מאחורי הסורגים

הכל התחיל כמו עוד יום רגיל מבחינתו של סגן גונדר יריב כהן. זה קרה באמצע ינואר 2015. הוא התעורר מוקדם בבוקר, כהרגלו, נישק את הילדים והאישה ויצא מביתו לריצה של עשרה קילומטרים. 

אחר כך המשיך למשרדו באותם ימים, בבית הסוהר אלה שבבאר שבע, שם שימש סגן מפקד הכלא. הלו"ז שלו באותו יום היה צפוף, ונפתח בקבלת פנים לאסירים חדשים שהגיעו למתקן הכליאה. הצוות הניהולי פגש כל אסיר לשיחה אישית, אך כהן התקשה להתרכז. הוא חש חולשה יוצאת דופן בכל גופו, סחרחורות וטשטוש. 

בסביבות 11 בבוקר, בהפסקה הקצרה בפעילות ועדות הקבלה, פנה למרפאת בית הכלא. הרופא שם חיבר אותו למכשירים, הציץ במדדים הפיזיולוגיים והכריז: "אנחנו בעיצומו של התקף לב". למקום הוזעקה מייד ניידת טיפול נמרץ, שפינתה את סגן המפקד בבהילות לצנתור בבית החולים סורוקה.

"בתוך כל זה המשכתי לקבל טלפונים של עבודה", משחזר כהן. "בהתחלה עוד חשבתי שתכף אחזור לוועדות. התחלתי להתווכח עם הרופאים: 'מה צנתור? רק לפני כמה שעות רצתי קילומטרים. אני אדם בריא, זאת טעות במכשירים שלכם'.

"אשתי היתה אז בחודש התשיעי להיריון, אז ביקשתי שלא יגידו לה מילה. איך שסיימתי את הצנתור התקשרתי אליה, ואמרתי: 'תשמעי, לא הרגשתי טוב, אז אני בבית חולים, והכל בסדר'. ניסיתי לא להבהיל אותה, אבל כשהיא שאלה באיזו מחלקה אני מאושפז, לא ממש ידעתי לענות לה. שאלתי מישהי במחלקה, והיא צעקה 'טיפול נמרץ לב'. וזהו, לא יכולתי להסתיר יותר".

האירוע הזה טלטל לחלוטין את כהן בן ה־45, שמגדיר עצמו כמכור לעבודה. את כל חייו הבוגרים הקדיש לקריירה בזרועות החוק, עד שלפתע מצא עצמו בחופשה כפויה ובמצב בריאותי עדין. 

"זה היה משבר מורכב מאוד", הוא נזכר. "אחרי שבועיים ניסיתי לחזור לבית הסוהר, אבל ישר התחילו לי סחרחורות והתהפך לי הכל. כבר היו לי רגעי משבר בעבר, אבל אין ספק שזו היתה התקופה הקשה בחיי. חלמתי אז המון על המוות וההלוויה  שלי, ותמיד הייתי מתעורר בזמן ההספד של עצמי".

שלושה שבועות אחרי התקף הלב, הגיחה לעולם בתו הקטנה, ליבי. "קראתי לה כך כדי שתזכיר לי שהכי חשוב זה הלב". אחרי הלידה, ובהמלצת המומחים, החליט לצאת עם חברים לחופשת סקי בצרפת, כדי לשנות אווירה ולהתאוורר. 

למרבה הצער, כבר ביום הראשון עבר תאונת סקי וקרע את הרצועה בברכו. "עברתי שיקום קשה מאוד. מהנקודה שבה הייתי באותה תקופה, המרחק להיות שבר כלי בבית הוא קצר מאוד. לקח לי כמה חודשים טובים, בערך שלושה־ארבעה, עד שנעמדתי על הרגליים והתחלתי בחזרה מדורגת לעבודה".

איך האסירים קיבלו אותך כשחזרת?

"אני לא חושב שהייתי בראש מעייניהם, למרות שחלקם כן התעניינו איך אני מרגיש. החזרה המסובכת יותר היתה מול הסוהרים, כי כשהמפקד לא נמצא בשטח הרבה זמן, זה לא עושה טוב למעמדו. אבל פתאום למדתי שלא תמיד בחיים צריך להכיל את הכל, ולפעמים אפשר קצת לשחרר. כשהרופאים אומרים לך, 'תגיד תודה שאתה חי', זה עושה משהו. אתה אומר לעצמך, רגע, צריך לנצל את הזמן, ליהנות ממנו ולקחת דברים בפרופורציות".

התובנות הללו הובילו את כהן לפתח באותה תקופה קריירה נוספת, כמחבר ספרי ילדים. את ספר הביכורים שלו, "יער הממתקים", כתב בעת שהיה מקורקע בבית, לצד אשתו, אתי (35), מזכירה בשירות בתי הסוהר, וארבעת ילדיהם - נויה (11), ליהי (10), אורי (8) וליבי (היום כבר בת 3). 

וכך מתחיל הספר: "בליבו של יער הממתקים, ממש ליד אגם השוקולד, בבקתה מצופה בעוגיות, גר יוני. אף ילד בגן של יוני לא ידע שהיער העבות שיוני גר בו הוא יער ממתקים. ליוני היו אינספור שוקולדים, סוכריות וממתקים, מכל הסוגים, הטעמים והצבעים, אבל יוני רצה לשחק עם חברים. הוא החליט שהגיע הזמן להזמין לביתו חבר מגן הילדים, והזמין את חברו הטוב, גבריאל".

"זה סיפור שהמצאתי לילדים שלי", אומר כהן. "יום אחד ישבנו בסלון, וסיפרתי להם על ילד שגר ביער ממתקים, איך הוא מזמין אליו חבר ומסביר לו את חוקי היער - מותר לקטוף ממתקים, אבל אסור להגזים, אחרת העצים עלולים ליפול. הילדים היו מהופנטים, וגם אשתי. ישר קמתי ורשמתי את הסיפור על דף.

"הוא ישב במגירה איזו תקופה, עד שאשתי החליטה לעשות עם זה משהו. היא קבעה עם נציגים של הוצאת הספרים 'קוראים', והם מאוד התלהבו וחיברו אותי למאיירת. לקח לי יותר משנה וחצי להוציא את הספר, ועכשיו אפשר להשיג אותו ברשתות הגדולות או דרך עמוד הפייסבוק שלי.

"הספר זכה לביקורות חיוביות ולתגובות רבות, ואני מקריא אותו בכל מיני מסגרות חינוכיות. מבחינתי, זה היה חייב להיות מושלם. הספר מכניס את הילד לעולם הדמיון. בעולם שלנו יש הרבה יערות ממתקים, ובתוך השפע הזה צריך להתנהל נכון.

"איך שהספר יצא, הלכתי עם ילדיי לבית החולים אסף הרופא, עם ערימת ספרים, וחילקנו אותם לילדים שמאושפזים שם. הילדים שלי שאלו, 'אבל אבא, זה עלה לנו כסף, אז למה אנחנו נותנים את זה ככה, בחינם?' הסברתי להם שיש דברים יותר חשובים מכסף. זה עשה טוב לי ולמשפחה".

גם בספר הילדים אתה מדגיש את חשיבות החוקים. זה מוטיב חוזר בחייך.

"החוק אכן מלווה אותי לאורך כל החיים. רצוי שנלמד את הילדים על גבולות ומידות מגיל צעיר. הסיפורים שלי לילדים, רובם ככולם מביאים מסר משמעותי, כמו שאני מבין אותו מחיים של 27 שנים כלובש מדים, בזירות התנהלות עם אסירים, מחבלים ועבריינים. אני לוקח את זה ומנסה להעביר הלאה בדרך שמותאמת לילד. יש לי עוד ספרים בדרך, זה לא ייעצר רק בזה".

•  •  •

המשרד הנוכחי שלו, כסגן מפקד כלא נפחא, מצפון למצפה רמון, שאליו עבר לפני שנתיים, מעוצב בצורה מינימליסטית. על הקיר תלויות שתי תעודות הצטיינות שקיבל מנשיאי מדינה - אחת ממשה קצב והשנייה משמעון פרס. על שולחנו מונחים תמונות של בני המשפחה, עותק של "איגרת הרמב"ן" וגם פנקס אדום גדול מלא בהערות ובמשימות. 

מצלמות מעקב משדרות ישירות למסך שמולו את ההתרחשויות באגפים השונים. התנועה במשרד סואנת, טלפונים מצלצלים, וטפסים רבים זורמים אל השולחן. את האינטראקציה עם האסירים הוא מקפיד לעשות במתחם הכלא, מחוץ למשרדו.

כהן גדל בקריות, לאב יוצא מרוקו ולאם ממזרח אירופה. "שאבתי מהם המון, בעיקר מאבא. הוא למד פסיכולוגיה ותקשורת, ומטפל בהתמכרויות. אם אמא שלי מאוד מסודרת, והיא הרציו הקלאסי במשפחה - אז אבא זה המון רגש".

כנער השקיע את זמנו במגרשי הכדורגל, והתחנך במחלקת הנוער של מכבי קריית ביאליק - בעוד הוריו עובדים שעות נוספות לפרנסת הבית. בגיל 17 נרכש על ידי קבוצת נצרת עילית מליגה א', אך כשהגיע מועד גיוסו תלה את הנעליים וחבש כומתת גולני. "שלחו אותי, אז הלכתי. בהתחלה כל העבריינים מסביב הלחיצו אותי, הייתי בפלוגה מאוד קשה, אבל עם ליווי של מפקד נכון הגעתי רחוק".

בגולני שירת חמש שנים, בתחילת שנות התשעים ("בעזה, בשכם ובלבנון"), וסיים כמפקד פלוגה. משם המשיך לחמש שנים נוספות כלוחם בימ"מ - יחידת העילית של המשטרה ומשמר הגבול למלחמה בטרור - ובשנת 2000 עבר למשטרה הכחולה, שם עבד כחוקר נוער. עד מהרה יצא לקורס קצינים, ובהמשך שימש קצין נוער בתחנת זבולון. 

"במקרים מסוימים המפגש הראשון של ילד עם משטרה יכול להיות משנה עולם", הוא אומר. "אם המפגש יהיה מותאם לילד הספציפי, הוא לא יחזור לפשע. אבל אם המפגש לא יתנהל נכון, נגיע מהר מאוד לסיטואציה גרועה יותר". 

משם המשיך לתפקיד ראש צוות חקירה מיוחד (צח"מ) ביחידה מרכזית (ימ"ר) חוף, והיה אחראי לחקירות רצח, יבוא סמים, מלחמות מול ארגוני פשיעה וחיסולים במשפחות פשע. 

"כשאתה עובד על תיק רצח ויושב מולך חשוד, אתה חייב לדעת מה כפתורי הלחץ אצלו ומה הקשר שלו לכל מעטפת הגזרה העבריינית, אחרת לא תוכל לחדור אליו. כשאתה מדבר עם עבריינים, אתה מתאים את עצמך בשיח למי שמולך. אני מדבר עם עבריינים אחרת ממה שאני מדבר עכשיו".

ב־2009 נחטף מהמשטרה לידי שירות בתי הסוהר. "הגעתי כטאלנט לארגון, בלי שידעתי כלום, ועברתי מסלול שירות עם חונך צמוד. התחלתי לעשות משמרות כסוהר בכלא גבעון, כדי 'לקרוע זוג נעליים', כמו שאומרים בכדורגל". 

בהמשך עבד כמפקד משמרת באבו כביר, ושימש סגן מפקד "מצדה", היחידה המיוחדת של שב"ס שאמורה לטפל במצבי חירום במתקני הכליאה. 

וכך, בפברואר 2014 היה מהראשונים שהגיעו לזירת הדרמה, כשהאסיר סמואל שיינביין ירה ופצע שלושה סוהרים בין כותלי בית הסוהר רימונים, ואחר כך התבצר בשירותים עם האקדח שהצליח להבריח לתוך הכלא בחזרתו מחופשה. 

"פיקדתי על האירוע. בשלב מסוים האסיר התחיל לירות לעבר לוחמים שלנו, שהגיבו מצוין", הוא מסכם את האירוע, שהסתיים במותו של שיינביין.

אחר כך מונה לסגן מפקד בבית הסוהר אלה, וניהל מאות עבריינים פליליים בדרגות מסוכנוּת שונות. בשנתיים האחרונות הוא מפקח על 700 אסירים בכלא נפחא, שמאוכלס באסירים ביטחוניים. "עבודה עם מחבלים היא מורכבת, מאתגרת ודורשת הרבה קשיחות. צריך חשיבה וחייבים כישורים על מנת להתנהל מולם".

"לעומתם, אסירים פליליים הם עם שצריך טיפול 24/7, חלקם מגיעים עם רקע כבד, וחייבים להציב להם גבולות מאוד ברורים. אנחנו מטפלים בהם מהכניסה לכותלי בית הסוהר ועד לאחר עזיבתם.

"הטיפול הוא לא רק לוגיסטי, של אוכל, מיטה, בגד, מקלחת. יש לנו גם טיפול רפואי - למשל, רופא שיניים או פיזיותרפיסט שמגיעים לטיפולים. חלק מהאסירים אנאלפביתים, והם עוברים שיעורים והדרכות ומסיימים עם תעודות. חלק מהמורים מגיעים מבחוץ, אבל יש גם אסירי צווארון לבן שיכולים להעביר הרצאות ולהדריך.

"אנחנו כאן כדי לשמור על האסירים בפנים, כי זה מה שבית המשפט החליט, אבל גם לנסות להוציא אותם בחזרה לעולם כאנשים טובים יותר מהנקודה שממנה הם נכנסו. חלקם לומדים מקצוע, משתחררים עם דיפלומה של טבח, רצף או משהו אחר". 

אין רגעים שבהם הרגש מצליח להשפיע עליך?

"גם אם ליבי היה נכמר על הילדים שאני לוקח את אבא שלהם למאסר עולם, והם מקללים אותי, עדיין אין לי מה לעשות בנדון. יש פה תפקיד שהוא מעבר. אני צריך לעשות את ההפרדה, וההפרדה נעשית כל הזמן. יש ציבור גדול שלא מכיר תודה לעבודה שלנו בשב"ס, שהיא עבודה לא מוערכת מספיק.

"רוב העבריינים לא אוהבים אנשי מדים. אנחנו סדין אדום בשבילם. תנאי המשחק ברורים לי. הם לא אויבים שלי, הם יודעים שזה המקצוע שלי ואין לי שום דבר אישי איתם. הכל מקצועי. אסירים שהייתי באינטראקציה איתם יגידו לך שאני אדם עם לב גדול. תמיד חשוב לי לדעת מה שלומם, ושהם יקבלו טיפול. אני כועס אם הם לא מקבלים את מה שמגיע להם. מאוד כועס. אני מאוד אנושי ומאוד שם.

"לפעמים, כשאדם עם דרגות ומעמד מדבר אליהם בשפה שלהם, מתייחס אליהם ונותן להם כבוד, לא מתוך מקום של פחד, זה יוצר אצלם משהו מאוד חזק. לעומת זאת, יש אחרים שמפרשים יחס כזה כחולשה. חושבים 'פראייר', מדפדפים.  קורה לפעמים שיוצא לי לפגוש אסירים אחרי שהם השתחררו, ואם הם מספרים לי שהם חזרו למוטב - זה ממלא לי את היום ועושה כיף לגמרי. היו לי לא מעט כאלה לאורך הדרך, שאמרו לי: 'אם לא אתה היית שם, אני לא יודע איפה הייתי היום. תפסת אותי רגע לפני שהתרסקתי'. היו לי גם כאלה".

•  •  •

בקרוב אמור כהן לסיים את תפקידו כסגן מפקד כלא, ולעבור להיות רכז אחראי לקורסי הקצינים של שב"ס. זה לא יהיה המפגש הראשון שלו עם הדרכה, ובאחת הפעמים הקודמות אפילו הכיר אגב כך את אתי, אשתו. 

הם נפגשו כשכהן היה המפקד שלה בקורס השוטרים שבו היתה חניכה. הם חלוקים על התשובה מי התחיל עם מי, אך מבהירים שהניצוצות החלו רק כחודשיים אחרי סיום הקורס. הם נשואים 12 שנה ומתגוררים עם הילדים בבאר יעקב. מדי פעם הם נתקלים זה בזה גם במהלך העבודה - אתי עובדת כמזכירת לשכת מנהל ההדרכה בשב"ס. "הבוקר עברתי במשרד שלה, שנמצא בכלא מעשיהו, ואמרתי לה 'בוקר טוב'", הוא מגלה.

"לאתי יש חיוך מקסים, והיא נעימה ורכה. היא תמיד מכילה אותי. כל מה שאני מביא מבחוץ מגיע בסוף לתוך הרכות שלה. היא מאוד תומכת. גם כשמקפיצים אותי היא אומרת 'נסתדר'. הזמן שלי עם הילדים הוא קדוש, למרות שלצערי, מתוקף העבודה, הטלפון תמיד ברקע. בבית אני משתדל להיות אבא ולא מפקד של בית סוהר. אנחנו יושבים על הרצפה, משחקים יחד משחקי קופסה, מדברים ומבלים זמן איכות".

עד כמה אתה מערב אותם בעניין העבודה?

"הם שואלים שאלות, 'אבא, זה לא מסוכן?' אבל אני לא משתף אותם יותר מדי. אני מסביר להם ששופט הוא מי שהכניס את האסירים לכלא, ואנחנו רק מנהלים להם את תקופת השירות. ושאנחנו שומרים על עצמנו. 

"אני משתדל מאוד לעשות הפרדה, וגם אם קורה אירוע כזה או אחר, אני מקפיד שהשיחות ייעשו בפרטיות ולא ליד הילדים. אבל לא תמיד זה מצליח. למשל, כשאנחנו נוסעים באוטו, ומתקשרים לעדכן אותי על משהו שקרה בכלא, והילדים שומעים הכל.

"הילדים שלי גדלו לתוך זה, עם אבא במשטרה ובימ"מ, אבא מפקד. גם החברים הקרובים שלי באים מהעולם הזה. אני חושב שספר הילדים שכתבתי מגיע מהצורך להראות את הצד הנוסף שבי, הרך".

מה התגובות על הספר בעבודה שלך?

"זה בעיקר מתחלק בין אי הבנה מוחלטת ל'איך זה בכלל יכול להתחבר', לפרגון עצום מחלק אחר של הארגון. לא מזמן יצא לי לדבר עליו בטלוויזיה, ואחרי זה הבנתי שהאסירים הביטחוניים ראו והבינו שהוצאתי ספר. לא יצא לי לדבר איתם מאז, אבל הבנתי שהם שאלו שאלות והרימו גבה. זה היה להם מאוד לא טבעי".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו