"הרגשתי שניצוצות חדשים ניתזים אלי מהטקסט, צירופים מפתיעים, שורשיים ולא מאולצים"

אני זוכר היטב את רגע המגע שלי עם האישיות הספרותית של דויד גרוסמן. זה קרה לאחר קריאת הסיפור "רץ", שהתפרסם ב־1979 בכתב העת "סימן קריאה". במהלך הקריאה הרגשתי שניצוצות חדשים, לא מוכרים, ניתזים אלי מהטקסט, והתעוררה בי תחושת פליאה שהעברית, שהיא גם כלי עבודתי, מסוגלת להפיק מתוכה צירופים חדשים, מפתיעים, אמינים ושורשיים, ולא מאולצים.

אבל הלשון שחשפה בפניי את מכמניה ואפשרויותיה עשתה זאת לא למען עצמה, אלא בגלל הסיפור על אותו חייל שרץ בלילה, בעוד שזרם התודעה שלו קודח בסבך של קישורים אנושיים והתייחסויות עלילתיות מפתיעות.

כשסיימתי לקרוא, לא הסתפקתי בשבח על הקול החדש שהתגלה לי, אלא נתקפתי רצון להכיר אישית את הכותב ולקשור איתו קשר. ביקשתי מהעורך הספרותי המשותף של שנינו להפגיש אותנו, ומאז קנינו לנו, אשתי המנוחה איקה ואני, שני חברים צעירים ואהובים, מיכל ודויד גרוסמן.

בכתיבתו הספרותית פיתח גרוסמן בצורה חדשה ועמוקה את נושא הילדות והנעורים, כחלק אינטגרלי בתוך מרקם הספרות, שנחשבת "ספרות למבוגרים". יש קשר אורגני ברור בין ספרי הפעוטות שלו, כמו המחזה "גן ריקי", ובין ספרי הנעורים, כמו "יש ילדים זיג זג" או "מישהו לרוץ איתו", לבין הרומנים למבוגרים, כמו "עיין ערך אהבה" או "ספר הדקדוק הפנימי", ולאחרונה גם "סוס אחד נכנס לבר".

ספרי הילדים והרומנים שבהם מככב גם ילד או נער מזינים אלו את אלו, ואין הם שני סוגים ספרותיים שונים, שמיועדים לכאורה לקהלים שונים. נושא ההתבגרות, חיפוש מקומו של הצעיר בעולם המבוגרים, כאביו והתבוננויותיו זכו לטיפול מעמיק במפעל הספרותי של גרוסמן, והעניקו לנו בסיס לרגישויות חדשות, פסיכולוגיות אבל גם מוסריות, מעבר לתיאורים חביבים של עולם הילדים.

רגישויות מוסריות אלו הן שהוליכו אותו לשני ספרי המסות הפוליטיות שלו - "הזמן הצהוב" ב־1987, ערב האינתיפאדה הראשונה, מסע בשטחים הכבושים, ו"נוכחים נפקדים" ב־1992, על המיעוט הערבי־ישראלי. אלה שני ספרים פורצי דרך, במיוחד הספר על הערבים הישראלים, שהם נושא לא פופולרי בתקשורת הישראלית.

גרוסמן הצליח לשמוע ולהעביר לכולנו קולות, מחשבות ורגשות של המיעוט הגדול הזה החי בקרבנו, באופן שלא ידענו עליהם. לא רק טרוניות על קיפוחים ועוולות, אלא גם הפוטנציאל הגדול הטמון בו להתפתחותה של מדינת ישראל.

לקראת סיום מלחמת לבנון השנייה, כשמועצת הביטחון הגישה הצעה סבירה להפסקת אש, יזמתי, עם עמוס עוז ודויד גרוסמן, מסיבת עיתונאים קטנה, שבה דרשנו מממשלת ישראל לקבל את תנאי מועצת הביטחון להפסקת אש ולהפסיק את הלחימה המיותרת. זה היה ביום חמישי, 10 באוגוסט 2006, ואני זוכר היטב את דויד עומד לידי ומדבר בתבונה אל העיתונאים סביבו.

בני נחום היה אז קצין מילואים בגבול לבנון, אבל אורי גרוסמן, טנקיסט כמו אחיו הבכור יונתן, היה באש החזית עצמה, ולכן מאבקו של דויד למען הפסקת אש מיידית בתנאים שהתקבלו בסוף על ידי ישראל לא היה רק פוליטי, אלא גם אישי. במשך כל המלחמה היינו מתקשרים זה לזה יום־יום לשאול לשלום הבנים.

והנה, שלושה ימים לאחר מסיבת העיתונאים הזאת, ביום ראשון, אני מטלפן בבוקר, כדרכי, לשאול לשלום אורי, ואשתו מיכל, בקול צלול ושקט, אומרת: "אורי נהרג הלילה". 

מיהרתי עם אשתי למבשרת ציון, כדי לאחוז בחוזקה במו ידינו בהורים השכולים ולעצור את הארס, ההולך ומתפשט במהירות. ובתוך מהומת החברים, שכבר הציפו את הבית במבשרת ציון, דויד פונה אלי, החבר־הסופר שלפתע הזדמן לידו, ואומר בבהלת הייאוש והכאב: "אז מה יהיה עכשיו על הכתיבה שלי?", כאילו המכה הנוראה של המוות תשתק גם את יצר הכתיבה.

ואני, במין נחרצות בוטחת, לא ברורה ולא מנומקת, עונה לו מייד: "אל תדאג, אתה תמשיך, אתה תכתוב. אל תשנה עכשיו, אתה לא חייב, תמשיך מהמקום שבו אתה נמצא בספר שאתה כותב". 

וכך היה. הרומן "אישה בורחת מבשורה", שהיה על האובניים בחדר עבודתו, רומן שחמק מהבשורה שמחברו לא יכול היה לחמוק ממנה, הופיע לאחר כשנתיים, והוא החזק והמשוכלל מכל הרומנים שדויד כתב לפניו. 

•  •  •

דויד גרוסמן (64) הוא מבכירי הסופרים הישראלים, חתן פרס ישראל לשנת 2018. נולד בירושלים והחל את דרכו כשדרן בקול ישראל. ספרו התיעודי "הזמן הצהוב", שהתבסס על סדרת כתבות בשבועון "כותרת ראשית", עורר סערה ציבורית ונחשב בעיני רבים למבשר האינתיפאדה הראשונה. ב"עיין ערך אהבה" (1986) עסק בשואה מזווית לא שגרתית. בין ספריו: "חיוך הגדי", "מישהו לרוץ איתו", "ספר הדקדוק הפנימי" ו"אישה בורחת מבשורה" - שאותו פרסם אחרי ששכל את בנו, סמ"ר אורי ז"ל, במלחמת לבנון השנייה.