוגרמים. אמה ראתה אותה רק למחרת. "התעוררתי בחצות בחדר ההתאוששות, אבל הייתי מטושטשת לגמרי", היא מחייכת במבוכה. "אני לא זוכרת שום דבר. אחותי סיפרה אחר כך שאמרו לי שנולדה לי בת, ואני אמרתי, 'אבל אמרו לי שיהיה בן. הייתי בטוחה שיש לי בן'. אחר כך שוב נרדמתי, הייתי ממש בבלקאאוט.

"בבוקר האחיות הביאו אלי את הילדה, ולא ידעתי את נפשי מרוב אושר. נישקתי אותה וביקשתי שתישאר איתי בחדר במקום בתינוקייה. נעשיתי חרדתית מאז הרצח. לכן לא שלחתי את אדל לפעוטון, השארתי אותה איתי בבית. לפני כמה שבועות נתן היה אצל חברים שלנו, וכשלא חזר בדיוק בשעה שקבענו, ישראל הלך לשם להביא אותו. בעבר לא היינו נוהגים ככה".

אורה מספרת שנחמה לא מתעוררת בלילות, בוכה רק כשהיא רעבה. אורה מערסלת אותה בחיקה, והתינוקת מביטה בה במבט מרוכז, לא אופייני לבני גילה. 

"הייתי בטוחה שאחרי האובדן של נחמן, שהיה כמו התאום שלו, הוא ייצמד למשה חיים, שצעיר ממנו בשנה", היא אומרת ומביטה בבנה באהבה. "אבל נראה לי שהכי נוח לו עם שתי האחיות הקטנות שלו. הן לא מבלבלות לו את המוח ולא שואלות אותו שאלות קשות. הוא אוהב לצלם את נחמה כל הזמן בסלולרי, וממש הפך לצלם של הבית". 

נתן שולף את הטלפון הנייד המיושן ומחליק בידו על התמונות. כמה מהן יוצאות דופן ביופיין, והתינוקת המוארת באור קלוש נראית כאילו תועדה בתוך הרחם. "הוא מאוד יצירתי", מתגאה אורה ומצביעה על ציור שמן מרהיב התלוי על הקיר, ובו יונה היושבת על ענף, וברקע נוף הרים פסטורלי. "את הציור הזה הוא צייר לפני כמה חודשים, למרות המוגבלות הפיזית שעדיין יש לו ביד.

"הצעתי לו ללכת לקורס ציור, והוא הסכים. חשבתי שהאמנות תוציא ממנו את הדברים שהוא לא אומר. לצערי הוא הפסיק אחרי שיעור אחד. לפחות הוא מתמקד בצילום". 

"איזו תמונה הכי יפה בעינייך?" מפתיע אותי נתן בשאלתו. "אני רוצה לשים אחת מהן כתמונת מסך. אשים מה שאת תבחרי".  

בשבוע הבא מתכננת משפחת עתיה לקיים סעודת הודיה לרגל הולדתה של נחמה. "רק כשהגעתי הביתה עיכלתי את גודל הנס שקרה לי בעת הלידה", אומרת אורה. "אין לי ספק שנחמן שמר עלי. השם בירך אותנו בעוד תינוקת והעניק לנו התחדשות, כדי שנוכל לשים קצת את העצב בצד".

אין בכם תהיות או משבר אמונה?

ישראל: "זו שאלה שרבים שואלים אותנו. לאנשים קשה להבין איך אנחנו עומדים בניסיון הזה. לא אומר שלא תהינו למה זה קרה דווקא לנו, אבל כשאין אמונה, הכי קל להיכנס לרגשות אשמה, לדיכאון ולייאוש, וזה הכי גרוע. אם זה קרה לנו, אז השם ידע שאנחנו מסוגלים לעמוד בהתמודדות.

"מובן שיש עליות ומורדות. השיברון הנפשי הוא עמוק, והלב מרוסק לרסיסים. אבל אני יודע שאת התשובה לְמה שעברנו לא נקבל בעולם הזה, אלא לאחר 120 שנה. 

"צריך ללמד זכות על הקדוש ברוך הוא, וזה קשה אחרי אירוע כזה, כי אי אפשר להבין את המציאות הנוכחית. אבל במקום שבו מסתיים השכל, מתחילה האמונה. אין בי שום היסוס. הכל לטובה. נחמן הגיע לעולם כדי לחיות 11 שנים וחצי, והפטירה שלו נגזרה עוד לפני שנולד. זה משמיים.

"אני אדם מאמין, והשאלות הקשות נועדו להפיל אותנו, כמו כוח שלילי שרוצה לערער אותך. בכל פעם שעולות שאלות, אני הולך לקבר של נחמן. שם הלב שלי נפתח, ואני בוכה ומדבר אליו. הילד שלי קיים בממד שאי אפשר לתפוס אותו, אבל אין לי ספק שהוא שומר על המשפחה".

אורה: "לי היו כמה נפילות. אני לא מבינה איך נלקח ממני הילד שלי. אני נשברת מדי פעם מול שתי התמונות שלו, שתלויות בחדר השינה או בסלון, ומבקשת מריבון עולם שיחזיר אותו אלי, כי זה כואב מדי. אבל האמונה עדיין חזקה. הרי לנתן קרה נס. 

"אני מאמינה שה' העמיד אותי בניסיון, כמעט כמו בעקדת יצחק, כדי לבדוק שאני דבקה בדרך שלי. כשמבינים שכולנו נמצאים כאן זמנית, זה מנחם. אין לי ספק שלנחמן טוב עכשיו. הוא נמצא למרגלות כיסא הכבוד של השם. זה מקום של צדיקים". 

אתם חולמים על נחמן?

ישראל: "לצערי לא. אבל הוא תמיד איתי, אני מרגיש אותו ואת הנשמה שלו".

נתן ואברהם יצחק עם נחמה. "לחיות בצילו של נחמן זה משא כבד לתינוק", אומרת אורה // צילום: גיל אליהו/ג'יני

אורה: "לפעמים אני חולמת עליו. כשהייתי בחודש החמישי להיריון, ראיתי אותו עומד בתור ארוך, כמו בשדה התעופה, ולידו עמדה אישה. כשהתעוררתי, חשבתי על המשמעות של החיזיון. אני מאמינה שנחמן היה בדרכו לחזור ארצה. אחרי החלום תהיתי לראשונה אם תהיה לי בת, בגלל שזכרתי את האישה". 

מתי תספרו לנחמה על האח שלא הכירה?

ישראל: "ברגע שתשאל, נסביר לה שאחיה נפטר. את הפרטים הקשים נספר לה רק כשתגדל, בטח לא לפני שתהיה בת 8. האמת שלא חשבנו על זה יותר מדי, יש לנו את אדל שגדולה ממנה בשנתיים ותשאל את השאלות הרבה לפניה".

אתם מחפשים בתינוקת קווי דמיון לנחמן?

אורה מחייכת: "קשה להימנע מזה, אבל היא עדיין קטנה. היא דומה מעט לנתן, לנחמן ולאדל. אני מאמינה שה' ייתן לי בעתיד סימנים אם קיבלה גם את התכונות של אחיה". 

"עם הפיצויים נבנה פינת חי"

נחמה, השוכבת בעגלה, פורצת בבכי. אורה ניגשת לחדרה להביא סינר הנקה, אבל נתן נלחץ. "אמא, התינוקת בוכה", הוא אומר פעם אחר פעם, עד שאורה מסתובבת על עקבותיה ולוקחת איתה את נחמה. "אין לי ספק שברצח הוא שמע את יוסף ובנימין בוכים, כי בכי של תינוק קצת מכניס אותו להיסטריה", היא לוחשת. "נתן רוצה שאגש אליה ברגע שהיא מוציאה בת קול. זה מלמד אותנו שהדרך לרפואה עדיין ארוכה". 

מצבו הנפשי של נתן נבחן כיום על ידי חברת הביטוח איילון, המבטחת את תלמידי בתי הספר מטעם הרשויות המקומיות ואחראית לפצות את ההורים במקרה פגיעה, נכות או מוות. ישראל מתקשה להסתיר את התרעומת על הסחבת בקבלת הפיצויים.

"קיבלנו את הפיצוי על מותו של נחמן, אבל כבר שנה וחצי הם מתמהמהים עם נתן. התשלום הזה נועד כדי לעזור לו ולהעניק לו רכיבה טיפולית או פינת חי. חוץ מהמגבלה ביד והאצבעות שלא נסגרות, לא ברור להם שנתן לוקה גם בפוסט־טראומה בעקבות מה שעבר?" 

מול חברת הביטוח פועל בשם המשפחה עו"ד פאהד שייח מוחמד מתוכנית סנ"ה (סיוע לנפגעי עבירות המתה), השייך למערך הסיוע המשפטי של משרד המשפטים. "נתן עומד בתנאים שמציבות חברת הביטוח", הוא אומר, "ולמרות זאת נקבעו לו אפס אחוזי נכות על מצבו הפיזי. כעת אנחנו מחכים לשמוע מה נקבע לגבי מצבו הנפשי.

"כמו חברות ביטוח רבות, גם כאן התהליך נסחב זמן רב, בתקווה שמצבו ישתפר, ואז הוא יקבל פחות כסף. מדובר באחד המקרים הטרגיים שהתרחשו במדינת ישראל בשנים האחרונות, וחבל שחברת הביטוח בוחרת להערים קשיים על משפחה שחוותה אובדן כזה ומתמודדת מדי יום עם ילד שחזה ברצח אחיו. אם מה שיציעו למשפחה לא יהיה תואם את מצבו של הילד, נתבע אותם".

מ"איילון חברה לביטוח" נמסר: "החברה פעלה בעניין הטרגדיה הנוראה שעברה על משפחת עתיה ברגישות וביעילות שאין למעלה מהן. התביעה בגין מותו של נחמן ז"ל שולמה כבר למחרת קבלת המסמכים הנדרשים. לפני ימים אחדים, בטרם פנייתכם ולאחר שהתקבלה חוות הדעת הרפואית, נשלחה לבא כוח המשפחה גם ההמחאה על מלוא סכום הפיצוי המגיע על פי תנאי הפוליסה, לאח נתן עתיה.

"יצוין כי ביטוח התלמידים, שבמסגרתו הוגשו התביעות, הנו ביטוח שתנאיו, היקף הכיסוי והיקפי הפיצוי שלו גובשו והוכתבו לחברת הביטוח על ידי משרד החינוך והשלטון המקומי ובהתאם לדרישות ועד ההורים הארצי לצמצום עלויות הפרמיה. לפיכך, גם כשהחברה נאלצה לדחות חלק מסוים בתביעה שאינו מכוסה בביטוח, אנשיה הם שהנחו את המשפחה כיצד לפנות לוועדת החריגים. אנו מאחלים לנתן עתיה רפואה שלמה ובריאות טובה".

tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו