שיעור לחיים

צלצול שהוא קצת אחרת מציין את סוף השעה השנייה והיציאה להפסקה הגדולה בקריה המדעית הטכנולוגית אורט זייל בלוד. "אני ואתה נשנה את העולם", מתנגן, וקולו החם של אריק איינשטיין מתפשט בין כותלי בית הספר. מכל עבר יוצאים תלמידים אל המסדרונות ואל החצר המרווחת, מתגודדים בקבוצות קטנות וגדולות גם יחד והמולת ההפסקה הגדולה בשיאה. 

אל חדר המורים מתנקזים אט־אט מורי בית הספר, כדי לקחת להם חצי שעה של הפסקה נדרשת, לשתות את כוס הקפה השנייה שלהם להיום, לאכול כריכים ארוזים בקפידה שהביאו מהבית. 

סביב שולחן עגול מתיישבת זהבה, היועצת של שכבה י"ב, היא ממוצא אתיופי, והמורה לאנגלית עם מטפחת הקשורה לראשה והחצאית הנלבשת מעל המכנסיים מסגירה את הזרם הדתי־לאומי שאליו היא משתייכת, והמורה לתנ"ך שלבושה הוא חרדי. 

דקתיים מאוחר יותר, כשידיה עמוסות במבחנים שזה עתה סיימו תלמידיה למלא, תצטרף יסמין, המורה לערבית ולספרות עברית, ופניה המאופרות בקפידה ממוסגרות בחיג'אב. וגם סילוי המורה לאנגלית, עדינה וחייכנית, על צווארה שרשרת עם צלב כסוף ודמותו של הקדוש הנוצרי שרבל. 

קצת אחרי יצטרפו גם לובשי מדי צה"ל, אלה הם מפקדי ומפקדות כיתת השוחרים, פרויקט הכשרת טכנאים והנדסאים שמפעיל בית הספר בשיתוף עם צה"ל, שבו לכל כיתה יש מפקד או מפקדת, והתלמידים הלוקחים חלק בפרויקט מגיעים לבית הספר לבושים במדי צה"ל.

על כל הצבעים והגוונים הללו של חדר המורים מנצחת ביד עדינה ורמה גם יחד המנהלת עירית לדרברג (52), אמא לארבעה (בת 26, בן 23, ותאומות בנות 18) ותושבת צוּפִים שבשומרון.

"אז את בעצם מתנחלת?" אני שואלת, והיא עונה: "אני בהחלט מגדירה עצמי מתנחלת אידיאולוגית. זה שאני לבושה במכנסיים, זה בגלל העובדה שאני מוגדרת ביישוב שלי חילונית. אני כן שומרת מסורת, אבל לא שומרת שבת. לעניות דעתי, גם בסוגיה הזו יש רצף, כמו בהמון סוגיות דומות".

על קיר חדרה כתובות באותיות ענק שלוש המילים: ציונות, מצוינות ודרך ארץ, ותלויים דגל ישראל, הציטוט "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני", ותמונה של עמוד מתוך יומנו של אילן רמון, עמוד ששרד את פיצוץ המעבורת קולומביה. "בית הספר שלנו הוא ממלכתי־יהודי", היא מסבירה לי, "והוא התיכון הגדול בלוד שאינו מסנן תלמידים בתהליך ההרשמה. יש פה מנעד רחב של תלמידים ברמות שונות, ולכולם אנחנו מוצאים את המקום שלהם. 80 אחוז מהם מסיימים עם זכאות לבגרות. 763 תלמידים לומדים אצלנו, וכשבעה אחוזים מתלמידינו הם מוסלמים ונוצרים". 

לוד נחשבת לפריפריה, והיא לא תמיד עולה לכותרות בהקשרים חיוביים. 

"אני לא מקבלת את העובדה שלוד היא פריפריה חברתית. התלמידים פה לא שונים מתלמידים בכל הארץ. אחרי לימודי מנהל החינוך שלי, ביקשתי לחזור כמנהלת לבית הספר הזה, שלימדתי בו בעבר, ורציתי גם לחזור לעיר הזו, כי גיליתי אנשים חמים ואותנטיים, שאי אפשר שלא להידבק בחום הגדול שהם מפיצים לכל עבר. אני לא שופטת ומתייגת אנשים לפי מקומות מגוריהם, שיוכם העדתי או הדתי. אני מעמידה לתלמידים שלי רף ציפיות גבוה, וכשפני הדברים הם כאלה, הדימויים הנמוכים מתמסמסים להם".

תענוג היה לצפות מהצד בגיוון בחדר המורים.

"זה נכון. יש אצלנו שתי מורות מוסלמיות, מורה נוצרייה, מורים חרדים, מורים דתיים ושומרי מסורת, ומורים חילונים. לוד היא עיר ייחודית בגלל הרב־תרבותיות הססגונית שלה, וחדר המורים משקף את הגיוון שקיים גם בקופת החולים, בבנק ובסופר. מלכתחילה יש בלוד תשתית של ביחד, ורואים את היהודי הדתי חובש הכיפה עורך קניות לשבת ליד עטוית החיג'אב".

וההבדלים האלה לא בעייתיים?

"להפך. כשאתה עובד עם הלב, וכל מה שאתה רואה לנגד עיניך זה את הצלחתו וקידומו של התלמיד, מהר מאוד נופלות המחיצות, וכל המסביב הופך לטפל. ההתייחסות לכל חבר צוות היא לפי מה שהוא מביא איתו, זה לא מעניין אותי בן כמה הוא, מה הלאום, הרקע או האלוהים שלו. 

"מבחינתי, כל אדם שאיננו יהודי, שקשר אותו גורלו עם ארץ ישראל, נכרתה בינו לבין הארץ ברית, והוא זכאי למלוא הזכויות כאזרח מן השורה. עלינו להקפיד על כך שזכויותיו של אותו אזרח תהיינה שוות ושוויון אמיתי מכיל בתוכו לא רק זכויות אלא גם חובות. 

"נושא השוויון בנפשי, ואפשר לראות דרך חדר המורים את העניין הזה. כך אני מחנכת את תלמידיי, כשאני מדברת איתם על שוויון. אני מזכירה להם ששוויון אמיתי מכיל בתוכו לא רק זכויות, אלא גם חובות.

"מבחינתי, אחד מהיעדים של התפיסה הציונית הוא שכל בוגר של בית הספר, לא משנה דתו ומגדרו, ישרת את המדינה שירות משמעותי. אנחנו עושים הכנה משמעותית לשירות בצה"ל, אבל מדברים גם על שירות אזרחי ושירות לאומי, כי יש פה גם תלמידות דתיות. אני לא רואה פה אף בעיה אל מול התלמידים הערביים שלנו, כי בעצם החובה הזו לשרת את המדינה ולהתחבר לזהות הישראלית שלנו הופכת לזכות משמעותית. אני אומרת לתלמידים: 'רוצים להרגיש עוד יותר ישראלים? תשרתו את המדינה, תראו מה קורה במגזר הדרוזי'".

אבל חלק מהתלמידים שלך הם לא דרוזים.

"זה נכון, אבל הם רובם ככולם בסטטוס של 'בר גיוס', שהוא חוצה מגזרים ורלוונטי לכולם - יהודי, מוסלמי או נוצרי. 'בר גיוס' הוא מי שמועמד לשירות שאין לו בעיה רפואית, ואין לו בעיה ביטחונית. מי שלא חלה עליו על פי חוק חובת גיוס, אבל הוא יוכל להתנדב.

"ברמה העקרונית, בוגר או בוגרת של בית ספרנו שכן יהיו מעוניינים להתגייס, בודקים את עמידתם בקריטריונים, והדלת לשרת את המדינה פתוחה. היה לנו תלמיד ערבי מוסלמי שהתעקש לשרת את המדינה ועשה שירות אזרחי ככוח עזר בבית חולים במשך שנתיים. זו הצלחה חינוכית ממעלה ראשונה. הנושא הזה טעון, ואפשר גם לא להסכים איתי, אבל זה המודל החינוכי שאני מביאה איתי".

איך חוזרים ללימודים אחרי קיץ קשה של צוק איתן, למשל, מה אומרים לתלמידים הערבים?

"גם כשמתרחש פיגוע נגד יהודים, אנחנו מדברים על זה. זהו אתגר חינוכי גדול מבחינתי, שהתלמידים יתנהלו באופן בוגר ויוכלו לעשות את ההפרדה. אני מאמינה בשיח פתוח, ומודה שהמצב הוא רגיש לעיתים, אבל אנחנו מדגישים את העובדה שאסור להכליל.

"בתקופת צוק איתן, השיח נסב על כך שכולנו תחת כיפת ברזל אחת. צה"ל מגן על כל אזרחי ישראל, וזה בדיוק הסיפור. אנחנו מקבלים מהמדינה, וצריכים גם לתת לה, ולא משנה מה הדת שלנו".

את דורשת מיסמין המוסלמית או מסילוי הנוצרייה לחזק את הזהות היהודית של תלמידיה?

"האתגר הוא גדול, וצריך לזכור שאי אפשר להכניס את הכל לנוסחאות. אבל אני סומכת על יסמין. היא מחנכת כיתה רגישה ומסורה, ואם היא תצטרך ללבוש לבן בערב יום השואה, היא תלבש לבן כי היא תכבד את כללי הטקסים הממלכתיים שלנו. כנ"ל גם התלמידים הערבים, אין פה בכלל שאלה.

"סילוי היא מורה לאנגלית מצוינת. השיח על עולם הערכים שלנו בינינו הוא פתוח ושקוף, ואני לא מרגישה מצידה אף פעם רתיעה אלא עניין וכבוד הדדי".

מה קורה פה בכריסמס, בעיד אל־פיטר?

"אנחנו מכבדים את החגים שאינם החגים הרשומים בלוח השנה העברי ונחגגים על ידי המורים או התלמידים שלנו. בית הספר שלנו מציין את החגים היהודיים מתוקף הגדרתו, אבל אנחנו נאחל שנה טובה בסוף דצמבר, וצום קל עם תחילת הרמדאן".

גם צביקה פלג, מנכ"ל רשת אורט, מבין כי מדובר במוסד חינוכי יוצא דופן. "ברור לכולנו שמדינת ישראל עדיין לא בשלה לגיוון מיוחד כזה בחדר המורים בכל מוסדות החינוך בארץ", הוא אומר. "יש גוונים שונים, אוכלוסיות וקהילות שונות עם מאפיינים שונים, וצריכים להיות גמישים וערניים כדי לעצב את חדרי המורים על פי הקהילה שאותה הם משרתים". 

• • • • • •

כשאמה של סילוי ג'השאן, המורה לאנגלית, חלתה בשנה שעברה, התפללו עבורה כל חברותיה מחדר המורים. התלמידים שלה איחלו לה שנה טובה בערב הסילבסטר, ומיהרו לברר אם תגיע ביום שאחרי כריסמס ("ברור שהם רצו לברר אם יהיה להם חופש, אבל הם גם היו סקרנים לגבי החג"). 

כשסילוי (40) רוצה לספור את התלמידים, היא מתחילה ב"אחת, שתיים", וממשיכה ב"תלאתה, ארבעה, חמסה". "אני מלמדת אנגלית לדוברי עברית, ודוברת ערבית מבית. זה כל היום לתמרן בין שלוש שפות, וזה לא פשוט", היא מסבירה לי. "אגב, אם אני צריכה לנזוף במישהו אני עושה את זה בערבית. זה יותר קל לי". 

היא גדלה בלוד בבית ערבי נוצרי, לאב נגר ואם שגם היא היתה שנים ארוכות מורה לאנגלית. את התואר הראשון שלה עשתה בשפה וספרות אנגלית, ובסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. את התואר השני עשתה בהוראת שפות באוניברסיטת תל אביב, שם גם קיבלה את תעודת ההוראה שלה. 

כבר שש שנים שסילוי עובדת באורט לוד, והיא מספרת איך קיבלו אותה בזרועות פתוחות. "אני נשפטת אך ורק על פי קריטריונים מקצועיים, לא על פי העובדה שבשורת הלאום בתעודת הזהות שלי כתוב לי 'ערבי'. לא חשבתי שאשאר שם כל כך הרבה שנים, אבל אני כל כך אוהבת את המקום".

את מרגישה שונה מהתלמידים שלך?

"אני ממש לא מרגישה שונה עד שמגיעות שאלות כמו שלך, ואז אני נעצרת לחשוב על השונות, ומבינה שהיא בעצם לא קיימת. התלמידים שלי מקסימים ולא רואים את השונות, ואני לא מרגישה שונה או אחרת, בשום צורה שהיא. שרשרת הצלב שלי נוכחת מולם בכל יום ויום, אבל היא לא משנה לאף אחד. האינטראקציה בינינו היא לא של מורה ערבייה מול תלמידים יהודים, אלא של מורה מול תלמיד. מעולם לא קראו לי בקריאות גנאי, או העליבו אותי, מה פתאום". 

ומה קורה בחדר המורים?

"כולנו עובדים תחת קורת גג אחת למען מטרה אחת: קידום התלמידים שלנו והובלתם למצוינות ערכית ולימודית. בחדר המורים אנחנו משוחחים בעיקר על התלמידים וצורכיהם, אבל כן מחליפים דעות בנושאים שונים דרך שיח תרבותי ונעים. לעיתים קרובות נשוחח על החגים, מקומות הבילוי המועדפים, על טעמי המטבח השונים, נחליף בינינו מתכונים. היתה לנו שיחה מעניינת על חתונות במגזרים השונים, איך הן מתנהלות, והיה מאוד מעניין לראות את קווי השוני והדמיון".

ויכוחים פוליטיים קיימים שם?

"לא יהיו ויכוחים פוליטיים בחדר המורים. תהיה שמירה על הזהות שלך תוך כדי מתן כבוד לזהויות האחרות שקיימות. כולם יודעים שאני ערבייה נוצרית בבית הספר, זה לא שאני מטשטשת את הזהות שלי, והתחושה הכללית היא של הכלה והרבה כבוד לזהות הייחודית של כל אחד ואחת". 

איך הגיבו החברים שלך כששמעו שאת מלמדת בבית ספר יהודי?

"החברים שלי קצת הופתעו בהתחלה מהעובדה שאני מלמדת בבית ספר יהודי, ושאלו שאלות. עניתי לכולם שביומיום, בחדר המורים, בכיתות, בהנהלה, אין לנו את החישובים הללו, העניין הזה לא מורגש בכלל, הוא מתמסמס. היום העובדה הזו היא עניין שבשגרה, ורוב התגובות מאוד חיוביות".

את מתארת חיבור כל כך מוצלח משני צידי המתרס. איך את מסבירה את הצלחתו?

"זה נכון שמתרחש חיבור כל כך יפה בין שני הצדדים, אבל אני לא רואה את שני הצדדים, זו האמת לאמיתה. לא רואה אותם. ברגע שעובדים ביחד, הגבולות והסטריאוטיפים נחלשים. המפגשים בין שני הצדדים הם הפתרון האולטימטיבי לפערים שיש לכאורה, אלה שאני לא מרגישה בהם. אין ספק שהמפגש הוא התרופה הכי טובה והכי מנצחת לעניין. לחיות יחד, לעבוד יחד, ללמוד את הצד השני.

"אני מגיעה מבית שלימד אותי שיש אלוהים אחד לכל שלוש הדתות. כל דת יש לה הדרך לאלוהים אחד ולכל דת השורשים שלה וההיסטוריה שלה. יש לי חברות יהודיות, מוסלמיות ונוצריות. כולנו מכבדות את המקום של האחרות וברגישות שומרות על המקום של כל אחת. אני מרגישה שגם את הדת שלי מכבדים, וזו מערכת יחסים שהיא לגמרי הדדית".

"השוני הקיים בין התלמידים רק מרחיב להם את תמונת החיים". מימין: עירית, יסמין, סילוי וברנה // צילום: יהושע יוסף

בכיתת החינוך של המורה בְּרָנָה ויינברגר, כיתה י' של מגמת החשמל, לומדים 21 בנים ושלוש בנות. בין תלמידיה ערבי נוצרי, ערבי מוסלמי וחמישה תלמידים יוצאי אתיופיה. ברנה היהודייה היא מורה לתנ"ך ורכזת המקצוע, ומלמדת בבית הספר הזה כבר 15 שנה. 

"התלמידים הערבים שלי ייגשו לבגרות בתנ"ך, כי הם מחויבים למקצוע הזה ברגע שבחרו ללמוד בבית ספר יהודי", היא אומרת לי. "השפה המקראית קשה להם, אבל הם יקבלו תגבור פרטני.

"אנחנו מרגישים כל הזמן את הפלורליזם שבית הספר דוגל בו, גם בקרב התלמידים. אם נערוך ארוחת בוקר ישראלית, התלמידים הערבים שלי יהיו אחראים להביא את הפיתות והחומוס שלהם. בכריסמס התלמיד הנוצרי לא יבוא לכיתה וכל התלמידים ישלחו לו בקבוצת הווטסאפ איחולי חג שמח והנאה בחגו. בפסח התלמידות הנוצריות מביאות מהפסחא את הביצים המצוירות, ולאחרונה חגגנו את חג הסיגד של יוצאי אתיופיה, חגיגה שכללה טעימות מהמטבח האתיופי".

לא נתקלת במריבות של תלמידים על רקע ההבדלים ביניהם?

"אני מחנכת לדו־קיום, אין בכיתה מקרים קיצוניים וכולם מכבדים את כולם. אנחנו מעניקים להם יחס ללא הבדל דת וגזע ואמונה, והם מתנהגים בהתאם. השוני הקיים בין התלמידים והרב־תרבותיות רק מרחיבים להם את תמונת החיים, מלמדים אותם לכבד ולקבל כל אדם באשר הוא, עם אמונתו ומנהגיו".

• • • • • •

עיניה של יסמין אל־חטיב חסונה, המורה לספרות עברית ולערבית ומחנכת כיתה ט'1, בורקות על רקע החיג'אב שממסגר את פניה. היא בת 26, נשואה לעבד, ואמא לשתי בנות: ריטאל בת ה־6 ולימאר בת ה־3. תוך כדי ראיון היא תשאל בווטאסאפ את בעלה אם יוכל לאסוף את לימאר מהגן. כותבת לו מילים בערבית, אבל מקלידה אותן באותיות בעברית, כי "אין לי כוח כל פעם להחליף מקלדת".

היא גדלה ברמלה ועברה ללוד בעקבות נישואיה. למדה באוניברסיטת בר־אילן. בתיכון היה לה מורה לספרות עברית שהצליח להעביר לה את אהבת המקצוע. תנו לה ללמד את לאה גולדברג ונתן יונתן, והיא כל כך תשמח, אבל כשתחזור הביתה תעדיף לקרוא ספרות ערבית, כדי לא לאבד את שפתה. 

את החיג'אב החלה לעטות רק לפני שלוש שנים, עד אז הסתובבה בשיער פזור ובלונדיני. סמוך ללידת בתה הקטנה, כשכולם מסביבה היו בטוחים שהיא יהודייה, באוניברסיטה, ברחוב, בכל מקום, היא החליטה לכסות את ראשה. 

דווקא מלאכת מציאת העבודה קשתה עליה, כשניסתה להתקבל לבתי ספר ערביים, ופוסט אחד מיואש שלה בפייסבוק הוביל אותה לראיון העבודה באורט. היא חששה לנסות להתקבל לבית ספר יהודי, אבל כבר לא יכלה להרשות לעצמה להישאר בבית. הזהירה מבעוד מועד את המנהל דאז שהיא עם חיג'אב, וקיבלה תשובה שאין שום בעיה עם העובדה הזו. לעבודה היא התקבלה במקום, אבל לפני תחילת שנת הלימודים אשתקד לא נרדמה מרוב התרגשות, חששה מקבלת הפנים של התלמידים והמורים.

יסמין החלה את דרכה בבית הספר כמורה לערבית, והרגישה שאחריות אישית מוטלת עליה כדי ללמד את התלמידים מי היא האישה הערבייה המוסלמית, שיכירו אותה, שיפילו חסמים וייפרדו מדעות קדומות. היא ויתרה באותה שנה על הוראת הספרות, מבינה שהייעוד שלה לאותה שנה הוא אחר.

ההתחלה היתה לא קלה: "לתלמידים היה מפתיע וחדש ואחר. זה לא שהם הפריעו במיוחד, אבל ראיתי שהם מתלחששים, שהסיטואציה זרה להם. והנה, עברתי את זה, הם התרגלו אלי ואני אליהם. בסוף השנה קיבלתי חינוך כיתה, והשנה אני מחנכת 32 תלמידי כיתה ט', שניים מהם מוסלמים.

"מהכל בהתחלה חששתי, אפילו מאסיפת ההורים הראשונה. הכל היה לי ראשוני וחששתי מהתגובות של ההורים כשיראו שהמחנכת של הילדים שלהם היא מוסלמית עם חיג'אב, אבל היום אין לזה חשיבות כלל וכלל. ערבי, יהודי, מה זה משנה. אני מרגישה מוערכת ויודעת שסומכים עלי". 

מה קורה בצום הרמדאן? את מצליחה ללמד?

"בוודאי, הרי בערב אוכלים, אז מתרגלים מהר מאוד לצום במהלך היום. ביום הראשון קצת קשה לי, אבל אחר כך אני מתרגלת. השנה חג הקורבן נחגג ביום הראשון של הלימודים, אז כל המשפחה שלי חגגה בבית ואני הלכתי לעבוד, כי לא הייתי משאירה את התלמידים שלי ביום הראשון בלי המחנכת שלהם. הם מאוד העריכו את זה. לשמחתי הרבה, בשנה הבאה אנחנו פותחים מגמת ערבית ואני מאוד גאה בעניין הזה".

אילו תגובות את מקבלת כששומעים שאת מלמדת בבית ספר יהודי?

"אנשים מופתעים, שואלים אותי 'איך קיבלו אותך שם עם החיג'אב?' ניסיתי לשכנע עוד מורות ערביות להגיע ללמד פה, ויש מורות שחוששות מההתמודדות עם תלמידים יהודים. 

"אז כן, אני צריכה להתמודד עם מגוון דעות כשאני מעבירה שיעור חינוך על יום השנה להירצחו של רבין, ועם הכללות דוגמת 'כל הערבים רוצחים', גם את זה שמעתי. אבל זה עיקר העבודה החינוכית שלי, לנסות לשנות את הדעות האלה, להזיז מהסטיגמות האלה, להכיר להם את המשפחה שלי ולהראות להם מיהו הערבי הישראלי. זה בהחלט ייתכן ואפשרי שמורה ערבייה מוסלמית תלמד בבית ספר יהודי, ותצליח להשפיע על התלמידים ולחנך אותם. חשוב לי להעביר את המסר הזה".

ביציאה מבית הספר בתום השעה השביעית, דבוקות־דבוקות של תלמידים עושות את דרכן הביתה ואי אפשר לזהות מי מהם ערבי, מי יהודי, ואולי גם אין צורך לעשות את זה. אחרי יום שלם בבית ספר שמגוון את הלימודים בו בפסיפס של תרבויות, בגוונים הכי נכונים של החיים, ונמצאים בו תלמידים ומורים מכל הגוונים והצבעים, מבינים שהמציאות שבה הם חיים זו האמת, והיא מכוננת ומדויקת. 

בדיוק היום הגיעה פנייה מיו"ר מועצת התלמידים אל מנהלת בית הספר להחליף את שיר הצלצול באחד משיריו של עומר אדם. "מסכימה?" אני שואלת את עירית והיא עונה: "בוודאי, כל עוד תוכן השיר יהיה מכובד, ובעברית, אני אשמח".

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו