בזרם ההיסטוריה

מספרים שבמחצית השנייה של שנות ה־80 של המאה הקודמת, כאשר המשטר הסובייטי החל להיות רופף יותר ומדכא פחות, הרודן הקומוניסטי של רומניה ניקולאה צ'אושסקו נהג להרגיע את נאמניו במילים אלה: "הפרסטרויקה תגיע לרומניה רק כאשר הדנובה תשנה את כיוון הזרימה". ממרחק הזמן ברור שכישורי הנבואה לא היו הצד החזק של צ'אושסקו. הוא ומשטרו נעלמו כלא היו, והדנובה, לעומת זאת, עדיין מניעה את מימיה ממערב למזרח, מן היער השחור שבגרמניה אל חופו של הים השחור.

יחסי הציבור של הדנובה לא משתווים אולי לאלה של הריין, התמזה או הסיין, אבל היא הנהר האמיתי, החוט המקשר של אירופה. על כך יספרו הנתונים היבשים, וחשוב יותר - על כך תעיד ההיסטוריה. זהו קרוב לוודאי הנהר הבינלאומי ביותר בעולם, שכן עשר מדינות מתגאות בכך שהוא זורם בשטחיהן.

את גדות הנהר מפארות עשרות ערים גדולות, שבהן ארבע בירות אירופיות - וינה, בלגרד, בודפשט וברטיסלבה. יש המשייכים לדנובה אפילו את מינכן, שבנויה על אחד היובלים של הדנובה. על פי אותו ההיגיון, לא פחות מ־19 מדינות במרכזה ובדרומה של "היבשת הישנה" יכולות להיקרא "ארצות הדנובה", משום שעוד תשע מדינות מזינות את הדנובה במים בלי שהנהר עובר בגבולותיהן.

עטיפת הספר

הדנובה מעולם לא היתה הפרימדונה של נהרות העולם, וספרו של העיתונאי הבריטי ניק ת'ורפ מנסה להציל אותה מתדמיתה האפרורית. ת'ורפ התוודע לנהר לראשונה ב־1986, כאשר עבר ממולדתו להונגריה. מאז ביקר לא אחת במקומות שונים לאורך הדנובה עד שהחליט לעבור לאורך כל 2,860 הקילומטרים שלה. המסע ארך שנה שלמה. ת'ורפ עשה את הדרך ברגל ובאופניים, במכונית ובסירה. לפעמים פשוט שחה בו, לפעמים אכל ושתה על הגדה, ובימים אחרים רק בהה במים ובנוף. את כל מה שקרה בשנה הזאת, את כל נפלאות הנהר ובעיקר את הפסיפס האנושי שמפיח בו אופי מיוחד, תמצאו בספר המסע שלו.

ת'ורפ אינו הסופר הראשון שמלווה את זרימת הדנובה ומנציח את חווייתו למען אלה שלא זכו לעשות את המסע בעצמם. קדם לו, למשל, קלאודיו מגריס האיטלקי, ש"הדנובה" שלו התפרסמה בערך באותם ימים שבהם צ'אושסקו תיאר את איתנות שלטונו בדרך ציורית כל כך. אלא שהנהר של מגריס מוטה מערבה: כשני שלישים מספרו מוקדשים לדנובה בגרמניה ובאוסטריה, והמסר הכללי מהלל את חזון האינטגרציה האירופית. לא פלא שהיצירה של מגריס תורגמה ל־30 שפות ואף זיכתה את המחבר במושב בסנאט האיטלקי.

מאז התנפצו לא מעט אשליות, אך גם התממשו תקוות. האיחוד האירופי צעד מזרחה, ועימו "התגלה" לפתע רוב רובה של הדנובה. ברוח הזמן ת'ורפ מגלה לקוראים את הדנובה המזרחית, שכמעט לא מוכרת. זהו דגש שמשתלב היטב לא רק בפוליטיקה העכשווית, אלא גם בגיאוגרפיה. בכל זאת, הנהר עובר בעיקר בארצות מזרח אירופה, ורומניה לדוגמה התברכה בקטע הארוך ביותר שלו - יותר מאלף קילומטרים (הקטע הקצר ביותר עובר במולדובה, בסך הכל כמאתיים מטרים).

הסגנון הסיפורי של ת'ורפ מסגיר את עיסוקו העיתונאי. הוא לא נסחף למחוזות של התפעלות מנהר, כמעשה משורר, ולא מתעלה לדיונים נעלים על דרכה של תרבות, כפי שהיה נוקט בוודאי איש אקדמיה או פילוסוף. ת'ורפ גם לא מסתפק בהסתכלות על המתרחש בגדה. הוא מתערב בנעשה, חוקר וחופר בנפשות של אנשים שמזדמנים בדרכו, ונמצא באופן תמידי בחיפוש אחרי סיפורים.

הודות לסקרנותו של ת'ורפ, הקורא מקבל הזדמנות להכיר שלל טיפוסים שמאכלסים את ארצות הדנובה, החל ממילן ניקולוב, בן לשבט קלדרש הצועני בבולגריה, ועד לסולימן, טורקי צעיר שלומד משפטים באוניברסיטת וינה, שמביא את הוריו המבקרים בעיר למוזיאון הצבא כדי שיחזו במוצגים משני המצורים העות'מאניים על וינה. יש שימצאו בתיאור פסיעתם של הטורקים במוסד וינאי המנציח את העבר מטאפורה על עתיד אירופה ("המוזיאון נראה כמעט נטוש, עד שאני מבחין באישה חבושה בצעיף, ההולכת שלובת זרוע עם גבר משופם..."), אבל ת'ורפ, בניגוד לצבי יחזקאלי, מעדיף שלא לנבור במעמקי הקרחון המוסלמי באירופה ומראה לנו רק את קצהו.

הספר של ת'ורפ, כמו הדנובה עצמה, זורם בין עשרות לאומים, קבוצות אתניות עלומות ומיעוטים משונים, כמו הכת הרוסית האנטי־אורתודוקסית באזור דוברוג'ה הרומני ("הבעיה היחידה שלהם בכפר הזה היתה השם שלו - גיזדר - אשר בסלנג הרומני מתייחס לחלק האינטימי באנטומיה הנשית") או המוסלמים בני האי המסתורי אדה קאלה, שנהרס בכוונה על ידי שלטונות רומניה.

ערבוב הלאומים האופייני לאזור הדנובה יצר מצבים שהקדימו בהרבה את אירופה הקוסמופוליטית של המאה ה־21. בעיירה סולינה שבשפך הדנובה התגוררו לפני 150 שנה נציגים של 23 לאומים, כולל חמישה אתיופים, עשרה סנגלים ו־24 אנגלים.

אך בניגוד לעושר התרבותי הזה, קבוצה אחת, שהשאירה חותם מרובה על כל גדות הדנובה, כמעט לא מובלטת. ת'ורפ אמנם מזכיר פה ושם את העבר היהודי של כמה מקומות (כך, לדבריו, בין תושבי סולינה בתחילת המאה ה־20 היו 173 יהודים), אך אזכורים אלה דלים בהשוואה להיסטוריה היהודית שהתרחשה בהם.

בין היתרונות הגדולים של הספר ראוי להזכיר את ההומור של המחבר, שבלעדיו קשה לתאר את אזור הדנובה המזרחי. למקרא המשפט שמציג מעיל הסוואה כ"פריט הלבוש המועדף על כל הגברים הבלקנים, ששומרים את מעיל העור שלהם לאירועים מיוחדים, ומעילי הבד מימי בחרותם ממורטים מדי, קטנים מדי או הוחרמו בידי נכדות", אני נזכר בסרטי קוסטוריצה וחש בדחף בלתי נשלט לקנות כרטיס טיסה אל אחת מארצות הנהר. שכן המציאות, כרגיל, תעלה אפילו על הכותב המוכשר ביותר. √

הדנובה / ניק ת'ורפ, מאנגלית: אורי שגיא; עם עובד, 307 עמ'