פיגוע תופת בבית המוסדות הלאומיים בירושלים
טרם חלפו שלושה שבועות מיום הפיגוע הנורא שהתרחש ברחוב בן־יהודה בירושלים, ובו מצאו את מותם 58 בני אדם ועוד 49 נפצעו - והנה השבוע לפני 70 שנה, ב־11 במארס 1948, אירע פיגוע תופת נוסף בירושלים, הפעם ב"בית המוסדות הלאומיים" שבשכונת רחביה בעיר, בפינת הרחובות המלך ג'ורג' וקרן קיימת.
כמו בפיגוע ברחוב בן־יהודה, גם זה שאירע בבית המוסדות תוכנן ואורגן על ידי מנהיג הכוחות הערביים באזור ירושלים, עבד אל־קאדר אל־חוסייני.
הפיגוע בוצע על ידי ערבי נוצרי בשם אנטון דאוד, שהיה דמות מוכרת בבית המוסדות, מתוקף תפקידו כנהג הקונסוליה האמריקנית ששכנה בסמוך לבית המוסדות. דאוד היה מגיע לבניין פעמים רבות בשליחויותיה של הקונסוליה, ובנוסף היה מסיע לבניין בכל בוקר שתי מזכירות שגרו בסמוך למקום מגוריו.
איש מעובדי בית המוסדות לא העלה בדעתו שדאוד נמנה עם אנשיו של אל־חוסייני. לכן, כשהגיע באותו יום לבניין והחנה את מכוניתו בחזית המתחם, תוך שהוא יוצא ומודיע לשומר שהוא "קופץ לקנות סיגריות" - לא עוררה התנהגותו כל חשד. שומר המתחם, עם זאת, טרח להזיז את המכונית מחזית הבניין לכיוון מורד רחבת הכניסה, כדי שלא תפריע למעבר. בכך מנע בדיעבד אסון גדול הרבה יותר.
המכונית, שהיתה עמוסה בחומרי נפץ, התפוצצה בקול רעם אדיר ומוטטה חלק מאגף קרן היסוד. תוצאות הפיגוע היו קשות מאוד: 12 מעובדי הבניין נהרגו מייד ועוד עשרות נפצעו.
למחרת פרסם העיתון הערבי "א־דיפאע" את דבר הפיגוע וכתב: "זאת הפעולה השלישית שבוצעה בירושלים על ידי 'הלוחמים הערבים', אחרי הפיגועים בבניין 'פלשתין פוסט' וברחוב בן־יהודה. כעת נפגע לב מבצר הטרור היהודי. הפעולות האמיצות של לוחמינו מחדירות פחד רב בלב היהודים וגורמות להתרופפות עצביהם".
בעיקר רעש: מרגמת ה"דוידקה" מופעלת לראשונה
ב־13 במארס 1948 הופעלה לראשונה מרגמת ה"דוידקה", פרי פיתוחו של איש "ההגנה" דוד ליבוביץ, שהיה מפקד קו החזית הדרומית של העיר תל אביב בתקופת מלחמת העצמאות.
במסגרת פעילותו במלחמה, שהתנהלה בקו התפר שבין תל אביב ויפו, הבחין ליבוביץ שפעילות ההגנה נגד התוקפים הערבים מדרום לעיר התבססה על טקטיקה של התגנבות יחידים לעבר קווי האויב הערבי, הנחת מטענים והפעלתם, וכל זאת תוך חשיפת הלוחמים לסיכון אישי רב.
אי לכך הגה רעיון והציע שבמקום להעביר את המטענים ליעדי האויב, עדיף לייצר מרגמה שתטיל ממרחק את חומר הנפץ לעבר נקודת התקיפה המיועדת.
בתוך פחות משבועיים מרגע העלאת הרעיון סיים ליבוביץ את תכנון המרגמה וייצורה, ואף ביצע ניסיונות ירי ראשונים בשטחים פתוחים בחולון. ה"דוידקה" פותחה בבית מלאכה קטן בדרום תל אביב: ליבוביץ איתר במחסן גרוטאות תותח ישן וחרט מקנה התותח את קנה המרגמה. גרוטאות מתכת אחרות שימשו בסיס למרגמה ולחלקיה האחרים, נוסף על ייצור פגזים במשקל של כ־40 ק"ג האחד.
השימוש הראשון שנעשה ב"דוידקה" היה בהתקפה מאורגנת שיצאה לפועל השבוע לפני 70 שנה: אנשי ההגנה תקפו את עמדות הערבים בשכונת אבו כביר, שמהן נורתה באופן שוטף מתחילת המלחמה אש צלפים לעבר נתיבי התחבורה והשכונות היהודיות של דרום תל אביב.
פגזי ה"דוידקה", שנורו למרחק של 300 מטר, לא פגעו במרכז המטרות שאליהן כוונו, אך יצרו קול שאון אדיר בשעת מעופם והתפוצצותם, רעש שהטיל פחד גדול על הלוחמים הערבים וגרם למנוסתם.
בסך הכל יוצרו שש מרגמות "דוידקה" - כולן שרדו עד היום ומוצבות כאנדרטות בכמה מקומות בארץ, ובהם צפת, ירושלים ומצודת יואב.
מפעל בירה נשר בראשון לציון, 1948
סכנת סגירה למפעל בירה נשר
השבוע לפני 70 שנה ריחפה סכנה על המשך פעילותו של מפעל הבירה המשגשג "נשר" בראשון לציון. המפעל, שהיה ב־1948 מהמעסיקים הגדולים ביותר של עבודה עברית בראשון לציון ובסביבתה, סיפק פרנסה ישירה לכ־200 משפחות, ובאופן עקיף לעוד מאות משפחות נוספות במעגל הספקים הקרוב.
הסיבה לפיטורי העובדים היתה נעוצה בסכסוכים הבלתי פוסקים בין העובדים להנהלה, שאפיינו את המפעל שנים רבות, כמעט מיום הקמתו. "נשר" הוקם ב־1936 בסמוך למבני יקב ראשון לציון על ידי היזם ז'אק שפירא, יחד עם משפחת רוטשילד וחברה בנקאית מצרפת.
המפעל נחל הצלחה גדולה כמעט מייד עם תחילת פעילותו, ובעיקר היה פופולרי בקרב חיילי "חיל המצב" הבריטי בארץ ישראל, שלמענם - ועל פי טעמם - פיתח ה"ברומייסטר" מנחם ברלינר את הנוסחה הייחודית של בירה "נשר".
סיבה נוספת להצלחת המפעל היתה מערכת השיווק המיומנת שהשיק מנהל המפעל, פרץ הרשבוך, שהיה בעל ניסיון רב במפעלי בירה באירופה. הרשבוך הובא על ידי הבעלים לארץ במיוחד מברלין כדי להקים ולנהל את המפעל בראשון לציון.
ההצלחה הגדולה והביקוש העצום יצרו לחץ גדול על צוות העובדים, שנדרשו לשעות עבודה נוספות - לטענתם ללא פיצוי מתאים. במשך קרוב לעשר שנים, עד 1946, רבו סכסוכי העבודה במפעל, כשפועלי הייצור קובלים על תנאי עבודה נחותים בעוד, לטענתם, אנשי ההנהלה שריינו לעצמם תנאי שכר מפליגים, מכוניות מפוארות ואף וילה מהודרת שנבנתה בעבור מנהל המפעל.
ב־1946 הגיעו הסכסוכים הממושכים לכדי פיצוץ בין ההנהלה לבין ועד העובדים, ולאחר משא ומתן שנמשך חודשים אחדים נחתם הסכם לשביעות רצון שני הצדדים. לא חלף זמן רב מיום חתימת ההבנות עד שהעובדים החלו להפר את התנאים ודרשו להכניס שינויים נוספים בהסכם העבודה שעליו חתמו כשנה וחצי קודם לכן. ההנהלה, מצידה, הגיבה בחריפות, סירבה להיכנס לכל מגע עם ועד העובדים והודיעה ש"כלו כל הקיצין".
ב־12 במארס 1948, בשעת ערב, שוגרו שליחים לבתי כל 200 עובדי המפעל ובידיהם מכתבי פיטורים, בצירוף הודעה ש"הפסקת העבודה במפעל תחול בעוד 14 יום מתאריך הפקדת מכתב זה בידי העובד".
נחישות ההנהלה גרמה לעובדים לסגת מדרישותיהם, ומפעל "בירה נשר" המשיך לפעול עד 1961, אז נסגר בראשון לציון והעביר את פעילותו לבת ים.
בריטניה מנתקת את ארץ ישראל מהעולם
במסגרת פעילותה של ממשלת המנדט נגד תוכנית החלוקה, וניסיונה לסכל אפשרות הקמה של מדינה יהודית - החלה הממשלה הבריטית בפלשתינה ובלונדון לפעול לניתוקה של ארץ ישראל מהעולם. ב־12 במארס 1948 הועברה הודעה אחידה לכל מיניסטריוני הדואר ברחבי העולם: "החל מ־16 במארס אין לקבל בסניפי הדואר חבילות המיועדות לפלשתינה־א"י. כל דבר דואר שיישא תאריך זה ואילך - לא יטופל".
במקביל הודיעה ממשלת המנדט על כוונתה לחסל בתוך חודש ימים את שירותי הדואר בא"י. "החל מ־13 באפריל 1948 יפסיקו 97 סניפי הדואר באופן הדרגתי לספק שירותים לקהל הרחב, וצוות הדוורים יפוטר".
כמו כן החלה ממשלת המנדט להעביר הודעות לחברות התעופה בדבר הכוונה לסגור את המרחב האווירי של פלשתינה־א"י לטיסה של מטוסים שיעדם הסופי הוא שדה התעופה בלוד. ב־15 במארס 1948 נפוצה השמועה שחברת התעופה TWA ("טראנס וורלד איירליינס") מתכוונת להיות הראשונה שתפסיק באותו היום את הטיסות מניו יורק לארץ ישראל.
הבשורה עוררה רוגז רב ביישוב, בייחוד לאור העובדה שנציגות החברה בישראל סירבה לאשר או להכחיש את הדברים. אי לכך עשו נציגי עיתונות בינלאומית רבים שהוצבו בארץ את דרכם לשדה התעופה לוד, כדי לבחון מקרוב אם אכן ניתוק הקשר האווירי בין נמלי התעופה בעולם לארץ ישראל נכנס לתוקפו.
ואכן, מטוס חברת TWA, שנהג לנחות מדי יום ביומו בלוד, לא הגיע ליעדו. למחרת דיווחה סוכנות הידיעות הבינלאומית "יונייטד פרס", שפקידי משרד הכרטיסים של TWA בארה"ב קיבלו הנחיה דחופה "לבטל את כל הכרטיסים לטיסות יוצאות מארה"ב ללוד, גם כאלה שנרכשו מראש, וזאת עד להודעה חדשה".
ממתינים בשדה התעופה לוד // צילום: אוסף Matson, ספריית הקונגרס, ארה"ב
לקראת עזיבת הבריטים: מרד תשלומי מסים
"בשבועות האחרונים ניכרת תופעה של הפסקת תשלומי מסים על ידי התושבים", כך מדווח העיתון "ידיעות מעריב" ב־15 במארס 1948, ומוסיף: "אין זה סוד שבחודשים האחרונים ירדו כמעט לאפס התשלומים למס הכנסה. התושבים חשים שזאת תקופת הדמדומים של שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, ומדוע יתנדבו התושבים להעביר לממשלת הוד מלכותו תשלומי מסים כל עוד הם שבועות ספורים לפני הסתלקות הבריטים מארץ ישראל, במיוחד לאור העובדה שהממשלה עצמה הודיעה שהחל מחודש אפריל השנה שהיא מתכוונת לסגור בעצמה את כל מחלקות הכספים ברחבי ארץ ישראל?"
הראשונים שהפסיקו לחלוטין, וכאיש אחד, את התשלומים למס הכנסה היו ערביי שכם וטול כרם. תושבי תל אביב לא איחרו בהרבה אחרי הערבים והפסיקו גם הם לשלם מסים, אולם בעוד על הפסקת העברת תשלומי מס באזורים הערביים עברה הממשלה בשתיקה - היא לא נותרה אדישה בכל הנוגע לניסיונות האכיפה נגד סרבני התשלומים מהמגזר היהודי.
במכתבים שהתקבלו בימים האחרונים אצל בעלי עסקים רבים בתל אביב נאמר: "נצטוויתי להודיעך שאם בתוך 24 שעות מרגע קבלת מכתב זה לא תכניס את חובך לקופת מס הכנסה - נהיה נאלצים לנקוט נגדך אמצעים אדמיניסטרטיביים".
מכתבי ההתראה לא כללו הסבר מה הם "האמצעים האדמיניסטרטיביים" שבדעת השלטונות לנקוט, אולם, כפי שמדווח העיתון "ידיעות מעריב", "ממקורות מהימנים מסתננים פרטים על תוכנית מחושבת להחרים רכוש יהודי ולמכור אותו במהירות האפשרית בשוק החופשי".
מתברר שמכתבי האולטימטום בעניין תשלום המסים לא נשלחו לכלל סרבני התשלום היהודים, אלא רק לאלה שמחזיקים ברכוש, על פי המידע הקיים ברישומי מחלקות מס הכנסה בערים הגדולות.
ממקור מוסמך נמסר כי "הממשלה מאמינה שהיא תוכל למכור בקלות ובמהירות את הרכוש שייתפס", וכי הקונים "יקפצו על ההזדמנות לרכוש נכסים ורכוש במחירים נמוכים ביותר".
המוסדות הלאומיים סירבו לחוות דעה בעניין מכיוון שלדעתם, "לא כדאי להיכנס בריב עם הממשלה כמה שבועות לפני סיום המנדט". ("ידיעות מעריב")
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו