במשך 14 שנים סחבה יעל נגלר סוד כמוס. סוד שהקשה על הנשימה, שדיכא את התיאבון, שהעביר רעד בגוף בכל פעם ששמעה על ילדה קטנה ושמחה, כמו שהיא היתה, עד שמישהו החליט לקחת לה את התמימות.
14 שנים היא שמרה את הסוד על ההתעללות המינית שעברה, סיפרה רק ליחידי סגולה את מה שחוותה במשך ארבע שנים בביתה שביישוב עצמונה, מאז היתה בת 10. אבל אז, לפני שנתיים, החלו שמועות על התעללויות מיניות שבוצעו בזמנו בגוש קטיף, ויעל החליטה להוציא את הסוד.
"החלטתי היום לשבור שתיקה", כתבה בינואר 2016 בפוסט שהרעיד את הרשת, כשחשפה את ההתעללות המינית שחוותה כילדה. "אני קוראת לכל הבנות שעברו פגיעה מינית להפסיק את השתיקה הנוראית הזו ולשתף במה שעובר עליהן, כי בנפשנו הדבר". הפוסט זכה לאלפי תגובות ושיתופים, וגם קריאות לעזרה מצעירות אחרות שחוו התעללות ושמרו את הסוד במשך שנים, בדיוק כמוה.
במקביל להחלטה שהיא לא שותקת עוד, יעל הבינה שהיא יכולה גם לעזור לאחרים. אחרי שטופלה ולקחה קורסים בתטא הילינג, שיטה לריפוי ולהתפתחות אישית המשלבת מודע ותת־מודע, היא פתחה בירושלים קליניקה לטיפול באנשים שחוו פגיעה מינית. לפני חודשיים נפתח בתל אביב מרכז שמשלב רפואה מערבית ורפואה משלימה לטיפול בבעיות השמנה שנובעות מטראומה, שבו יעל אחראית על מטופלות ומטופלים שעברו התעללות מינית.
"המון אנשים פנו אלי אחרי הפוסט לספר מה הם עברו. ניסו לשאול אותי איך הצלחתי להשתקם, ואחרי שדיברתי איתם, הבנתי שאני באמת יכולה לעזור", היא מספרת בהתרגשות. "הרגשתי שאני כבר לא חיה את החיים האישיים שלי, אלא יכולה לעשות טוב לאחרים. זה לא קל, להיחשף. גם הראיון הזה הוא מבחינתי לחצות גבול, לחשוף את עצמי הרבה יותר. אבל אני מבינה שזה יכול רק לעזור".
• • •
היא בת 26 וחצי. מאופרת בקלילות, קולה עדין. מדי פעם צפה ועולה הילדה הפגועה שבתוכה, ואז המחשבות נתקעות והמילים נעצרות. אבל יעל כבר יודעת איך להרגיע את הילדה, ומצליחה לגייס את החיוך הכי גדול שלה ולהסתכל אל העולם בעיניים, להבין שהיא יכולה לו.
לאט־לאט, לתוך השיחה, היא מצליחה להשתחרר. הידיים הרועדות מתייצבות, הנשימה נעשית עמוקה יותר, והיא מצליחה למצוא את המילים הנכונות, שיראו שאפשר להמשיך לחיות למרות הטראומה.
לפני ארבע שנים נישאה לאורי (27), שעובד כמדריך במפעל לייצור ציציות וטליתות. הבית שלהם בעפרה, שאליו הגיעו במקרה ולאו דווקא מתוך אידיאולוגיה, מזכיר לה את הטוב שחוותה כילדה בגוש קטיף, ילדות של חוף ים וקהילה מחבקת.
"הייתי בת שלישית מתוך שבעה ילדים, משפחה חזקה מבחינה דתית. היתה לי ילדות בלתי נשכחת של ים, של אהבה, וחיבור חזק מאוד למקום. למרות שהיו פיגועי טרור, ולא היה קל, ונפלו לידי פצמ"רים על בסיס יומי, לא חייתי בפחד. הקהילה בעצמונה, בסך הכל 100-90 משפחות, היתה מגובשת מאוד. שזה יתרון גדול, אבל מצד שני, אולי זה היה חלק מהעניין של השתיקה, כי קשה מאוד לדבר בחברה קטנה כזאת".
היא היתה בת 10 כשבחור מהיישוב, בוגר ממנה בשנים ספורות, קרא לה להתחבא איתו במהלך משחק מחבואים. שם, במשחק, הוא נגע בה במקומות אסורים, והיא קפאה. מאז, לאורך ארבע שנים, היא חוותה התעללות ממושכת, עד כדי אונס, מצד הבחור ההוא.
"לא הבנתי מה הוא עושה לי. הרגשתי שזה לא נעים לי, אבל לא היתה לנו בכלל מודעות למיניות, לא דיברו על זה. רק צניעות, צניעות, צניעות, ולא להסביר שאפשר גם להגן על הגוף ומה מותר ומה אסור. הרי הבנתי שהוא עושה לי משהו לא טוב, אבל לא יכולתי לעצור את זה. ביקשתי שיפסיק, אבל הוא איים עלי שאם אספר, יקרה לי משהו רע. אז לא סיפרתי.
"אחר כך התחלתי לחלות בדלקות גרון כל הזמן. לא הייתי הולכת לבית הספר, רציתי לשקוע בתוך עצמי. בגיל 11 פיתחתי הפרעות אכילה. לא סבלתי את הגוף שלי, לא רציתי לאכול, רציתי לרדת במשקל.
"הייתי משתעלת בלי סוף, המורה אפילו הוציאה אותי פעם מהכיתה כי לא הצלחתי להפסיק להשתעל. התחלתי לגמגם, תופעה שהפסיקה רק אחרי שהתחלתי לדבר על הפגיעה. לא ידעו מה יש לי. התחילו לי בעיות בהליכה, שלא היו לפני כן. התקשיתי ללכת, היו לי כאבי רגליים קשים. הייתי עולה במדרגות וחייבת לשבת לנוח.
"היום אני יודעת שמבחינה רוחנית, אומרים שבעיות ברגליים יכולות להעיד על פגיעה מינית, כי זה חוסר ביטחון בעולם, חוסר יכולת לדרוך על האדמה. גם הגמגום מראה על פגיעה. לוקחים לך את הכוח, אז אתה לא יכול לדבר.
"ההורים שלי שמו לב שמשהו עובר עלי, שאני מרגישה לא טוב. הם לקחו אותי להמון פסיכולוגים, אבל אף אחד לא הצליח לעלות על הבעיה, ואני לא הייתי מוכנה לספר. פחדתי שהבחור ההוא יפגע בי". העיניים שלה נראות מבועתות פתאום, כאילו הפחד קיים עד היום, משתק.
"העדפתי שהפגיעה תימשך מאשר לגלות. הוא איים עלי שיהרוג אותי, ומבחינתי, הכל היה מוות. כבר לא היה לי כוח לדבר, לא היה לי כוח לעשות שום דבר.
"ואז בסוף כיתה ז', כשהייתי בת 14, באה ההתנתקות ופינו את היישוב. זה רק הוסיף על כל הקשיים. לא היתה בי שמחת חיים, רציתי למות. אחרי ההתנתקות, ההורים שלי עברו ליישוב בדרום והתנתקו מהאנשים של עצמונה".
• • •
שם, מחוץ לגבולות עצמונה, במרחק מהקהילה המאוחדת, המעשים פסקו. יעל ניסתה להמשיך בחייה, התחילה ללמוד בבית ספר חדש, חשבה שכאן הכל ייגמר. "במובן מסוים הרגשתי שאני פותחת דף חלק, במקום שבו אף אחד לא מכיר אותי.
"מצד שני, אף אחד גם לא הבין אותי. אף אחד לא הכיר את התחושה להיות מגורש. במשך החודשים הראשונים גרנו בבית הארחה, עד שקיבלנו קראווילה. זו תחושה קשה, אין לך בית. והניתוק מהחברות שלי היה מאוד קשה לי".
אחרי שנה היא ביקשה להתחיל את לימודיה באולפנת נווה דקלים (שהועברה לגבעת וושינגטון ליד אשדוד) יחד עם חברותיה מגוש קטיף. "עדיין הייתי במצב קשה. לא יכולתי להכיל את כל מה שאני עוברת וניסיתי לצעוק את זה בכל דרך אפשרית, אבל בלי להגיד מה עובר עלי. הייתי בכיתה ט' והגעתי למשקל נמוך מאוד, בערך 39 ק"ג. שמתי על עצמי בגדים שגדולים עלי, כדי שלא יראו, והייתי חולה כל הזמן.
"באולפנה ראו שאני לא אוכלת, אבל לא ידעו עד כמה המצב חמור. היתה לנו עובדת סוציאלית שליוותה אותנו בגלל הגירוש, וחשבו שאני מתנהגת ככה בגלל המעבר. בכיתה י' חברה שלי המליצה לי ללכת לשגית איבגי, מטפלת ומנהיגת תהליכי שינוי, שטיפלה ברבים ממפוני הגוש. אמרו לי שהיא אחת שאומרת את האמת בפנים, ואני חשבתי לעצמי שאולי זה מה שיעשה לי טוב. כל המטפלים האחרים ניסו לבוא אלי בזהירות, באימהות, ברוׂך, וחשבתי שאולי עדיף מישהו שישים מולי את הדברים על השולחן".
"כבר בשיחה הראשונה הרגשנו שאנחנו מתאימים". יעל עם בעלה אורי // צילום: מרים צחי
שבוע אחרי שיעל החלה את הטיפול, התלוננו שתי בנות שאותו בחור פגע בהן מינית. גל השמועות החל להתרוצץ בין אנשי היישוב.
"סיפרתי לכמה בנות שגם אני נפגעתי ממנו, והורים של אחת מהן סיפרו להוריי. הם דיברו איתי וביקשו שאלך להתלונן במשטרה, אבל פחדתי. במשך כל הזמן שהוא פגע בי, הוא אמר שזה קרה כי אני רציתי שזה יקרה. אז פחדתי לדבר על זה. מהרגע שסיפרתי לבנות שגם אני נפגעתי, חשבתי שזהו, פה אני סוגרת את העניין עם עצמי.
"המצב הנפשי שלי לא השתפר. הלכתי לטיפול אצל שגית ולא דיברתי על כלום. שתקתי. היא הבינה שכנראה עברתי התעללות וניסתה להוביל אותי לדבר על זה, ללא הצלחה. אחרי חצי שנה הפסקתי את הטיפול. לא הייתי מסוגלת לחפור בדברים אישיים שלי.
"בכיתה י"א, כשהתנדבתי במוסד טיפולי, אחד החוסים ניסה לגעת בי. למזלי הצלחתי להבריח אותו, אבל הבנתי שאני חייבת לצאת מזה. שאני חייבת לדבר על זה".
• • •
לרגע אחד בשיחה נדמה שהיא כבר לא יכולה עוד. היא נעה בכיסא באי נוחות, לו יכלה היתה נעלמת בתוכו. היא לא מדברת בקלות על ההרעבה העצמית, על הייסורים הנפשיים ועל הכאבים העזים בגוף, ממש כאבים פיזיים. מרגישה שהיא שוב שם, לצידו של הפוגע, כאובה ומפוחדת.
לאורך השנים ניסו הוריה לתמוך בה, לעודד אותה להתלונן, אבל יעל לא רצתה. ניסתה להדחיק. לשמור על הסוד הכמוס בלי שאחרים יידעו מה עובר עליה.
"תפקדתי, אבל לא באמת תפקדתי. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו כדי להמשיך בחיים. סיימתי תיכון, הלכתי לשירות לאומי כעוזרת למשפחות של עולים חדשים, עשיתי את כל המסלול שכאילו צריך לעשות בחיים, אבל הבנתי שמשהו תקוע. שאני לא מצליחה לעבוד, לא מצליחה לכלכל את עצמי, לא יודעת מה אני רוצה ללמוד באמת. נתקעת.
"חזרתי לטיפול אצל שגית. היא רצתה להציף את כל הפגיעות, כסוג של שחזור טראומה. לחוות את הכל שוב דרך דמיון מודרך. הסכמתי.
"המפגש ההוא היה מטלטל. איבדתי את ההכרה לכמה דקות, וכשקמתי לא הבנתי למה בכלל עשיתי את זה. למה אני צריכה לחוות את כל מה שעברתי מחדש. שגית אמרה: 'את תראי שמשהו יקרה לך בחיים'. אני צחקתי. הייתי בכאב, לא הבנתי מה כבר יכול להשתנות שיעשה לי טוב".
אחרי שבוע היא הכירה את מי שלימים יהיה בעלה. זה היה בפורום באינטרנט, כשהוא שאל שאלה הנוגעת לחיי היומיום, והיא ענתה לו והציעה עזרה בטלפון.
"כבר בשיחה הראשונה הרגשנו שאנחנו מתאימים. על כל דבר שאמרתי שאני אוהבת, גם הוא אמר שהוא אוהב. בחיים לא יצא לי חיבור כזה לבן אדם.
"באותה שיחה קבענו להיפגש. הוא למד בישיבת הסדר בחיפה, ואני למדתי ביד בנימין. נפגשנו באמצע, בגדרה, והבנו שיש בינינו התאמה מאוד גדולה. שנינו דתיים, אז רק דיברנו, אבל הבנתי שהוא יהיה בעלי.
"הכל היה מאוד מהר. חצי שנה אחרי שהכרנו התארסנו, ואחרי עוד שלושה חודשים התחתנו. אני בכלל לא חשבתי שאתחתן אי פעם, אחרי כל מה שעברתי, בטח שלא בגיל 22. אבל כשהכרנו, הבנתי שמשהו אחר קורה לי. שמשהו משתנה לטובה בחיים שלי".
• • •
יעל ואורי החלו לבנות את חייהם יחד. הם גרו שנה בדירה שכורה באריאל, ואז עברו בשכירות לעפרה. יעל למדה במכינה באריאל ואחר כך השלימה תואר בקרימינולוגיה ופסיכולוגיה, ועבדה במכון סקרים, "העבודה הראשונה שהצלחתי להחזיק בה יותר מכמה חודשים".
עם ההרגשה הטובה, בא גם הרצון לעשות עוד ועוד. היא למדה קורסים של תטא הילינג (שיטת ריפוי שמטרתה לשנות אורח חיים על ידי שינוי דפוסים שליליים בתת־מודע), והחלה לטפל באנשים. כשהחלה לעבוד בהדרכת קבוצות במוזיאון גוש קטיף בירושלים, סימנה הצלחה קטנה נוספת בהתמודדות האישית שלה.
"מעבר לעובדה שהעבודה התאימה לי והיתה נוחה, זה עזר לי להתמודד עם כל הטראומה של הגירוש. עצם העובדה שיכולתי לדבר על זה, לשתף אחרים, עזרה מאוד".
"חשוב לעסוק בעבר, כדי לקבל קודם כל טיפול רגשי". מימין: ד"ר אסנת רזיאל, יעל נגלר ושגית איבגי
הפוסט שכתבה על הסוד הנורא ששמרה בתוכה במשך כל השנים היה מבחינתה אחת הדרכים הטובות להתמודד עם הפגיעה. "הבנתי שאני חייבת להוציא את זה החוצה", היא אומרת. "עשיתי את זה בעיקר כדי לזעוק את הזעקה של נפגעים ונפגעות של תקיפה מינית. להגיד, 'הי, תתעוררו. תְספרו'.
"היו המון פגיעות מיניות בגוש, ואני יודעת על כמה פגיעות שקרו, ושכולם החליטו לשתוק. במקום מסוים, כשאתה מנסה להשתיק פגיעה כזו, אתה הורג בן אדם. כי זה להסתובב עם סוד".
בפוסט, שהפך לוויראלי, כתבה יעל, בין השאר: "ביישוב לימדו אותנו שאסור לדבר עם הבנים, כי זה יכול לגרום לבעיות צניעות... חשבתי שזו אשמתי, כי לא אמרתי לו שאסור. חשבתי שאם אספר את זה להורים או לבית הספר, אף אחד לא באמת יאמין לי. חששתי שכולם יגידו לי שאני האשמה, כי הלכתי ודיברתי עם בן".
מה הרגשת אחר כך?
"זה לא היה פשוט, כל החשיפה הזאת, אבל היה בה משהו משחרר. לא הייתי צריכה עוד להסתיר את החיים שלי. הרגשתי שהנה, עכשיו יודעים ואני חיה בשחרור. אני לא חיה בהסתרה".
כמה תגובות קיבלת על הפוסט?
"היו כמה מאות שיתופים והמון בקשות חברות, אבל סיננתי. עדיין רציתי את הפרטיות שלי. לא פשוט שכולם יודעים מה קורה בחיים האישיים שלך".
היא מדגישה שחלק גדול מהיכולת לחשוף את סיפורה צריך לזקוף לזכות השינוי בחברה הדתית. "כשהייתי ילדה, לא דיברו בכלל על הגוף. רק הסתירו אותו. כיום החברה הדתית עברה שינוי גדול. יש יותר מודעות לגוף, מדברים על צניעות לא רק כדי להגן מהבנים, אלא גם כדי לשמור על עצמך.
"במקרה שלי, אם היו יודעים לזהות את סימני המצוקה שמראים על פגיעה מינית - כמו כאבי רגליים, מחלות כל הזמן, הפרעות אכילה - היו מבינים מהר יותר שנפגעתי מינית ולוקחים אותי למטפלת, שהייתי יכולה לסמוך עליה ולבטוח בה. הכל היה נפתר הרבה יותר מהר".
• • •
היום היא ממלאת את זמנה בעשייה טיפולית. במשך יומיים בשבוע היא מטפלת באנשים, בקליניקה ששכרה בירושלים. במקביל היא מנהלת קורסים של שגית בשיטת תטא הילינג.
בימים אלה התחילה לעבוד איתה ועם ד"ר אסנת רזיאל, כירורגית בכירה ומומחית לניתוחים בריאטריים, במרכז החדש בתל אביב, שנקרא "טכנולוגיות רוחניות לחיים - אני השם רופאך". המרכז משלב טיפולים מערביים והוליסטיים בבעיות השמנה.
"טראומה של נשים שחוו התעללות מינית באה לידי ביטוי פעמים רבות באוכל", אומרת ד"ר רזיאל. "במחקר שבחן 57 אלף נשים נמצא שהסיכוי של נשים שחוו התעללות פיזית או מינית בצעירותן לפתח התמכרות לאוכל הוא פי שניים מנשים אחרות. הנשים במחקר העידו שהן מרגישות מוגנות יותר כשהן בעלות מבנה גוף מלא יותר, וחשות שכך הן מונעות מגברים לרצות לפגוע בהן.
"במחקר גם נמצא שהתעללות מינית בתקופת הילדות יכולה להביא לדיכאון בבגרות, מה שמוביל לסיכויים גבוהים יותר להשמנת יתר ולדפוסי אכילה מוגזמים. לכן, כשרוצים להגיע לאורח חיים בריא, חשוב לעסוק בעבר ולהעלות בפני הרופאים והמטפלים את ההיסטוריה של המטופל, כדי לקבל קודם כל טיפול רגשי".
יעל מטפלת במרכז בנשים ובגברים שחוו הטרדה מינית. אני שואלת אם לא קשה לעסוק בכל יום בדבר הכי כואב לה, והיא עונה בנחרצות שלא. "להפך, המקום הטיפולי נותן לי כוח. את יודעת איזו דרך עברת, ויודעת מה המטופלים עומדים לעבור, ויכולה לתת להם מהכוחות שלך. כן, לפעמים זה מציף דברים, לפעמים זה נוגע בדברים הכי אישיים שלך. אבל אני כל הזמן ממשיכה לעשות עבודה עם עצמי.
"המון פעמים אני מוצאת אצל מטופלים את אותם מחסומים שיש לי, כמו הקושי לתת אמון באנשים. כשאני משתחררת, אני רואה שגם הם משתחררים. גם אני, כמו המטופלים שלי, לא חשבתי שאוכל להתקדם, ובכל זאת הצלחתי. היום הפגיעה כבר לא מנהלת לי את החיים. אז אני יודעת שגם הם יכולים לעבור תהליך ולהצליח. מבחינתי, הצלחה זה לראות אדם שהיה תקוע מבחינת עבודה, זוגיות וכדומה מתחיל למצוא את המקום שלו ולשקם את החיים שלו.
"אני מאמינה שעברתי את כל מה שעברתי כדי להגיע למי שאני היום. שאוכל לעזור לאנשים ולתת לנפגעי תקיפה מינית תקווה. אני מאמינה בכוחות שלי, במי שאני, וגאה להגיד שהיום אני במקום שבו אני מאוד מעריכה את עצמי. ואני כבר לא צריכה להסתיר את סיפור החיים שלי, אני יכולה פשוט לתת לאנשים ללמוד ממנו".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו