המכתב האחרון: קרובי הנופלים כותבים בדמעות

"לא חסר לי מאומה"

להוריי ואחי היקרים שלום רב!!!

אני מרגיש טוב, לא חסר לי מאומה. רק נמצאים קצת במתח, אבל אל דאגה, אני אחזור בריא ושלם. אסיים את מכתבי כי אין לנו זמן אפילו לכתוב. 

בנשיקות חמות שלום ולהתראות ממני 

שלכם, אלימלך אלי

אלי אלימלך נפל במלחמת יום הכיפורים ב־21.10.73, בהפגזה בתעלת סואץ. 

אלי אלימלך ז"ל

 

אלי, אצלי בראש אתה עדיין חי // יהושע אלימלך, אחיו של אלי ז"ל

היכן החייל שלי, זיכרונות שלא נמחקים לעד.

אחי אלי, התגייסת לצה"ל באפריל 1971 עם המון מוטיבציה, הוצבת בחיל התותחנים ואף סיימת בהצטיינות את מסלול ההכשרה. בבמלחמת יום הכיפורים, היינו עם אבא בבית הכנסת כשלפתע, באמצע התפילה, נשמעה צפירה המביעה צליל מהדהד של מלחמה. לא ידענו מה לעשות, אך בחרנו להישמע להוראות מהרדיו - יצאנו לחזית. עם פרוץ המלחמה נשלחנו לרמת הגולן. בהמשך עברת לחזית הדרום. תוך כדי לחימה, נפגעת בהפגזה על החווה הסינית ליד תעלת סואץ ונהרגת. 

כשהמשפחה קיבלה את ההודעה על מותך אני עדיין הייתי ברמת הגולן, ולא ידעתי על כך דבר. הלב לא נתן לי שקט, ואז יצאתי מהבסיס לכיוון הבית. כשהגעתי הביתה - חשכו עיניי. כולם היו שקטים ובוכים ללא מילה. לא ידענו כיצד להפנים את העובדה שאתה איננו. 

"הפרח שלי הלך" - נזכרת אמא, כל הזמן בעצב, וחוזרת שוב ושוב על המילים "הפרח שלי, היכן החייל שלי? מתי ארוץ לקראתו? מתי אחוש את ידיו? היכן החייל שלי?" בזמן השבעה הגיע מכתב ממך שנכתב בתאריך 19 באוקטובר 1973, ימים ספורים לפני מותך הכואב. 

רצה האל שמישהו ממשפחתי ימשיך את השושלת שהשארת בחיל התותחנים. יד הגורל הכתה, ולאחר 40 שנות געגועים נולד בני דודי אלימלך, שהתגייס לצה"ל ושובץ גם הוא בתותחנים. ההחלטה של בני לסגור מעגל מלווה בגאווה עצומה והוא אף נבחר כמצטיין על ידי מפקדיו. כיום דודי הוא קצין המשרת כמפקד סוללה בגדוד 55, אותו גדוד שבו לקחת חלק. 

לסיום, אילו רק מילים היו יכולות לספר אך הן אינן. הן מביעות בדממה את הכאב שתמיד נשאר בלב. אני רואה אותך ביומיום ממש יושב מולי וחי, מחייך את החיוך שלך, מקים משפחה ומגדל ילדים לתפארת, היית עושה זאת היטב. 

אתה בליבי בכל עת ובכל רגע נתון, למרות שעברו שנים רבות, חוויות לא נמחקות. 

אוהב אותך, אחיך יהושע, לעד.

יהושע אלימלך ובנו. באותו גדוד

 

אני שוכב פצוע, אבל רוצה להיות איתך

אהלן מרים,

תפסתי חשק לכתוב לך פתאום, עכשיו ביום שישי לפנות ערב. שקט פה עכשיו, ואני שוכב אך לא נרדם, סתם שוכב וחושב. לפני כמה דקות גמרתי לקרוא שוב את מכתבך וגם אני צריך אותך S.O.S ומתגעגע ואין לי מילים, אולי יבואו בהמשך. [...] החליפו לי תחבושת, זה נהוג פעמיים ביום וזה לא נעים כל כך לראות את החורים שנקבו בי. אבל הרגשתי טובה יותר מיום ליום, ואני אצא מהפציעה בריא לגמרי ואת עוד תראי.

גם היום היה יום עמוס בביקורים, המח"ט היה אצלי וגם המג"ד, אבל הכי שמחתי לפגוש את הסמ"פ שלי,  זאב חיות שמו, ואז נרגעתי כשסיפר לי שהכל בסדר ונכנסו לנוהל שגרה.

גם אנשי סגל נוספים באו אליי ואחד מהם סיפר לי שהכדור, לפני שפגע בי, פגע בשער ברזל ושינה את כיוונו אל הרגל ויצא.

 [...]

היום ביקר אותי בן דוד שלי, בחור כבן עשרים וחמש, דתי מאוד, בחור ישיבה שהטיף לי וסיפר לי קצת מהלכות התורה, הקשבתי לו וייתכן שיש אמת בדבריו.

למען האמת אני מרגיש שאני קצת בעולם אחר. כל הזמן כאילו מסך לפניי ואני בעולם של בית החולים, מנותק.

אני הייתי רוצה מאוד לצאת מכאן, להתאוורר ולהיות איתך בלי שיפריעו לנו, שעה, שבוע ואולי יותר. קצת להתבודד לתפוס שקט, מנוחה. מהצבא די לוחצים שאחזור מהר, אבל אני דווקא מתעצבן מזה יותר, ואני לא אמהר עד שלא אבריא ועד שלא אירגע.

נצטרך להיות עם הצבא עוד שנה וחצי מקסימום, כשאני מקווה ששלושה חודשים אחרונים יופחתו לי על התנהגות טובה, ואהיה אזרח מהר יותר. עד רגע הפציעה היה לי שם די נחמד בסך הכל, חשבתי עלייך הרבה ונורא התגעגעתי אך לא יכולתי לעשות כלום. [...]

סרן יפתח עין נפצע ברגלו במבצע ליטני, כשלושה חודשים לפני שנפל בקרב בדרום לבנון ב־09.06.78. זהו המכתב האחרון ששלח למרים ב־ 24/3/1978

סרן יפתח עין ז"ל

אמא ממשיכה את המורשת שלך // תמר עין גוראל, אחותו של יפתח 

יפתח,

המכתבים שלך משקפים שגרה לא שגרתית. שגרה של חייל, קצין, הפועל בהילוך גבוה וכמֵהַּ למעט מנוחה. העייפות הרבה ניכרת מכל שורה. ריצות, התרוצצויות, אחריות, ארגון. מתיש.

כמה אפשר לשרוד ב"טורים" גבוהים כאלה?

ובאמת כשהיית מגיע לחופשות סופשבוע, הוקדשו השעות הראשונות בבית לשינה. נדיר היה לראות אותך ער ביום שישי אחר הצהריים.

ואחר כך, שוב בולע את העולם. עם החברים בבילויים ובטיולים ובשיט בסירת המפרש שקניתם יחד, עד היציאה חזרה לצבא השכם בבוקר.

יפתח, כל כך הרבה דברים קרו מאז שאינך איתנו. אני לא רוצה לצער אותך, אבל אבא כבר איננו. ואמא, שתחיה, חולה.

יפתח, אתה לא מבין איזו גיבורה אימא. יותר מעשר שנים היא בבית לבד בלי אבא. היא אינה רוצה שום עזרה. והעיקר לא לשקוע באבל ובכאב, אלא להיאחז בחיים, בכל הכוח. היא ממשיכה בהתמדה את המורשת שלך ושל אבא, המון טיולים והמון זמר עברי. אתה זוכר שבמשכורת הקבע הראשונה שלך קנית לה שני תקליטים, שירי דוד זהבי ושירי הגבעטרון?

אבל יפתח, יש במשפחה כבר שני דורות חדשים. ליוסי יש ילדים, ולי יש ילדים, והם בעצם כבר לא ילדים. ויש גם דור חדש של קטנטנים חמודים. נינים לאמא ולאבא (שלא זכה), הנכדים שלי ושל בועז, שגם אותו לא הכרת, וגם לא את נטלי של יוסי ולא את האחיינים שלך, אורית ויפתח וצור ויוֹבֵל, שאתה חסר להם כל כך.

כואב לחשוב על הענף השלם שנכרת במשפחתנו. על החיים הצעירים שנגדעו באיבם. 

אבל אנחנו לא בכיינים. אחרי הכל חיית חיים אינטנסיביים. ידעת לאהוב והיית אהוב. מת בגבורה ובהקרבה ובמסירות שאפיינו אותך כל חייך, ועל כך נאמר לכל איש יש שם שנתן לו מותו.

ואתה יודע מה?

אתה לא תאמין, אבל כל הזמן אנו פוגשים באנשים שהכירו אותך, ששמעו עליך, שהשארת סימן דרך בחייהם, גם היום כמעט 40 שנה אחרי מותך. הם מופיעים פתאום וכותבים פתאום ומספרים. וככה אתה חי בהם ובתוכנו עד יום אחרון.

 

מתוקה שלי, בסוף נתחתן

אז ככה, זה מתחיל במין פילוסופיה מסוימת שאומרת את הדבר הבא: בכל חייו של אדם יש קטעים מאושרים, קטעים עצובים וקטעים שהם לא מאושרים ולא עצובים. עכשיו גם הקטעים המאושרים, זאת אומרת כשאדם מאושר, זה לא כל הזמן, כי הרי אתה לא הולך כל הזמן ומרגיש "אני מאושר". זאת אומרת שבכלליות, אם באותו רגע היו שואלים אותך: "אתה מאושר?" תאמר: "כן". 

עכשיו, הקטעים המאושרים האלה שאני מדבר עליהם בעצם מורכבים ברגעים קטנים שבהם אתה פשוט מרגיש שהאושר מציף אותך, מין תחושת התרוממות נפש כזאת, רגעים כאלה נקראים - רגעים קטנים של אושר. 

טוב, אחרי שהסברתי את עצמי אני יכול להתחיל לומר לך מה קורה בקשר אלי. אני חושב שרוב הזמן אני מאושר, ואפילו בקטעים שהם מוגדרים כמאוד מאוד משביז"ים (למשל באמצע תרגיל כמו שעשינו היום שפשוט איזה אלף שעות עמדנו בגשם שוטף, אז כולם היו נורא שבוזים אבל אני הייתי די שמח מהמצב).

כפי שכבר הסברתי האושר הכללי הזה מורכב מהרבה רגעים קטנים של אושר, שאצלי, אני משער, יש הרבה רגעים קטנים של אושר כי בסך הכל אני רוב הזמן מאושר. 

לאחרונה שמתי לב שאם חושבים על זה אז בערך 90% מהרגעים הקטנים האלה (מעכשיו נקרא להם רקש"א) בעצם קשורים אלייך. 

כן, כן, אלייך (מה את מופתעת?!). בעצם בכל פעם שקורה לי משהו טוב או רע אני חושב עלייך (באופן טבעי) והרגע המאושר לכאורה הופך לרקש"א (שלפי ההגדרה זה רגע שאתה בעצם מוצף במין אושר בלתי מוסבר שכזה).

פשוט נורא נחמד לי לחשוב שתמיד יש מישהי שדואגת לי, שמחכה לי שתחכה לי והכי חשוב שאוהבת אותי מיליונים (כפי שאני אוהב אותה). ושדרך הבטן היא הבחורה הכי מקסימה שאני מכיר והכרתי אי פעם (ואני מתכוון לזה - הכרתי אי פעם!) ואני שמח לומר לך שאת מקפיצה את רמת האושר שלי פלאים ופשוט ממלאת אותי ברקש"א, שבעצם עושים אותי לאדם מאושר עד מאוד. 

טוב אז בסה"כ אחרי כל בלבולי השכל, בסה"כ אני אומר לך שאני מת עלייך ואני אוהב אותך בכמות בלתי ניתנת להגדרה. 

דרך אגב אל תשכחי שאני הולך להתחתן איתך, ויהיו לנו ילדים ובית וכלב וחתול ועכבר ואוגרים ודגים ותוכים (סתאאם. כלומר סתאאם לגבי כל החיות!). 

אוהב אותך עד השמיים

ותמיד אוהב אותך

ילדה יפה ומתוקה שלי. 

טלצ׳ו שלך.

סרן טל ברדוגו נפל ב־23.09.04, בתקרית חדירת מחבלים למוצב ביישוב מורג

טל ז”ל עם עדי. 

 

הטלפון ששינה את מסלול חיי / עדי טל כהן

השעה היתה שש בבוקר, 23 בספטמבר 2004, ערב יום כיפור. הטלפון שלי צלצל. על הקו אמא שלך. היתה חדירת מחבלים למוצב מורג. אתה נהרגת.

 חושך. מחנק, צלילה למעמקים, אני נופלת על ברכי ולא מצליחה לנשום.

טלטול, צלצול הטלפון לפני 13 שנים שינה את מסלול חיי. איבדתי אותך... אהוב נעוריי, החבר הכי טוב שלי, היקר לי מכל. אמנם הייתי מוקפת באלפי אנשים שחיבקו אותי והגיעו להלוויה ולשבעה, אבל הרגשתי כל כך בודדה. שום גורם רשמי לא הודיע לי על מה שקרה, ולא פנה אלי בשבעה להציע לי טיפול. לא היה לי פשוט לחייך או למצוא בתוכי רצון להמשיך לחיות. 

ידעתי שאתה רוצה לראות אותי ממשיכה, או לפחות מוצאת לעצמי קצת רגעים קטנים של אושר. הכרתי את עמותת "הותיר אחריו חברה" שהושיטה לי גלגל הצלה. הן צירפו אותי לקבוצת תמיכה של צעירות שעברו אותו משבר, שחלקו איתי אהבה מדהימה שנקטעה, ואת הצער והבדידות אחריה.

ואכן מה שאומרים נכון. דווקא מתוך המשבר גיליתי את הכוחות שהסתתרו בתוכי. מצאתי רצון לצמוח וללמוד על עצמי ועל העולם. התחלתי לחפש לעצמי נקודות של שמח, ובחרתי לחיות. ולהרחיב את הלב שלי לעוד מקומות. המשפחה שלך הפכה למשפחתי לתמיד. ההורים שלך הגיעו לחתונה עם יפתח וללידות של תמרי ונעם. הם ממלאים אותי באושר גדול. למדתי שני תארים, ואני עובדת עשור במגזר השלישי כמנהלת ויזמת לשינוי חברתי. 

גיליתי שאחד הדברים שנותנים לי רקש"א ומשמעות אחרי לכתך היא ההתנדבות שלי בעמותת החברות. טולי... אני יושבת וכותבת לך בחזרה, ומבינה שגם אני מוצאת סיפוק ואושר אפילו כשקשה, ושכמוך, הזוגיות, המשפחה והעשייה למען החברה הישראלית, הם שמייצרים עבורי כל יום מחדש רגעים קטנים של אושר.

אוהבת וזוכרת לתמיד, עדי.

המכתב המרגש שכתב לה טל

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו