"אני לא רוצה לחיות בשום מקום אחר חוץ מכפר עזה"

לאיזה בוקר התעוררו היום בדרום הארץ ואיזה חג צפוי לכולנו? על רקע "צעדת השיבה", חלק מהתושבים שפגשנו השבוע מהצד הישראלי של עזה, דיברו על כך ש"ההר יוליד עכבר". אחרים לעומתם דיברו על "כאוס ותוהו ובוהו". ככה זה עם יהודים, לכל אחד שלוש דעות.

זו תהיה טעות קלאסית להסתכל על הדרום כעל מקשה אחת, אבל אם יש משהו שמשותף לכולם הרי שזוהי האופטימיות הבלתי נגמרת, ואם ממש מתעקשים, ניתן למצוא עוד משהו שמחלחל בין השורות, אם רק מקשיבים טוב. אם וכאשר יצעדו המונים אל הגדר, הרי בצידה השני לא בדיוק מחכים אנשים ששונאים אותם, להפך.

גם בצד הזה של רצועת עזה וגם בצד השני, האויב היחיד הוא חמאס. לא תשמעו כאן חוסר אמפתיה לצד השני, להפך. דווקא מהאנשים שהמציאות הכואבת שלהם כה זרה לאנשים מהמרכז או מכל חלק אחר בישראל שלא סופג טילים על בסיס קבוע, אפשר לשמוע שהמצוקה בצד השני היא קשה ומובנת, שגם שם "יש אנשים שבסך הכל רוצים להביא אוכל לילדים שלהם" או "להגיד שאין אמונה בכל הערבים זה משפט טיפשי".

זה לא עניין של שמאל או ימין, ממש לא, כי עבור רבים כאן זו בכלל לא השאלה. זה רק עניין של לנסות ולהבין שאם כל כך הרבה אנשים מחליטים שנשבר להם, אולי יש כאן בעיה גדולה שעוד סבב של טילים לא יביא לה את הפתרון, והכעס הוא על כך שבצד השני המנהיגים לא מבינים זאת. זה היה מסע מעניין, פוקח עיניים, לדרום הארץ בואכה רצועת עזה, אצל אנשים שמודעים לכך שבכל רגע נתון הם יכולים להיכנס לסבב נוסף. ועם זאת, הם מדברים על כך שאת הבית שלהם הם לא יעזבו לעולם, יקרה מה שיקרה.

 

הבנה שבשתיקה

דוד פרר נולד במערב וירג'יניה לפני 71 שנה והוא נראה צעיר מכפי גילו, כשהוא חמוש בשלייקס וכיפה לבנה. עברית הוא למד קודם כל בבית, אחר כך שמע סיפורים מאביו על מלחמת העולם השנייה והקרבות מול הנאצים. כשהגיע תורו להתגייס למלחמת וייטנאם, הוא אמר שזו לא המלחמה שלו ועלה כדי להילחם בתעלה, "כי זו היתה המדינה שהייתי צריך להילחם עבורה".

אחר כך המשיך לנדוד בעולם ובסוף הגיע לירושלים. רק שאז הוא החל לשמוע יותר ויותר בחדשות על שדרות והגיע אליה בדיוק כשהפכה למוכת טילים. הוא בחר להדריך נוצרים אוונגליסטים שמגיעים לאזור כדי ללמוד על הסכסוך, והפך את העיר לביתו: "זה היה נחמד, אני אוהב מקומות קטנים שמזכירים לי את הצורה שבה גדלתי, ושדרות היא בהחלט מקום כזה. נכון, יש פה פחד, אבל כששרקו מעלי פגזים במלחמה זה היה מפחיד הרבה יותר". בשדרות הכיר לפני שלוש שנים את חווה, שבכלל נולדה בדרמשטאדט, מדרום אזור הריין בגרמניה. היא הגיעה כדי להתנדב והשניים החליטו לחלוק יחד את החלק האחרון של חייהם והתחתנו כדי לקבוע בית בישראל. חווה עסוקה בקריאת ספרי ילדים בעברית כדי ללמוד את השפה, כשלפתע נשמע פיצוץ אדיר. "בום" היא אומרת במבטא גרמני כבד ומחייכת בנימוס. לאחר כמה דקות ה"פוש" בטלפון מספר שטנק של צה"ל הפגיז לא רחוק מכאן עמדת תצפית של חמאס בתוך עזה.

"לקסאם יש רעש אחר לגמרי, אבל הרעש הכי חזק הוא של כיפת ברזל וההתנגשות ביניהם יוצרת כמובן את הרעש הכי גדול", מסביר פרר. אחר כך כשאנחנו יוצאים לשוטט בשכונה, בחלק מהבתים אפשר לראות עדיין את שרידי הרסיסים מהשנים שחלפו. בכבישים, החורים שפערו הטילים של חמאס תוקנו באופן כזה שהגשם המפתיע שהיכה השבוע מילא את התיקון החפוז במים ויצר שלוליות.

אף אחד לא יגיד כאן שכולם משלימים עם כך שהרמטכ"ל צודק ובקרוב המצב יחמיר שוב, אבל בשתיקתם ובדריכותם הם מבינים שהעסק שוב צפוי ללהוט. ילדי שדרות, שעליהם קשה יותר לעבוד, סובלים בחלקם הגדול מחרדות כאלו ואחרות. כל אזעקה, כל לילה בממ"ד מרחיק את האפשרות מהנורמליות הכל כך חשובה לשיקומם. "כואב לי בעיקר עליהם, כשאתה רואה ילדים שמתמודדים עם הרטבות או בעיות אחרות. כואב לי כי הם גרים במקום יפה ומקסים, שלצערם נופלים בו טילים והוא נמצא במלחמה", מסביר פרר במבטא האמריקני הכבד שלו: "אבל אין ספק שהמצב כרגע הוא הטוב ביותר שהיה אי פעם, וכמובן כיפת ברזל שינתה את המצב כולו. אני מקווה שביום שישי לא יהיה כאן תוהו ובוהו, אבל בכל מקרה, אתם תמיד מוזמנים לבוא ולעשות אצלנו שבת". בממ"ד של בני הזוג בדיוק הוחלפו המצעים, אולי לקראת שהייה ממושכת.

 

טילים ומזל

עומר חרמש נולד וחי כל חייו בכפר עזה, אזור שאליו אמורים לצעוד היום על פי האיומים אלפי פלשתינים. הוא אחד האוהדים המוכרים של הפועל תל אביב, איש חייכן ואהוב על הבריות, כאשר קעקוע ענק על זרועו של האיש, הפטיש והמגל, מסגירים מי היא אהבתו הגדולה בחיים.

משפחת חרמש היא משפחה מיוחסת באזור. האבא שי היה בכיר ב"שלום עכשיו" בעברו, ואחר כך הפך לראש מועצת שער הנגב. הוא כיהן בשתי קדנציות כחבר כנסת מטעם "קדימה" ושימש גזבר הסוכנות היהודית: "אבא, בניגוד אלי, זז קצת ימינה נוכח מה שהתרחש", מסביר חרמש בן ה־42.

"מבחינתו אחרי שהוא הבין שבצד שלנו רוצים לתת ולעשות ולחשוב על שיתופי פעולה, ובסוף זורקים טילים על הפרויקטים שלו, זה שינה אותו. הוא לא ימני, כמובן, אבל אני נמצא שמאלה ממנו במפה ומתעקש על כך שהמצב לא ישנה אותי לגמרי".

 

"כמו הצד השני, אנחנו קורבנות של המצב". עופר חרמש // צילום: גדעון מרקוביץ'

 

חרמש בונה עכשיו את ביתו בכפר עזה, ומתכוון להמשיך ולהתגורר בה: "החיים שלי הם כאן. כשאני מסיים יום עבודה, אני לוקח בקבוק בירה, שומע את אחד התקליטים שלי ונהנה מכל רגע. תחשוב שעד גיל 27 לא שמעתי בכלל אזעקה אחת במקום הזה, ופתאום זו הפכה להיות השגרה שלנו".

גם כאשר אנחנו משוחחים, הוא מנסה לשמור על אופטימיות: "לי הכי כואב על הילדים שנולדו בתקופה הזו וחושבים שזו המציאות שלנו, שלא יודעים שפעם זה לא היה ככה בכפר עזה. אני לא כועס על הצד השני, כי למדתי בכל התקופה הזו שאין אמת אחת. יש מסכנים פה ושם, יש פוליטיקאים גרועים פה ושם ובארה"ב וברוסיה - ואנחנו, כמו התושבים מהצד השני, קורבנות של המצב. אני חושב שגם כשאני רץ לממ"ד בכל פעם, אני עושה את זה באיזו אדישות מסוימת.

"לדוגמה כשאני שומע חדשות השבוע או רואה מה מתחולל בתקשורת, אני בתחושה שההר יוליד עכבר מתוך הניסיון של המגורים באזור הזה. שבסוף כלום לא יקרה, לא בפעם הזו, אבל מי יודע מתי נעלה בגורל שוב ויזרקו עלינו טילים? הרי זה עניין של מזל".

בכפר עזה הדעות חלוקות, היישוב שזוהה בעבר עם השמאל, עבר במילניום האחרון טלטלות גדולות, שלמרות העובדה שהעבודה (המחנה הציוני) ומרצ שמרו על ההגמוניה בבחירות האחרונות, אביגדור ליברמן ואלי ישי, בצוותא עם נפתלי בנט, קיבלו כאן קולות היסטוריים.

"אני יכול להבין את הכעס של האנשים ואת הזעם שלהם, אבל אני משתדל לחיות את החיים שלי, אני לא רוצה לחיות בישראל בשום מקום אחר חוץ מבכפר עזה", מסביר חרמש. רגע לפני שאנחנו נפרדים הוא מרצין לפתע: "מקודם אמרתי שאני אדיש אבל זה קצת לעבוד על עצמי. הרבה פעמים בלילות אני חולם על התקפות הטילים ועל הבומים. שמתי לב שגם כשאני שומע סאונד שמזכיר לי את ה'צבע האדום' אני נדרך. אני נזכר ברגעים שאנחנו יושבים על הדשא בערב ופתאום מתחילה בהלה בגלל האזעקות. ברור לי שאני מדחיק שאני בפוסט־טראומה. אבל לפעמים אני חולם גם על הפועל תל אביב".

מהם אתה לא בפוסט־טראומה?

"הם גם אחראים על הרגעים הכי יפים בחיים שלי. אתה יודע, גם על ערן זהבי אני מסתכל כמו שאני מסתכל על המצב. אף על פי שהוא עזב את הפועל ופגע בנו, הוא בכל זאת גרם לי רגע אחד הכי גדול של אושר. אז למרות שזה לא פופולרי, גם אותו אני אוהב ושונא. ככה זה, כשאתה גר באזור הזה, אתה לומד שאי אפשר להסתכל על הכל מזווית צרה אחת".

 

"פעם קנו בשוק של עזה"

אל אשקלון אנחנו מגיעים בדיוק כשבפארק הלאומי מפרקים שאריות של נפל. תזכורת לכך שבתחילת השבוע, מערכת כיפת ברזל עבדה כאן "על פַרְשׁ" והשאירה שאריות שעתה צריך לפוצץ באופן מבוקר. בום ענק מחריד את המרכז המסחרי של העיר בואכה העירייה. "לא מנצחים אותנו כל כך מהר", אומר איש על אופניים. "אבל הם ניסו ולא הצליחו", עונה לו עוברת אורח אחרת המחזיקה בידה מנת שווארמה. אחר כך, כשהעשן השחור מיתמר מעל העיר, כולם מברכים זה את זה ב"חג שמח וכשר".

במשרדו של ראש העיר, תומר גלאם, שנבחר לתפקיד רגע אחרי ההסתבכות של קודמו איתמר שמעוני, מודעים לאופטימיות שנשמעת בעיר על אף תחילת השבוע הבעייתית, שבה נשמעה האזעקה בחלקים מהעיר: "בעיניי האופטימיות הזו מעידה על משהו אחר. היא מעידה על כך שאנשים התרגלו למצב, ואומרים אפשר לחיות עם זה, על אף הקושי, כי זו העיר שלנו ואנחנו אוהבים אותה וזו המדינה שלנו, אבל אסור שנתרגל למצב הזה. אנחנו אמנם נמצאים בחזית של המערכה הזאת, אבל הדברים ניתנים לשינוי".

הוא בן 42, צמח מתוך שכונות העיר וזוכר זיכרון אחד קבוע מילדותו: "הרבה פעמים אני חושב על זה ומספר איך כשהייתי ילד היינו הולכים לעשות קניות בשוק של עזה והיו לנו שם חברים ומכרים, שאחר כך היו מגיעים גם לאשקלון. הרי לדבר על כך היום, זה בלתי נתפס. לא הגיוני. אבל הסיבה שאני מדבר על זה היא כדי להדגיש שוב שהכל אפשרי, ששום דבר הוא לא מצב מוגמר, אפשר לשנות. כמו שהביטחון שלנו גדל מאז כיפת ברזל לדוגמה, וכמו העובדה שבאשקלון יש הגירה חיובית".

סטטיסטית, אשקלון היא העיר שחטפה הכי הרבה טילים ב"צוק איתן" ואמורה להיות שוב במרכז בהתקפה הבאה. 154 פעמים הושמעה אזעקה בעיר, יותר מכל עיר אחרת במהלך המלחמה, כאשר במשך 14 ימים רצופים בשעה 11:00 לפני הצהריים היא כבר ספגה ירי. "ועדיין זה לא שינה את המעמד שלנו מול הרשויות", מסביר גלאם בחיוך עצוב.

"אני עדיין נלחם על כך שנקבל את התעדוף שמגיע לנו, שנוכל להמשיך בשיקום אבל בעיקר להכין את עצמנו לבאות. הרי ברור לכולם שהסבב הבא כשיגיע, יהיה מסובך יותר וקשה יותר ואשקלון שוב תעמוד בחזית. לכן, כשאני מבקש דברים כמו חיזוק בניינים, אני מצפה שהמדינה תקשיב ותעזור לי כי המוטו שלי הוא שמי שמוכן בשגרה מוכן גם בחירום".

כשנשאל איזה חג מצפה לנו, הוא עונה: "אני מקווה ששקט, מגיע לכולנו. הרי זה חג של חירות, אז אני מקווה שיהיה לכך ביטוי. אבל אני יכול להגיד לך שאנחנו מוכנים לכל תרחיש. יש דאגות, יש מחשבות לפני השינה אבל אני סומך על מי שצריך. להגיד לך שאני לא שומע אנשים שמדברים על חפירות מתחת לאדמה, על כך שהם קרובים אלינו מאי פעם? אני שומע. כל הזמן. אבל אני חושב שהמדינה הזו הוכיחה שברגע האמת, היא יודעת להתמודד. ממש כמו העיר הזאת".

 

"לא מנצחים אותנו כל כך מהר". ראש העיר אשקלון, תומר גלאם // צילום: גדעון מרקוביץ'

 

פיסת גן עדן

המבזקים ברדיו נפתחו לאורך כל השבוע בעדכונים מהדרום. אותו דרום שבו בילינו השבוע, וראינו אנשים שמבקשים מאיתנו לא להקשיב לחדשות ולא להאמין לכל מה שאנחנו, בעצמנו, כותבים בתקשורת. כמו תושבי חוץ או תיירים שמבקשים מהם לא להאמין לתדמית על ישראל, ככה ביקשו מאיתנו, התל־אביבים, לא להאמין לדימוי הזה על דרום הארץ; שגם אם השיח הוא תמיד על מלחמה, ובטח בשבוע כזה, שבסמיכות לאירועים ולגזרה שהולכת ומתחממת, החייל מספר אחת מתראיין בפתיחות ומצוטט חדשות לבקרים, הרי יש כאן משהו מעבר לכך.

דוד וחווה, שביתם נפגע פעמיים מקסאם לפני שקנו אותו, חזרו והזכירו שזו הסיבה שהם קנו אותו: "כי הסיכוי שהוא ייפגע פעם שלישית הוא קטן יותר". ועומר חרמש טוען שהוא "ישמור על אוסף 500 התקליטים שלו מכל משמר גם תחת מתקפת טילים". וראש העיר, תומר גלאם, מזכיר לנו שלמרות הכל: "הנדל"ן בעיר אשקלון נמצא בעלייה, כי זו עיר טובה לגור בה".

אז אולי החג הזה יעבור בשקט ואולי לא, אך מה שבטוח הוא שבתוך האנורמליות הזו של דרום הארץ בואכה רצועת עזה, יש אלפי סיפורים שמבקשים להדגיש שאין אמת אחת, שגם ברגעים הקשים ביותר אף אחד לא מתכוון להישבר כאן ושבכלל, אם תשאלו אותם, חוץ מהעניין הפעוט הזה של הקסאמים והפצמ"רים, הם הרי חיים בפיסת ארץ שהיא לא פחות מגן עדן. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו