חנוכת שגרירות ארה"ב בירושלים, בירת ישראל, היא הגשמת חלום של יהודים רבים, ללא קשר לעמדות הפוליטיות שלהם, ובעלת משמעויות היסטוריות ומדיניות שיכולות להשפיע על האזור כולו.
במשך 70 שנה שמענו תירוצים ממדינות רבות, ובראשן הגדולה בידידותינו, בדבר "היעדר העיתוי המתאים" להעברת שגרירויותיהן לירושלים, ושמענו שוב ושוב מדוע מהלך כזה לא יוכל לקרות כל עוד הסכסוך בין ישראל לפלשתינים נמשך.
כבר ב־95' חוקק הקונגרס האמריקני חוק המחייב את העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, אך כל הנשיאים מאז הקפידו לנצל את הפרצה שהחוק העניק ולדחות את המעבר בכל חצי שנה. ואז הגיע דונלד טראמפ. נשיא חדש, אאוטסיידר שמבקש לחשוב מחוץ לקופסה. טראמפ הוא פוליטיקאי קצת חריג, שמזכיר לכולנו שגם קיום הבטחות הוא אופציה לפוליטיקאים. כאשר הבטיח במהלך הקמפיין להעביר את השגרירות לירושלים, הוא התכוון לעמוד במילתו. לפני כחצי שנה, כשהכריז הנשיא על החלטתו, רואי השחורות התעוררו מרבצם. הפלשתינים הכריזו על שלושה ימי זעם והיו כאלה שהזהירו שהמזרח התיכון יבער. הרי ידוע לכל סטודנט שנה א' שעד החלטה זאת המזרח התיכון היה אזור רגוע ושלו, והפלשתינים בילו את שאר הימים בשנה במדיטציה וביוגה.
המהלך האמריקני משדר לפלשתינים שהזמן לא משחק בהכרח לטובתם, והסירוב המתמשך שלהם לנהל משא ומתן ישיר עם ישראל יכול גם להיות בעוכריהם. שתיקת מדינות ערב אינה מקרית ומצביעה על היתכנות למהלך אזורי רחב יותר בחודשים הקרובים. בד בבד, מדינות נוספות הולכות בעקבות ארה"ב ומעבירות את השגרירויות שלהן לירושלים. המציאות היא שהפלשתינים נשארים מאחור, ואם לא ישובו לשולחן המשא ומתן, הם עלולים להישאר בלי בעלי ברית.
פתיחת השגרירות היום מעניקה תקווה. תקווה לניצחון האמת ההיסטורית על פייק היסטורי, תקווה לניצחון החזון והאמונה על הרצון להישאר במקום ותקווה לניצחון אומרי ה"כן" על אומרי ה"לא".
רון פרושאור הוא ראש מכון אבא אבן לדיפלומטיה במרכז הבינתחומי הרצליה, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל באו"ם
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו