לא הרבה יודעים זאת, אך כמחצית מהלוחמים במלחמת יום העצמאות היו ניצולי שואה. רבים מנכדיהם ומניניהם משרתים כיום ביחידות קרביות מובחרות. דוגמה חיה לשושלת משפחתית־ציונית־קרבית כזו, שערכיה הם תרומה למדינה, הם פייביש (פייקו) גלבר בן ה־92 ונכדו סמ"ר נ' (21), לוחם ביחידת דובדבן.
גלבר, יליד מיכילנג שבצפון רומניה, היה בתקופת השואה נער בן 15 שנאלץ לפרנס את משפחתו. הוא היה האח הצעיר מבין שבעה ילדים, ודלות המזון הקשה גרמה לו לחולי כבד. "נאלצתי לעבוד מצאת החמה עד הלילה כדי להביא לחם, הייתי ממש עור ועצמות", הוא נזכר. למרות שהמשפחה היתה דתייה, הוריו חששו לחייו עד כדי כך שאמו האכילה אותו בבשר חזיר ("מחוץ לכותלי הבית"), במטרה שישרוד. במהלך המלחמה, שניים מאחיו ברחו לסיביר מחשש שיוצאו להורג.
לאחר ששרד את המלחמה עלה גלבר ארצה, לחם במלחמת העצמאות והיה ממקימי גדוד 13 וחיל התותחנים. ביום הקמת המדינה נפצע לאחר שנפגע בשתי רגליו ובגבו, אלא שחרף הפציעה שב לשרת בצבא, ואף יצא לקצונה והגיע לדרגת רב סרן.
הנכד, סמ"ר נ', מספר על ההתבגרות לצד סיפורי הסב וספג את רוח הלחימה מינקות. "חונכתי על ברכי התרומה למדינה והציונות", הוא אומר, "מגיל צעיר היה לי ברור שהתרומה למדינה תתבטא בשירות צבאי משמעותי, כמו שעשתה כל משפחתי. כמעט בכל סוף שבוע, כשאני בבית, אני מספר לסבא את חוויותי מהשירות הצבאי והוא מוצא בהן עניין רב. מטבע הדברים, עם אמא קצת יותר קשה לחלוק אותן... חשוב שכולנו נפנים שאין לנו מקום אחר מלבד ישראל, והמשפט 'אין לי ארץ אחרת' הוא לב העניין. אנחנו צריכים ללמוד מההיסטוריה, כדי שמה שקרה לעם היהודי בשואה לא יחזור לעולם. לכן צריך לסמוך רק על עצמנו, כי זה תלוי בנו בלבד. כל אחד צריך לומר לעצמו, 'אם לא אעשה את השירות הזה, מי יעשה אותו?' זו חובה שכל אזרח יתרום למדינה בשירות צבאי כמה שיותר משמעותי, וכולנו נצא נשכרים".
ואילו הסב הגאה מוסיף בחיוך כי "אני גאה מאוד בנ' ובכל נכדיי, ומאוד שמח על בחירתו לשרת בדובדבן. ב־1951 סיימתי קורס קצינים, הוריי המבוגרים נכחו באירוע ואבי פרץ בבכי. אמי שאלה אותו לפשר בכיו ואמרה לו שהוא צריך להיות שמח, והוא השיב לה, 'אני בוכה משמחה על כך שזכיתי לראות את בני במדים'. כך בדיוק אני מרגיש היום ביחס לשירות של נ'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו