בחרנו בחיים

השעה היתה 8:00 בדיוק, מועד פתיחת המחלקה להפריה חוץ־גופית בבית החולים סורוקה, כשרפי צלצל. הוא הקריא לאחות את מספר תעודת הזהות שלו, ואחרי כמה שניות של המתנה מתוחה היא אמרה: "אדון בביאן, יש לך עשרה עוברים בשתי מבחנות אצלנו. חמישה וחמישה". רפי לא ידע את נפשו.

"התקשרתי מייד לאורית, והיא היתה בטוחה שאני עובד עליה. ארבעה חודשים אחרי, כבר היינו עמוק בתוך הליך הפונדקאות. הפנטזיה שלנו היתה שההליך יתקיים בארץ. דמיינו איך הפונדקאית יולדת את הילד שלנו בסורוקה, איך אנחנו יוצאים בידיים מלאות מבניין בית היולדות ומתריסים מול האימה של המחלקה האונקולוגית לילדים, שם מרווה בתנו נשמה את נשימותיה האחרונות.

"אבל לא אישרו לנו לעבור את ההליך בארץ ונאלצנו לעשות אותו בגאורגיה. חזרנו משם עם אלון ועמית והגשמנו את הצוואה הבלתי כתובה של מרווה: 'לחיות, לצחוק, לאהוב'".

בגיל 55, 20 שנה אחרי שהקפיאו עוברים, ושנה ושמונה חודשים אחרי שאיבדו את בת הזקונים שלהם בגלל מחלת הסרטן, והיא עוד לא בת 18, הפכו בני הזוג בביאן מקיבוץ עלומים להורים לתאומים שנולדו בעזרת אם פונדקאית - באמצעות הפריית המבחנה שנעשתה בזמנו, שממנה נולדו גם מרווה ז"ל ואחיה התאום תומר. שנתיים חלפו מאז, והיום מגדלים רפי ואורית את התאומים ואת תומר (21) בקיבוץ עלומים שבעוטף עזה, רצים עם התינוקות לממ"ד בכל אזעקת צבע אדום, אבל לא מוותרים לרגע על האופטימיות. הבן הגדול שי (31) מטייל כבר חצי שנה בדרום אמריקה, והבן עידן (24) מתגורר במרכז הארץ.

"ביום שלישי שעבר, כשהתחילה התקפת הרקטות של חמאס, זו היתה הפעם הראשונה שהכנסנו את התאומים לממ"ד", מספר רפי, שהוא גם הקב"ט של מועצת שדות נגב, החולשת על 16 יישובים בעוטף. "הכל קרה מהר, בהפתעה. לא היה זמן לחשוב. אמרנו להם, 'ברוכים הבאים לעוטף עזה'".

אורית: "זה היה באמצע ההלבשה וההתארגנויות לקראת היציאה לפעוטון. פשוט הרמנו אותם ורצנו לממ"ד בחדר של תומר. הם שמעו את השריקות מהמיירטים של כיפת ברזל, הרי כך זה מתחיל אצלנו, בשריקה. עמית קצת נבהל והתחיל לבכות, הסברנו לו שזה מכיפת ברזל ושהכל יהיה בסדר. בהמשך היום, בפעוטון, הגננת סיפרה שהוא מלמל 'כיפת ברזל, כיפת ברזל'".

רפי: "במקביל לדאגות בבית, הייתי צריך גם לעבור בין היישובים ולוודא שכולם בסדר. גם בלילה היו הרבה אזעקות צבע אדום, ואורית ישנה עם הילדים בממ"ד בזמן שאני עבדתי. אחר כך, כשקצת נרגע, הלכנו כולנו לראות את כיפת ברזל, הבאנו לחיילים ולחיילות שם צ'ופרים כמו אבטיחים, מילונים, ארטיקים ושתייה קרה. תשאלי את עמית ותראי איך שהוא מקשר את כיפת ברזל עם הכיף שבעניין".

"גם כתינוקת היתה דעתנית" 

"אנחנו לא אוהבים להתראיין", הם אומרים, "אבל חשוב לנו שמי שחווה אובדן גדול כמו שאנחנו חווינו - יידע שיש אפשרויות, יש אופציות, ותמיד יש 'ובחרת בחיים'. עם כל הקושי - ומי כמונו יודע עד כמה החיים ללא מרווה קשים מנשוא - צריך לבחור בחיים ולא להפסיק לצחוק". 

רפי לוקח אותי בג'יפ שלו ל"באר מרווה" ממזרח לקיבוץ, על גדת נחל שובה. זו באר מהתקופה הביזנטית, שיחד עם אנשי קק"ל, בסיוע ילדי עלומים, הפכה מיעד מוזנח לשכיית חמד מונגשת ומטופחת המושכת רבים לעלות אליה. 

"את יודעת, יש לנו עוד ארבעה עוברים במבחנה", הוא אומר לי ליד השלט שממנו ניבטות פניה היפות של מרווה. "אני מצידי אשמח שהם ישמשו להביא לעולם עוד מרוות קטנות, אבל אורית חושבת אחרת. שאלתי אותה פעם אם היא תהיה מוכנה לתרום, והיא אמרה לי: 'נראה לך? אתה יכול לראות ילדים שלנו מתרוצצים פה בקיבוץ, כשהורים אחרים מגדלים אותם?' בזה נגמרה השיחה.

"הדבר האחרון שהייתי רוצה שיקרה הוא שהעוברים יושמדו. אבל לאורית יש את החשיבה השכלתנית, ואני מקבל את מה שהיא אומרת. אני מניח שהיא צודקת".

בדרך הביתה הוא עוצר פתאום לצד מבנה פתוח ומבודד ואומר, "את זה את חייבת לראות". במבנה הצבעוני בני נוער מוציאים מצרכים מתוך מכולות ומסדרים אותם בתוך שקיות גדולות עבור משפחות נזקקות. גם מרווה, כמותם, התנדבה בגמ"ח של עמותת "אורות של חסד", ולאחר מותה הקדישו לה קיר הנצחה שבו נכתב באותיות צבעוניות: "רודפת צדקה וחסד. לחיות, לצחוק, לאהוב".

אורית ורפי עם אלון ועמית, זמן קצר אחרי לידתם בגאורגיה. "הרגשנו שחבל הטבור מקשר בינינו בעוצמה שלא תתואר" // צילום: מנור פונדקאות

רפי מתרגש. כשהוא חנוק מדמעות הוא משמיע לי הקלטה השמורה לו בטלפון הסלולרי בקולה החלוש והנלהב של מרווה. "זה היה חודש לפני שהיא הלכה לנו. חזרנו מאחד הטיפולים הכימותרפיים בסורוקה, והיא אמרה שהיא חייבת לעבור דרך הגמ"ח כי זה יום של חלוקת מצרכים בבתי הנזקקים. אני התנגדתי, אבל מי היה יכול עליה?"

בהקלטה נשמעת מרווה אומרת: "אבא, אתה לא מבין. הייתי בהתנדבות וחילקתי בבתים. אני באמת מעריכה את מה שיש לי, אתה לא מבין איזה מצב מזעזע יש אצל המשפחות". את הדמעות שנקוות בזווית העין של רפי אפילו החיוך הגדול שלו לא יכול להעלים.

מרווה ותומר נולדו בבילינסון ב־7 בדצמבר 1996, נר שלישי של חנוכה. "היא הקדימה אותו בדקה", מחייכת אורית. היא היתה בת ראשונה אחרי שלושה בנים - עידן, שי ותומר. 

"למרות ששהתה בפגייה חודש ימים, כבר אז היתה מיוחדת", אומר רפי, "מגיל צעיר היתה פייטרית, אחת שידעה מה היא רוצה, ועם זאת, ילדה מלאת שמחה ואהבה שרק הפיצה טוב לכל מי שהיה סביבה".

על היד של רפי בולט צמיד צהוב, שעליו הכיתוב, פרי יוזמת חברותיה לשכבה, "לזכר הלוחמת מרווה. לחיות, לצחוק, לאהוב". שלוש המילים האלו לקוחות משיר שמרווה אהבה, "חיוכים" של חוה אלברשטיין. אותו הצמיד בדיוק ממוקם בין ארבעת צמידי הזהב העדינים על ידה הימנית של אורית.

"גם כתינוקת יכולנו לראות שהיא יותר דעתנית משאר הילדים", אומרת האם, "טומבוי כזאת, שעשתה הכל מוקדם ומהר. בגן היא היתה הדומיננטית בחבורה, תמיד התבלטה בהרבה כריזמה. עד היום אנחנו צוחקים ואומרים שאצלה הצחוק המתגלגל והחם היה מגיע הביתה לפניה. היא היתה נכנסת עם אור, השלום שלה היה מחבק".

"אבל היא גם עשתה לא מעט ברדק", קוטע אותה רפי בחיוך גדול, "את זוכרת את הצילום שבשבילו הייתי צריך להוציא את הדלת של השירותים, כדי שלא יפריע לי לפריים?", הוא צוחק ומראה לי באחד העמודים באלבום לזכרה של מרווה את הפעוטה בת השנה עומדת במבט מתוק, כשפיה ואחת מלחייה מרוחים בצבע כחול של חומר לאסלה, וסביבה ערימה של נייר טואלט שהיא הצליחה למשוך. 

"היא לא היתה מלאך", אומרת אורית, "היא היתה ילדה רגילה עם שיגעונות, התפרצויות וכעסים. נורמלית. אבל במהות שלה היתה ילדה שהאחר והנתינה חשובים לה. הדריכה בבני עקיבא ובאיל"ן. תמיד דיברה על להיות טובים אחד לשני. את הפייטריות הזאת היא לקחה איתה גם בגיל 16, בשנת 2013, כשהתגלה אצלה הסרטן". 

מרווה יצאה לטיול של בני עקיבא בכנרת, כשהטלפון בבית המשפחה צלצל בשעה 2 בלילה. היא סיפרה לאמה שכואבת לה הבטן.

אורית: "לעולם לא אשכח את השיחה הזאת. זה היה ב־15 באוגוסט, יום הנישואים שלנו. היא אמרה: 'אמא, אלה כאבים חזקים שאף פעם לא היו לי'. מרווה לא היתה ילדה שמתפנקת או מדאיגה. ניסיתי להרגיע אותה. מה כבר יכולנו לעשות כשהיא בכנרת ואנחנו בעלומים? דיברתי עם המדריכים שהיו איתה, וידאתי שהם משגיחים עליה. ביקשתי שאם היא לא תוכל להמשיך הם יחזירו אותה הביתה, למרות שהיא רצתה להמשיך.

"מרווה לקחה משככי כאבים, וככה המשיכה לטייל עוד יומיים, שלחה לי תמונות שהיא נהנית ומתפקדת. חברות שלה העבירו לי סרטון כשהיא על סירת בננה ונהנית. בהמשך התברר שזה לא היה כזה פשוט".

כשחזרה, הלכו איתה לבדיקות. שלושה שבועות חלפו עד שקיבלו את האבחנה. "זה היה הסרטן האלים והנדיר ביותר שילדים יכולים לקבל", אומרת אורית, "סרטן המעי הגס. בהמשך זה התפשט לה גם לכבד. חודש וחצי אחרי הלילה ההוא היא כבר נותחה. אף אחד לא חלם שזו תהיה צרה צרורה".

"אנחנו לא יכולים להלקות את עצמנו שהזנחנו", ממשיך רפי, "לפעמים יש את המחשבה המייסרת, אולי, אם היינו מזהים מוקדם יותר, היא היתה עדיין איתנו. אבל מה כבר יכולנו לעשות כל עוד לא ידענו שיש בעיה?"

"נפלנו על משהו נדיר", אומרת אורית תוך שהיא מסדרת את הכריות המסודרות ממילא על הספה בסלון, "זה סוג של סרטן שאם עולים עליו בזמן, אפשר להיפטר ממנו".

"גאווה גדולה בכאב העצום" 

הם מדהימים בתאריכים. זוכרים כל יום, כל שעה, ומקפידים לדייק. במיוחד באירועים שקשורים למרווה, "וָשה" הם קראו לה בחיבה. לפעמים רפי מוודא שוב עם אורית. מסביר לי שיש עניין מיסטי בזמנים, בשעות. "היא הבוגר האחראי מבין שנינו. עליה אני הכי סומך", הוא צוחק בשובבות של ילד.

"שנה ושלושה חודשים מרווה סחבה את הסרטן. נכון, אורית? מאוגוסט עד נובמבר. במשך שנה וחודשיים היא ניצחה את המחלה, ורק בחודש האחרון הפסידה. בין לבין היא התעקשה לנהל שגרת חיים רגילה. המשיכה בבחינות הבגרות במכינה התורנית בבית ספר קבוצת יבנה. המשיכה להוביל בהפקות של מגמת התיאטרון, יצאה לטיול לפולין. 

"היא לא ויתרה לעצמה ולא נתנה שיוותרו לה", אומר רפי ומספר כיצד סידרה את הטיפולים כך שלא יפריעו לה בחזרות או במבחנים חשובים. "מעולם לא ביקשה הקלות או הנחות, למרות שיכלה לקבל אותן. היא כל הזמן חזרה ואמרה שחשוב לה לנהל שגרת חיים".

אורית: "היא למדה איך לנהל את המחלה. הכאבים היו חלק ממנה. איתם היא טיפסה על הרי אילת אחרי טיפול כימותרפי. רק פעם אחת היא אמרה, 'אני מפחדת'. וגם אז זה היה לחברות".

רפי, "מבצע צוק איתן תפס אותנו כשאני מתמודד בכמה חזיתות בו בזמן. בעבודה היו ימים של פעילות רציפה ביום ובלילה, כשהרקטות נופלות בקצב מסחרר. גם בבית מצאתי את עצמי מתמודד עם חששות גדולים - הבן שלנו שי היה לוחם בצנחנים ושירת עמוק בתוך חאן יונס, ומרווה בבית החולים, מתמודדת עם הסרטן. שלושה איומים ממשיים, בו בזמן, ואתה אמור להתמודד עם כולם. 

"יום אחרי שמרווה חזרה מפולין היא ביקשה שאקח אותה לשטח הכינוס, לפגוש את שי שיצא להתרעננות. צילמתי אותם יחד, מחובקים, והתפללתי שהמלחמה שבה שניהם נלחמים תסתיים במהרה, בניצחון. שי חזר בריא ושלם. מרווה נפטרה אחרי שלושה חודשים, שבועיים לפני שחגגה יום הולדת 18".

מרווה ז"ל עם אורית. "היא אפילו תכננה את מסיבת ההודיה שתערוך לחברות שלה כשתבריא" 

אורית: "גם בחודש האחרון לחייה, בתחילת י"ב, היא היתה מעורבת בהפקת דיאלוגים, ביקשה תפקיד דומיננטי בהצגה שהיתה אמורה לעלות בהמשך, והיו לה תוכניות לשירות צבאי משמעותי. אף אחד לא האמין שתסיים כך את חייה. היא עצמה לא האמינה עד הרגע האחרון שלא תשרוד. היא אפילו תכננה את מסיבת ההודיה שתערוך לחברות כשתבריא. האופטימיות הזו הדביקה את כולנו. איך אפשר לחשוב שזה ייגמר?"

את תעודת הבגרות שלה קיבלו הוריה במהלך השבעה. 100 בתיאטרון, 95 באנגלית, 90 בספרות, 87 במתמטיקה. על התעודה כתב שר החינוך דאז, שי פירון, בכתב יד קטן: "למשפחת בביאן היקרה, תעודת הבגרות של מרווה ז"ל היא ביטוי לניצחון הרוח, למאבק לחיים של משמעות".

"היתה לנו גאווה גדולה בתוך כל הכאב העצום", אומרת אורית, "אבל לא הופתענו. היא תמיד היתה משקיענית. היתה לה עשייה חברתית והשפעה דומיננטית. עם הכריזמה שלה היה ברור לנו שהיא נועדה לגדולות".

"הגענו לפונדקאית דרך גוגל" 

"היו ימים של שבירה ושל כאב, שמשתלטים עליך מצער האבל", מספרת אורית, "ממרווה קיבלנו הרבה מאוד כוחות ותעצומות נפש. במובן מסוים, גם לא היו לנו הרבה ברירות. הבטחנו לה הבטחה, וידענו שרק כך היא תמשיך לחיות איתנו, ובחרנו לדבוק בחיים ולהמשיך הלאה. בשבילה, אבל גם בשבילנו".

רפי: "בוכים וממשיכים, ואיכשהו, החיוך מגיע. כי למרות הכאב הגדול, המחשבה על מרווה תמיד מעלה חיוך על הפנים. וכשנעשה בלתי אפשרי, את רואה את הצמיד הצהוב הזה? אני מסתכל עליו ומרגיש שמרווה נותנת לי את הצביטה הקטנה הזאת, שמזכירה לי מה הבטחנו לה". 

בערב אחד של תחילת 2015 הם ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה בסרט שהביא את סיפורה של מלכה חכם, האישה שאיבדה את שני בניה הגדולים (יואב ויותם, בני 26 ו־22, בהתאמה), שניים מתוך שלושת ילדיה, בתאונת דרכים, ולמרות זאת הביאה לעולם תאומים בגיל 51.

"הרשים אותנו מאוד שמתוך השבר הגדול שפרץ לחייה, היא בחרה בחיים", אומר רפי, "למרות הכאב, למרות הגיל. היינו שנינו בסערת רגשות. הסתכלנו אחד על השני, ואורית היתה הראשונה לדבר. היא אמרה לי: 'רפי, אין כלום, אל תשלה את עצמך'. היא פשוט קראה אותי".

כלומר?

"שנינו חשבנו באותו רגע על עשרת העוברים, שהיו במשך 20 שנה בהקפאה מאז ההפריה של מרווה ותומר. לשנינו היה ברור שהם הושמדו מזמן. בכל זאת, עברו 20 שנה.

"גם לא הייתי כבר בגיל של הולדה. הייתי אז בת 54. הכיוון שלנו היה בכלל למלא את החיים בשמחה בכיוונים אחרים. למשל, בתור מנחת הורים בגישה 'בשביל ההורות' באזור הדרום, חשבתי על קורסים שימקצעו אותי בתחום הילדים והתינוקות. התחלנו בהנצחה עם הבאר שבחורשה, הפצת הצמיד גם תפסה לנו זמן, בבית הספר עשו למרווה פינת הנצחה, עבדנו על ספר לזכרה ורצינו להספיק שיהיה מוכן ביום השנה למותה, במקביל לספר הצילומים שהוצאנו בשבעה".

באתר הבאר הביזנטית שנקראה על שם מרווה, ליד קיבוץ עלומים. הפכה מיעד מוזנח לשכיית חמד מושכת ומטופחת // צילום: מרים צחי

אבל למחרת האחות במחלקה להפריה חוץ־גופית בסורוקה אמרה לרפי בביאן שהעוברים שלהם עדיין מוחזקים בבית החולים.

אורית: "רפי היה נלהב והמום כשאמר, 'יששששש!'. אמרתי לו, 'לא נכון, אתה עובד עלי'. והוא ענה, 'נראה לך שאני אעבוד עלייך בדבר כזה?'. זה היה הזוי.

"הרגשתי שאני חייבת לשתף את הקרובים לי ולהתייעץ איתם, למרות שהיה ברור שהולכים על זה. צלצלתי לאחיות שלי נעמה ודפנה. אחר כך התקשרתי לבן הבכור שלי, ואז לבני הגרעין שלנו, שהם סוג של משפחה. פשוט הייתי חייבת לשתף את כולם בידיעה המטורפת הזאת.

"אחר כך התחיל שלב ההתלבטות מה עושים. היו לא מעט לילות בלי שינה, עד שאמרנו: מה שצריך להיות - יהיה".

איך תומר הגיב? הרי הם בעצם עוברים מאותה הפריה.

רפי: "הוא רק אמר, 'וואו'. היה בהלם, כמו כולנו. זה לא היה משהו שתכננו. אחרי שמרווה נפטרה, לא חשבנו שנרצה עוד תינוק. למרות החוסר העצום, את לא חושבת למלא את הבור העמוק בתינוק חדש".

הם התייעצו עם הרופא על היתכנות ההצלחה. "הוא אמר לנו שאין שום הבדל בין הקפאה של יום להקפאה של 20 שנה. הדבר היחיד שחשוב הוא אם הם הוקפאו נכון ואם הופשרו נכון". 

עם מלכה חכם דיברתם?

"דיברנו איתה לפני ההחלטה, ואז נסענו אליה הביתה לראש העין. ראינו את התינוקות שלה וקיבלנו ממנה חיזוק. זו היתה תחילתו של המסע שלנו". 

רפי: "בוועדה לנשיאת עוברים הרב שרלו אמר לנו: 'משפחת בביאן היקרה, אין לנו ספק שיש לכם מסוגלות הורית. סיפור מרווה שלכם הוא סיפור מדהים, אבל יש לנו כרגע 17 פונדקאיות ו־37 משפחות ללא ילדים. לא נראה לי שעם הילדים הגדולים נוכל לאשר לכם פונדקאות בארץ'.

"התשובה הרשמית של משרד הבריאות הגיעה רק אחרי ארבעה חודשים, אבל כבר היינו באמצע ההליך עם חברת 'מנור מדיק פונדקאות ישראלית בחו"ל', שאליהם הגענו דרך הקלדה פשוטה בגוגל".

באפריל 2015 הם נפגשו במשרדי החברה עם המנכ"ל, עמי מנור. "הוא אחד הצדיקים שיש בעולם", אומר רפי, נרגש, "הוא שמע את סיפור מרווה והעוברים, והוקסם. אני הייתי מתוח וחשבתי איך אשיג את הכסף, מדובר בכמה מאות אלפי שקלים. מנור הרגיע אותי ואמר: 'רפי, תישן טוב בלילה. אנחנו רק צריכים להתפלל שעשרת העוברים האלה ישרדו הלילה, ואני כבר אביא לכם תינוק. כל העלויות עלי, אין לכם מה לדאוג'.

"הרגשתי שמעמסה מטורפת ירדה לנו מהראש. עול עצום. היה קשה להאמין שיש כאלה אנשים טובים".

"אור קרן מהפנים של מרווה" 

כעבור חודש טסו בני הזוג לגאורגיה, לבחון אימהות פונדקאיות פוטנציאליות. בניסיון ההשתלה הראשון שני העוברים שרדו את ההפשרה וההריון נקלט, אבל בשבוע השביעי נמצא שאין להם דופק.

"זה היה מאוד מאכזב", אומר רפי, "אבל שנינו רצינו מייד לנסות שוב. גם חברת הפונדקאות, שחיבקה אותנו באהבה גדולה, רצתה לעשות ניסיון נוסף בהקדם".

בחנוכה 2015, במוצאי השבת, ערב יום הולדתה של מרווה, צלצל הטלפון בבית משפחת בביאן. על הקו היה עמי מנור. "קיבלתם מתנה", הוא אמר, "בעצם, שתי מתנות. שני עוברים".

הוא סיפר להם שבהחלטה של רגע, לאחר שעוברים של זוג אחר לא שרדו את ההפשרה ולא הושתלו בפונדקאית, ביקש מהרופאים בגאורגיה להשתיל בה את העוברים של הבביאנים. כששמע שהאישה בהיריון, חייג אליהם.

רפי: "התחושה היתה עילאית. לא דמיינו את זה. ראינו בזה מתנה, חיזוק משמיים שמה שאנחנו עושים זה הדבר הנכון.

"וככה הגענו לקאטוואן, גרושה בת 26 עם ילדה אחת, שהתנדבה לפונדקאות מטעמים כלכליים. לשמחתנו, היא התחברה מהר מאוד לסיפור של מרווה".

אורית: "דקה־דקה חייתי את ההיריון הזה עם כל החרדות והתקוות שהכל יעבור בשלום. גם בתחושות הפיזיות, היו לי כאבי בטן בהתחלה. נכון, היא זו שנשאה ברחמה את העוברים שלנו במשך תשעה חודשים, אבל הרגשתי את מה שעובר עליה. הייתי בהיריון נפשי רוחני".

לקראת הלידה, ביולי 2016, הם נסעו בשלישית לטביליסי, עם הצוות של חברת הפונדקאות. "אלו היו 24 שעות מטורפות של המתנה מורטת עצבים. פשוט ישבנו בדירה שקיבלנו מעמי בבניין דירות, שהיתה מאובזרת ומצוידת היטב, אפילו ערכות לתינוקות היו שם, אבל לא הצלחנו להירדם. המתנו לטלפון של מנהל בית החולים הפרטי, ד"ר דיוויד דוברשווילי, שהיה אמור ליילד את קאטוואן".

כשהגיעה השיחה המיוחלת שבישרה על תחילת הצירים, הם רצו החוצה אל הרכב של חברת הפונדקאות, שהמתין להם, ודהרו לבית החולים. במקביל הגיע למקום גם ישראל הנדלר, סגן ראש המחלקה למיילדות בתל השומר, שליווה אותם בתחילת התהליך.

אורית נכנסה מייד לחדר הלידה, לעמוד לצידה של הפונדקאית. "נשארתי לצידה במהלך כל הלידה. החזקתי לה את היד, ניסיתי לעודד אותה כמה שאפשר. שמתי לה מתחת לכרית את הספר 'תולדות מרווה', עם הפנים המתוקות המחייכות של מרווה.

"ההתרגשות היתה מטורפת, ובעיקר היה מתח שהכל יעבור בשלום. עבורנו שום דבר כבר לא היה מובן מאליו. הכל נע באותם רגעים כמו סרט, כמו חלום, כאילו זה לא קורה לנו. שמחה גדולה שמתערבבת בכאב גדול. בליל של רגשות מטלטלים".

רפי: "ארבע שעות שאני ממתין בחוץ בטירוף, ובפנים אורית מחזיקה לה את היד". הוא מחייך בשובבות ומראה לי צילום שבו מככבים שני הצמידים הצהובים של מרווה - אחד על ידה של אורית ואחד על ידה של הפונדקאית, שאותו קיבלה מאורית לבקשתה. 

אורית: "היה שם ערבוב של רגשות, עצב ושמחה וחששות. היה בינינו מחסום שפה, אבל איכשהו היא הצליחה לומר באנגלית: 'אל תדאגי, מרווה שומרת עלינו'. ליטפתי אותה. חוויתי איתה את הצירים ואת הלחיצות. הרגשתי את מרווה בחדר, היא היתה שם איתי, איתנו, כל הזמן. פשוט הרגשתי אותה, זה היה עוצמתי. אור קרן מהפנים שלה שעל הספר. זה לא משהו שאפשר להסבר. הרגשתי שהיא מדברת אלי, אומרת לי, 'אמא, אל תדאגי. אני שומרת עליכם. הכל יהיה בסדר'".

"בזכות קאטוואן זה הצליח" 

אלון הגיח ראשון לאוויר העולם. חמש דקות אחריו, יצא עמית.

"מייד לקחו אותם לאינקובטור כי הם היו זקוקים לחמצן, אבל באותם רגעים הרגשתי שחבל הטבור מקשר בין שתינו בעוצמה כזאת, שזה בלתי יתואר. אחרי שייצבו אותם והם התאוששו, ואחרי הניקוי הראשוני, נתנו לי להחזיק אותם. הם היו עטופים, מקומטים, כל כך מתוקים, לא האמנתי שהם שלי. שלנו. החיבור היה מיידי. ראיתי מייד דמיון לבנים הגדולים שלנו. כל אחד מהם דמה לבן אחר".

אורית ורפי חזרו לדירה, ולמחרת שוב באו לבית החולים. "חיבקנו את קאטוואן והבאנו לה מתנה שקנינו עבורה בארץ", אומרת אורית, "היא ביקשה רשות לראות את הילדים, והסכמתי מייד. היא ליטפה אותם, אחד־אחד. בכל זאת, היא נשאה אותם תשעה חודשים.

"נפגשנו שוב כשהיא השתחררה מבית החולים. היא שוב ליטפה את התינוקות ואמרה שהם דומים לרפי. היה ברור שהיא עשתה הכנה נפשית לפני.

"נשארנו בעיר עוד כמה ימים כי התינוקות פיתחו צהבת ואושפזו. בינתיים גם הבנים הגדולים הצטרפו אלינו. יצאנו כולנו עם קאטוואן למסעדה, וגם לערב הוקרה שחברת מנור קיימה יחד עם שאר האימהות הפונדקאיות. ברור לנו שבלעדיה לא היו לנו הילדים.

"היא מצידה אמרה כל הזמן שהיא שמחה שהכירה אותנו ושיכלה לעשות לנו טוב. גם אחרי שחזרנו הביתה היא שלחה לי מסרון, שבו כתבה שהיא שמחה בשבילנו ושמרווה היא המלאך ששומר עלינו".

רפי עם עפיפון בעירה פלשתיני. "בצוק איתן התמודדנו עם הרקטות ועם הכאבים של מרווה" // צילום: מרים צחי

רגע לפני הטיסה השתיים נפרדו בשגרירות ישראל בטביליסי. "אלון ישן, והיא ביקשה ממני להחזיק את עמית. חשבתי שיהיה לי קשה, אבל הייתי מאוד שלמה עם זה שהתינוקות האלה הם שלי, ושאני אמא שלהם. קאטוואן חיבקה אותו, ליטפה לו את הפנים ונתנה לו נשיקה, ואז החזירה לי אותו. הרגשתי שהיא חייבת את סגירת המעגל הזאת.

"אחר כך היא ביקשה שאשלח לה תמונות מדי פעם, ובהמשך ביקשה חברות בפייסבוק, אבל כבר העדפתי שלא. אני יודעת שיש נשים ששומרות על קשר הדוק עם האימהות הפונדקאיות, אני לא בעד. זה לא שאני חוששת או מודאגת, אני פשוט לא רואה בזה שום תועלת.

"בזכותה יש לנו אותם, ואנחנו מוקירים ומעריכים אותה ותמיד תישאר לה פינה חמה בלב אצלנו, אבל אני לא חושבת שחייבים להישאר בקשר הזה. גם היא לא מצפה שיהיה קשר צפוף. ועדיין, כשהתאומים חגגו שנה, שלחתי לה צילומים. וגם כשהם יחגגו שנתיים אשלח לה".

איך הגיבו אנשים בסביבה שלכם כששמעו על התינוקות החדשים?

אורית: "הרוב פרגנו, אבל היו כאלה שהטילו ספק, דיברו איתנו על הפרשי הגילאים. גם אנחנו שאלנו את עצמנו את אותן השאלות ועשינו את כל המתמטיקה האפשרית. תאמיני לי, על הכל חשבנו. כשמדברים איתי על 'לא טבעי', אני מייד אומרת שגם לא טבעי לאבד ילדה שטרם מלאו לה 18. זה גם לא טבעי לאם לראות את החברים של הבת שלה מסיימים תיכון ומתגייסים - והיא לא איתם.

"אבל אנחנו כבר בחרנו בחיים. ולבחור בחיים, מבחינתנו, היה להביא לעולם חיים חדשים שהם המשכיות של מרווה. היום אנחנו מבינים עד כמה היד המכוונת היתה גדולה. אין סתם. גם כשישבנו מול הטלוויזיה וצפינו בתוכנית ההיא על מלכה חכם - זה לא היה 'סתם'. הרגשנו שזו מתנה שמרווה משאירה לנו אחרי לכתה.

"היינו כל כך שלמים עם עצמנו, שהחלטנו שבבוא העת נסביר לעמית ולאלון עד כמה רצינו אותם ואיזה אור ואהבה הם הכניסו לחיינו, עד כמה הם אהובים. מהמקום הזה אנחנו מדברים על המשכיות, לא מהמקום של מרווה או הבור שנפער אחרי לכתה. 

"לילה אחד חלמתי על מרווה, והיא אמרה לי, 'אמא, אני חוזרת'. זה נראה כל כך אמיתי. ערב אחר נמנמתי מול הטלוויזיה, כשהתלבטנו אז בשאלה פונדקאית או לא. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'הלוואי שהיה לי איזה סימן לדעת מה הדבר הנכון לעשות', ובדיוק התחיל להתנגן בטלוויזיה השיר 'מתנות קטנות'. מבחינתי זה היה סימן מאלוהים".

בעוד חודש הילדים יהיו בני שנתיים. מתי תספרו להם?

"כשהם יגיעו לגיל הנכון, ובזמן הנכון. אם הם יבקשו להיפגש איתה, אני לא פוסלת את זה. מרווה ידעה שהיא נולדה בעקבות הפריית מבחנה רק כשהיתה חולה, כשדיברה איתי על שימור פוריות. היא מאוד רצתה להיות אמא בעתיד, וחששה שהמחלה תפגע בסיכוי שלה להיות בהיריון. רציתי להראות לה שיש ברפואה פתרונות לנשים שמתקשות להרות, ושיש טיפולי הפריה".

"זאת הורות אחרת לגמרי" 

אורית עייפה. בימים מתוחים כמו הימים האחרונים רוב הנטל של הטיפול בילדים נופל עליה. "אני נהנית להיות איתם בכל רגע נתון, למרות הקושי. מעבר לזה, תמיד הייתי היסטרית על רפי. בעצם, לא היסטרית. מודאגת. כיום עם שני הקטנים זה נותן מימד אחר, והדאגה היא שונה".

רפי: "עברנו הרבה מתיחויות והרבה ירי פצמ"רים, וכעת יש את העפיפונים והרבה שריפות בגזרה שלי, והרבש"צים שלי מתרוצצים הרבה בין היישובים כדי למזער נזקים. אורית ואני קיבלנו החלטה אסטרטגית להשתדל להיות ביחד בארוחת הערב, במקלחות ובהשכבות שלהם".

אורית: "היו כבר מצבים מתוחים כשהילדים היו קטנים, אבל הפעם היו הרבה טלפונים מודאגים מהאחים הגדולים, שכל הזמן בדקו שהכל בסדר עם כולנו, ובמיוחד התעניינו באלון ובעמית".

היתה כבר פגיעה בגן ילדים. חשבתם לעבור לגור במקום אחר כדי לתת לילדים חיים בטוחים יותר? 

אורית: "אין מה לדבר על זה בכלל. אנחנו לא נעשה שום דבר שיסכן אותם, אבל זה הבית שלי. זה המקום שבו גידלנו את ארבעת הילדים הגדולים שלנו, ובו נגדל את השניים הקטנים, למרות כל המתיחויות והמצב הביטחוני".

רפי (בנחרצות): "את מבינה שזה בכלל לא עולה לנו במחשבה?"

אורית: "זה לא עניין של מבינה או לא, זה עניין של המציאות. מה שמעסיק אותנו כרגע זה שהם לא ייכנסו לפחדים. אז נכון, אחד מהם נדרך יותר כשיש רעש, אבל אני בהחלט משתדלת להפוך את היום לשגרה ולנהל את הבית כמו ביום רגיל.

"תחשבי על זה שהכל היה פתאומי ומהיר, והם הרגישו את הפתאומיות, והתגובה שלי טלטלה אותם. מאז אני מנסה לעשות את הדברים בנינוחות, בכמה שפחות לחץ, בלי לשדר חרדות, כדי שלא יחוו טראומה מהעניין. זה דורש הרבה עבודה עצמית ומודעות. נקוה שהאירועים הללו לא ילוו אותם כל החיים".

אסון השיטפון לפני כחודש וחצי, שגבה את חייהם של עשרה נערים ונערות, החזיר אותם לימים שאחרי מותה של מרווה. "ראינו את הכתבות, את הפנים של הצעירים, את השמות, והרגשנו שאנחנו עוברים שוב את האובדן ואת הכאב", אומרת אורית, "חשוב לנו לומר להורים של הילדים האלה: החיים ממשיכים, וצריך למצוא את הכוחות ואת הדרך כדי להמשיך הלאה ולהנחיל לאחרים את המורשת של ילדיהם, שתיתן להם ולעוד רבים אחרים את הכוחות להמשיך". 

רפי מקלח את הפעוטות, כשהטלפון בדירה מצלצל. הבן שי מתקשר מהטיול הגדול בדרום אמריקה. אורית מושכת את השיחה לסלון ומפטפטת איתו בקול שקט, שלא מצליח להסתיר את ההתלהבות והגעגוע. 

אחר כך תספר לי ששי מפזר גם שם צמידים של מרווה ושולח צילומים הביתה. עידן, הבן הבכור, נישא לא מזמן, ואשתו נמצאת עכשיו בסוף ההיריון, "אנחנו כבר מצפים בהתרגשות להיות סבא וסבתא, טפו טפו". תומר, התאום של מרווה, משרת כלוחם בפלחה"ן צנחנים.

רפי ממהר לפתוח את ספר הזיכרון בעמוד שבו נראית מרווה מחויכת כשהיא מקבלת את הכומתה האישית של מח"ט הצנחנים, אליעזר טולדנו, בטקס סיום המסלול של שי. "המח"ט הבטיח לה את הכומתה, וקיים. זה היה שבועיים לפני מותה. גם אחרי הטקס הוא שמר איתה על קשר במסרונים ועודד אותה".

לאחר מותה הם נתנו את הכומתה לאחיה, תומר. "היא היתה גאה בו מאוד על הדרך שעבר בצבא, ומבחינתו, קבלת הכומתה היתה סגירת מעגל". 

הם מתיישבים על הרצפה ומשחקים עם הילדים בקוביות צבעוניות. רפי מניף את עמית אל על, תופס אותו, ושוב מניף, לקול צחוקו המתגלגל של הילד והמחאות של אורית. "אני לא יכולה לראות אותו עושה את זה. מפחיד אותי".

"אל תדאגי, אני לא אפספס", עונה לה רפי, "תראי איך הוא נהנה". האב והבן לא מפסיקים להתגלגל מצחוק. "גם עם הגדולים לא אהבתי שהוא עושה את זה", היא אומרת, והוא מחייך: "אבל לא היית ככה".

אורית מספרת שבסיבוב הזה רפי הוא אבא הרבה יותר מעורב. "זאת הורות אחרת לגמרי, הרבה יותר רגועה", הוא מאשר, "פעם הייתי נשאב לעבודה, והיה לי פחות זמן לילדים. היום אני מכה על חטא ועושה חוויה מתקנת. אני מתעורר בלילות אם צריך, משתדל להיות איתם בארוחת הערב בחדר האוכל (את ארוחות הבוקר והצהריים הם אוכלים בפעוטון), ותמיד איתם במקלחות ובהשכבות. אם אני לחוץ בעבודה - אני בא, עושה את המטלות בבית, ושוב יוצא. אני מודה שזה די מצליח לי".

אורית מפרגנת. "מצליח לו, ועוד איך מצליח לו. הכל בשותפות מלאה, בשוויוניות ובלי פנקסנות".

רפי אומר שלפעמים, כשהוא ממש חנוק מגעגועים, הוא משאיר הודעות ווטסאפ למרווה. הוא מראה לי את ההודעה האחרונה שכתב לה, שנה אחרי שנפטרה: "ושה, אני מתגעגע!!!!"

"כשחזרנו ארצה עם התינוקות, וראיתי את האושר הזה שהציף את כולנו, זה צבט לי קצת בלב. בלילה כתבתי לה: 'ושה, עם זה שיש אותם, אני מאוד־מאוד מתגעגע'. ושלחתי את הצילומים של אלון ועמית. באחת הפעמים מישהו בקבוצת הווטסאפ של החברים שלה מהשכבה כתב, 'וואו, איך בא לי לראות שכתוב 'מרווה מקלידה'...'. רציתי לרשום משהו בשמה, אבל אורית לא הסכימה". 

מה היית כותב?

"חברים, לא לשכוח: לחיות, לצחוק, לאהוב". 

ברקע אלון בוכה, מבקש מים. "הם רק התחילו לדבר, ותראי איך הם מתזזים אותי", רפי מתלהב ומביא לאלון את הבקבוק שאורית מגישה לו.

הייתם ממליצים להורים במצבכם לצאת למסע הלא פשוט הזה?

אורית: "בפירוש כן, בלי היסוס. זה מסע מדהים". 

אתם יכולים לדמיין איך הבית היה נראה אילו הייתם מחליטים אחרת?

רפי: "הבית היה ריק ורועש, אבל לכיוונים הלא חיוביים. למה? כי הקן שלנו התרוקן כשהגוזלית שלנו נפלה ממנו. אני לא רוצה ולא מעז לדמיין מה היה קורה אם הם לא היו. הם פה, הם ישנם וקיימים, והם יוצקים תוכן מדהים לחיים שלנו, לחיי הילדים הגדולים שלנו ולחיי הקהילה בקיבוץ".

אורית: "מי דמיין לעצמו שבגיל 57 נתעסק בטיטולים ומטרנות? אין לך מושג כמה אנרגיות הקטנים האלה יכולים להחדיר בנו, כמו חמצן. אנחנו כמו מצבר שמתמלא, והם מטעינים אותנו". 

nitzi@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו