"אלפי פטישים דפקו לי בראש. צרחתי 'החברה שלי ברכב, תוציאו אותה'. זה היה כמו סרט אימה"

בצהרי יום שישי לפני שבועיים פסע סמ"ר סהר בן עטר, מ"כ בגדוד המעורב אריות הירדן, בשביל האספלט הצר של בית העלמין בכרמיאל. צווארו היה נתון בתוך סד, ועל ראשו ופניו צלקות גדולות, שמשכו את תשומת ליבם של האבלים מסביב. הוא התעלם מהם, ועיניו התמקדו בחלקה המרוחקת.

במוחו התרוצצו אינסוף תמונות ומראות, שליוו אותו בחודש האחרון. הטרמפ המזדמן שלקח עם זוגתו, ולריה פדרמסר, התאונה הקטלנית, והרגע שבו התבשר שוולריה לא שרדה. ככל שהתקרב אל הקבר, העשוי משיש אדמדם, כך נדמה היה לו כי דמותה מרחפת מולו כשהיא מחייכת.

"הפנים שלה חרוטות על המצבה, וכמו בסרט איטי, ראיתי אותה מתקרבת אלי", הוא אומר בקול שקט, "פתאום היא נעלמה, ועמדתי מול אבן קרה. בכיתי והדלקתי נר נשמה.

"לא הצלחתי לדבר מול בני המשפחה והחברים שבאו לגילוי המצבה, אז תקשרתי איתה מהלב. אמרתי לה שאוהב אותה לנצח, שהיא תמיד תהיה איתי ולעולם לא אשכח אותה".

בנהיגה פראית במהירות של יותר מ־120 קמ"ש התנפץ לפני חודשיים סיפור אהבה, שהחל כששניהם היו בתיכון. ולריה, עתודאית מצטיינת הלומדת הנדסת תוכנה, יצאה עם סהר מפאב באזור התעשייה בכרמיאל לאחר בילוי עם חבריהם. כשלא מצאו מונית, עלו למכוניתו של צעיר מקומי, שהציע לקחת אותם לביתם. חמש דקות אחר כך איבד הנהג את השליטה על הרכב והתנגש בעוצמה בעמוד תאורה.

"התכוננתי להציע לה נישואים כשאשתחרר מהצבא, בעוד חצי שנה. רציתי לקחת אותה לרמת הגולן, להטיס אותה בכדור פורח ולכרוע ברך כשננחת, מול בני המשפחה שימתינו לנו. הגורל הפגיש אותנו, והאמנו שזה לנצח. אבל הגורל גם הפריד בינינו. קשה לעכל שהיא איננה, שלא אדבר איתה יותר ושלא אנשק אותה.

"היו רגעים שחשבתי שאין טעם לחיים שלי בלעדיה, אבל במקום זה החלטתי להגשים את התוכניות שרקמנו לעתיד. אני הולך ללמוד הנדסת תוכנה, כמוה, ולסיים את התואר בשבילה. במקביל, אהפוך לטייס אזרחי, כמו שתכננו. לא אתן לנהג, למחבל הזה, לקטוע לי את החיים".

הנהג נפצע באותו לילה קשה מכוויות, כתוצאה מהדליקה שפרצה ברכב. הוא עדיין מחוסר הכרה ומאושפז ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם. נסיבות התאונה, הנחקרת על ידי בוחני התנועה של משטרת המחוז הצפוני, ייוותרו עלומות עד שיתעורר ויוכל לשפוך אור על התנהלותו. בינתיים מחזיקים החוקרים בעדויות, שלפיהן הוא נראה באותו ערב שותה אלכוהול. לפני מספר שנים נשלל רישיונו לשנתיים בשל נהיגה בשכרות. 

•  •  •

סהר (20) נולד וגדל בכרמיאל. בגיל 14, כשהוא בכיתה ט' בתיכון פסגות, התגרשו הוריו אלון ומירי. עם אחיו התאום עופר, חובש קרבי בנח"ל, והאח הקטן סתיו (12) נדד בין שני הבתים של הוריו, "בלי שום תסכול או תחושת פספוס".

שגרת יומו היתה עמוסה. בבוקר למד במגמה ההנדסית־מדעית מקצועות כמו אלגוריתמיקה ואווירו־חלל, ואחר הצהריים התאמן בריצה, בשחייה וברכיבה על אופניים, לקראת הטריאתלון השנתי. 

את ולריה (21), רקדנית בלהקת המחול פרחי כרמיאל, שלמדה שנה מעליו באותה מגמה, ראה לראשונה בבית הספר. "חשבתי שהיא יפה, אבל לא העזתי לפנות אליה. מדי פעם הייתי מסתכל עליה כשעברה מולי במסדרון, וראיתי שהעיניים הירוקות שלה מבריקות בכל פעם שהיא צוחקת עם חברותיה". 

באחת ההפסקות בכיתה י"א, בינואר 2014, עמד מאחוריה בתור לקולר. "גם אחרי הצלצול היא המשיכה לשתות. שאלתי אותה, 'כמה זמן את שותה?' אבל היא לא ענתה, רק הסתובבה, השפריצה עלי מים וצחקה.

"למחרת מצאתי אותה בפייסבוק ושלחתי לה הודעה. ידעתי שזה לא כל כך מקובל שתלמיד צעיר מתחיל עם תלמידה בוגרת ממנו, אז תכננתי שנהפוך לידידים. במשך שבועיים התכתבנו בסתר, ואז החלטנו להיפגש. מאותו רגע, זו היתה אהבה.

"חודש אחר כך היא זכתה בתחרות 'המהנדס הצעיר', כשבנתה עם תלמיד נוסף מערכת מיוחדת שתאפשר ללקויי שמיעה לחוות צפייה בסרטים. בהתאם לסצנה המוצגת, היה מועבר רטט בגב הכיסא. הייתי מאוד גאה בה, אבל לא יכולתי להשוויץ בפני אף אחד, כי שמרנו על הקשר בסוד. רק חודשיים אחר כך הבנו שלא נוכל להסתיר את זה יותר, כי רצינו להיות כל הזמן ביחד".

איך החברים הגיבו?

"החברים שלה לא התרגשו שהיא יוצאת עם מישהו צעיר ממנה. החברים שלי אמרו לי שאפגע והעריכו שהיא תיפרד ממני בסוף כי אני צעיר. אבל הם טעו. בהפסקות היינו יושבים ברחבה של התיכון ומחזיקים ידיים, וגם אחרי הלימודים בילינו ביחד. בימי שישי אחר הצהריים נסענו באוטובוס לקולנוע בחיפה כדי לראות סרטים".

ולריה דחתה את השירות הצבאי והתקבלה ללימודי תואר בהנדסת תוכנה במכללת בראודה בכרמיאל. במקביל עבדה כמלצרית. גם סהר החל לעבוד בחופשות של כיתה י"ב, מכר נעליים בחנות ספורט בעיר. בכסף שחסכו היו מבלים במסעדות ויוצאים לסופי שבוע בצימרים. 

"בכל בוקר השארנו אחד לשני הודעות אהבה", הוא מחייך בכאב, "בניגוד לוולריה, שיצאה ללימודים, רציתי להתגייס מייד וניגשתי למיונים לקורס טיס. נפלתי בבדיקות הרפואיות, אחרי שמצאו לי ירידה בשמיעה באוזן שמאל.

"התאכזבתי והתלבטתי אם להפוך גם כן לעתודאי. כשראיתי במנילה את גדוד אריות הירדן, היה ברור לי שאני לא דוחה את הצבא. הבנתי שאפשר לעשות שם שירות משמעותי, והתלהבתי מהעובדה שמדובר ביחידה קרבית מעורבת של לוחמים ולוחמות".

"אני לא מסוגל להחליף את המצעים שישנו עליהם, כי הריח שלה עדיין נמצא עליהם". ולריה ז"ל וסהר

בקיץ 2015, חודשים ספורים לפני גיוסו של סהר, החליטו השניים לצאת לחופשה בבורגס. "בבקרים רכבנו על אופנועי ים או נמרחנו על החוף", הוא נזכר, "בלילות הלכנו למסיבות ורקדנו שעות".

את הטירונות עשה בבסיס של הנח"ל ליד ערד. "זו היתה בשבילנו תקופה לא פשוטה, אחרי שהתרגלנו להיות ביחד כל יום. הריחוק הקשה עלינו. בכל ערב, בשעה החופשית שלפני השינה (שט"ש), הקדשתי את הזמן כדי לדבר איתה בטלפון, היא היתה מודאגת. רק ברגע האחרון הייתי רץ להתקלח ומתייצב למסדר הלילה". 

לאחר שסיים את המסלול יצא לקורס מ"כים. באוקטובר 2016 שב ליחידה כמפקד מחלקת טירונים והמשיך לשלב האימון המתקדם. למרות השירות האינטנסיבי, ניסו בני הזוג לבלוע את החיים. בכל פעם שסהר נשאר בבסיס, ולריה באה לבקר אותו. כשיצא לסוף שבוע, הוא נשאר ללון בביתה. ברגילה הראשונה שלו כמפקד, במארס שעבר, טס איתה לאי מאליה ביוון. 

"את הטיול הזה ולריה מימנה מהכסף שחסכה במלצרות", הוא אומר, "שכרנו טרקטורון וטיילנו איתו. כל חופשה כזו נתנה לנו חמצן לחודשים שבאו אחריה".

לפני חודשיים התבשר שימונה למ"כ של הפלוגה הוותיקה של אריות הירדן, הממוקמת באזור בית שאן. מדובר בלוחמים שהתגייסו שמונה חודשים לפניו ובחרו לא לצאת לקורסי פיקוד.

"שמחתי, כי ידעתי שיהיה מדובר באתגר. בגלל הוותק יש הרבה פחות דיסטנס בין המפקדים לבין החיילים. מצד אחד אתה חבר שלהם, מצד שני אתה נותן להם פקודות, שומר על משמעת, עומד איתם למסדרים ומקפיד שיעמדו בזמנים. כל הזמן צריך לשמור על איזון". 

באוקטובר האחרון, לפני שהמינוי נכנס לתוקף, החליט לצאת עם ולריה לטיול באמסטרדם. "זו היתה הגשמת חלום מבחינתנו, כי רצינו ללכת לפסטיבל המוזיקה AMF. חסכתי חצי מהמשכורת הצבאית בשביל הנסיעה הזאת.

"יום לפני הטיסה הלכתי למפגש היכרות עם הלוחמים מהפלוגה הוותיקה. סיפרתי להם על עצמי, ושאני מתכוון להתארס לוולריה ברגע שאשתחרר, למרות ששנינו צעירים. היה חשוב לי לעשות את הצעד הזה, להצהיר על הכוונות שלי, גם אם אנחנו לא מתכננים מייד להקים משפחה.

"הטיול הזה היה הכי מושלם שאפשר. בכל בוקר טיילנו בעיר, הלכנו למוזיאונים, ואפילו ביקרנו ברחוב החלונות האדומים. בערבים יצאנו לפסטיבל, שהתקיים באצטדיון של קבוצת הכדורגל אייאקס, ורקדנו בלי הפסקה. היינו על גג העולם".

כשחזרו לארץ קיבלה ולריה בשורה משמחת. לאחר שנה שבה שימשה סטודנטית חונכת של תלמידה בבית ספר יסודי, הודיעו לה מנהלי פרויקט פר"ח שהיא תהפוך לאחראית לחונכים בשלושה בתי ספר בכרמיאל. 

"היא רק התחילה, והיו לה המון רעיונות", נשבר סהר, "היא קיימה פגישות בנושא, וראיתי שהיא נרגשת מהתפקיד. לצערי היא לא הספיקה לקטוף את הפירות". 

•  •  •

הראיון עם סהר מתקיים, לבקשתו, בבית הוריה של ולריה, לריסה ויבגני. הם יצאו לסידורים עם שני ילדיהם הקטנים, והשאירו אותו לבדו.

מראה הדירה מנוגד לתחושת האבל העוטפת את המשפחה. שלל בלונים וסרטי נייר צבעוניים מעטרים את הווילונות והתקרה, ועל השיש במטבח עוגות שוקולד וסוכריות. "לאחד הבנים היה יום הולדת", מסביר סהר, "בכל שנה ולריה ניפחה בלונים עבור האחים שלה, ועכשיו אני לקחתי את התפקיד על עצמי. להורים שלה חשוב לא לפגוע בשגרה של הילדים ולא להפיל עליהם את העצב. למרות שלכולנו קשה, הזמנו חברים ומשפחה והשתדלנו לצחוק כדי לעודד את ילד יום ההולדת".

מיום ההלוויה ועד לגילוי המצבה העדיף סהר ללון בחדר בביתה, שבו בילו ביחד ימים רבים. על הקירות תלויות תמונות שלהם מטיולים בחו"ל, ועל ספריית העץ מונחים בערבובייה קרם גוף ובשמים נשיים, לצד כלי גילוח ואפטר שייב. 

סהר מתיישב על המיטה באיטיות, בגלל הסד המקבע את חוליית הצוואר שנשברה. חיוכו הנבוך חושף שיניים שבורות שאחוזות בחוט לבן עבה, בניסיון ליישרן. חוץ מהצלקות על פניו וראשו, יש כווייה גדולה בחזהו, כתוצאה מהחיכוך החזק עם חגורת הבטיחות בעת התאונה.

ידו נשלחת הצידה והוא חופן לחיקו כרית לבנה, שעליה מוטבעת תמונה שלו ושל ולריה כשהם מתנשקים, ומעליה כיתוב באותיות אדומות, "קרסביצה שלי", יפה שלי, ברוסית. 

"אני לא מסוגל להחליף את המצעים שישנו עליהם, כי הריח שלה עדיין נמצא עליהם", ממוללות אצבעותיו את ציפת השמיכה, המעוטרת באיורי לימון ירוקים, "לפני כמה ימים אמא שלה ביקשה שאחפש סוודר של ולריה, וכשפתחתי את הארון, עטף אותי גל של הריח שלה. התמוטטתי ובכיתי במשך שעות. היה קשה לי לראות את הבגדים שלה מסודרים, כאילו בעוד רגע היא תיכנס לחדר.

"אני מוצא את עצמי מסתכל כל הזמן על הודעות שהיא שלחה לנייד שלי בתקופה האחרונה, שבהן היא קראה לי 'חיים שלי' או 'נסיך שלי'. קצת לפני התאונה שינתה את השם שלי ברשימת אנשי הקשר ל'בעלי'.

"פתאום שמתי לב שמאז שהכרנו, לא קראתי לה ולריה. רק יפה שלי. אני עוד לא מעכל שהיא לא כאן לצידי, ושאני מתראיין עליה לעיתון".

•  •  •

ביום חמישי, 9 בנובמבר, יומיים לפני התאונה, יצא סהר לחופשת סוף השבוע. הוא היה אמור להיפגש בתל אביב עם חיילי הפלוגה, אולם ערב הגיבוש התבטל.

"הגורל רצה שאשאר בבית ואיהנה מהזמן הקצוב שנותר לנו. לא יצאנו כמו תמיד, ונשארנו לצפות בסרטים בטלוויזיה".

ביום שישי בערב הם יצאו למסיבת יום הולדת 18 של עודד, אחד מחבריה של ולריה ללהקת המחול. אכלו עוגה, שתו בירות ושמעו מוזיקה. לקראת חצות ביקשו השכנים להנמיך את הרעש, והחוגגים החליטו להמשיך את החגיגה בפאב באזור התעשייה.

"מכיוון שכולנו שתינו קצת, רפי, חבר שלא שתה, עשה שתי נגלות והסיע אותנו. אחר כך הוא פרש, ונותרנו שבעה חברים. היו איתנו עודד, דניס, נתן, מיכאל וניקול. מצאנו שולחן בצד, וחלק מהחברים עישנו נרגילה.

"ולריה ואני ישבנו בהתחלה על ספה, ולא הפסקנו לצלם סלפי ולהתנשק. אחר כך קמנו לרקוד. ולריה צחקה וקפצה, ואני הסתכלתי איך השיער שלה מתנפנף באוויר והעיניים שלה נוצצות. 

"לקראת שלוש לפנות בוקר רצינו לחזור הביתה. כל החברים החליטו לפרוש איתנו. שילמנו את החשבון והתקשרנו לחברת מוניות. אמרו לנו שאין מוניות, ושניאלץ לחכות שעה. החלטנו ללכת ברגל כדי להעביר את הזמן, וצעדנו לאורך הרחוב הראשי בניסיון למצוא מונית פנויה".

כעבור חצי שעה, סמוך לצומת הרחובות החרושת והיזם, עצרה לידם טויוטה קורולה אפורה. ליד ההגה ישב צעיר מקומי, המבוגר מהם בכעשר שנים. 

"הוא פתח את החלון ושאל, 'היי, אתם צריכים טרמפ? אני יכול לקחת אתכם לאן שתרצו'. הייתי מופתע, כי לא הכרנו אותו. לא דאגתי, אין בכרמיאל סיפורי רצח ופשע. זה מקום שקט, כמו מושבה, רק מקומיים יכולים להסתובב שם בשעה כזאת.

"התיישבתי ראשון, מאחורי הנהג. ולריה היתה לידי. נתן ישב לצידה, ועודד היה מקדימה. דניס ומיכאל שאלו בצחוק אם הם יכולים להיכנס עם ניקול לבגאז', והנהג ענה להם שאין בעיה. חשבנו שזו בדיחה וחייכנו, אבל היום אני חושב שהוא היה רציני".

מאותו רגע זוכר סהר את הנסיעה רק בהבזקים. הטראומה והפגיעה הקשה בראש הדחיקו חלק מהתמונות.

"פנינו שמאלה לרחוב היזם, ושמתי לב שהנהג נוסע קצת מהר. בהתחלה לא הערנו לו כלום. לילה, כביש פנוי, לא חשבנו שיכול לקרות משהו. ואז הוא פנה לכביש העוקף החדש ונתן גז. הצצתי מאחורי הגב שלו וראיתי שהמחוג של הספידומטר עומד על 120 וממשיך לעלות. צעקנו לו להאט, כי מותר לנסוע שם 60 קמ"ש, ולא היתה לנו כוונה לשבת ולחכות למוות שלנו. לרגע היתה לי מחשבה לחנוק אותו מאחור, אבל אז הוא היה מאבד שליטה על ההגה. הצעקות לא עזרו. הוא המשיך ללחוץ על הדוושה".

"הצצתי מאחורי הגב של הנהג וראיתי שהמחוג של הספידומטר עומד על 120 וממשיך לעלות". זירת התאונה // צילום: אלון קוצי תיעוד מבצעי מד"א

ואז נשמע בום חזק, ואחריו השתרר חושך. הרכב התנגש בעוצמה בעמוד תאורה מברזל והעיף אותו באוויר, עם יציקת הבטון שקיבעה אותו לאדמה. בקרקע נפער בור גדול.

רגע התאונה נמחק ממוחו של סהר. הזיכרון הבא שלו הוא מהאספלט הקר. "מישהו שאל אותי איפה כואב לי, אבל לא יכולתי לענות. רק הרגשתי אלפי פטישים שדופקים לי בראש בעוצמה. פתאום חזר לי הקול, וצרחתי 'ולריה ברכב, ולריה ברכב. הצילו, חברה שלי. תוציאו אותה'. הרגשתי כמו בסרט אימה. רגע אחר כך התעלפתי". 

הראשון שהגיע למקום התאונה היה נהג מונית מקומי. הוא הבחין שהרכב המעוך החל לעלות באש, ומשך החוצה במהירות את סהר שותת הדם. אחר כך חילץ גם את נתן, שהיה מחוסר הכרה, ואילו עודד יצא מהרכב בכוחות עצמו, כשחבלות קשות על פניו ועל גופו. נהג המכונית חולץ בידי כוחות ההצלה.

ולריה, שישבה במושב האחורי האמצעי, שבו רק חגורת בטיחות תחתונה, הועפה קדימה אל לוח המחוונים ואיבדה את ההכרה. היא פונתה עם סהר ועודד לבית החולים בנהריה. נתן והנהג הוטסו במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה. הטויוטה המרוסקת נגררה לחניון משטרתי, כשהיא נראית כמו גוש מתכת חסר צורה.

•  •  •

כשחזר להכרה, הביט סהר סביבו בבלבול. הוא הבחין איך מובילים אותו במהירות במסדרון מואר של בית חולים.

"לא הרדימו אותי בגלל המצב שלי, והרגשתי איך תופרים לי את הפנים ומשדכים לי את הראש בסיכות. כאבו לי השפתיים. בתאונה נשכתי את עצמי כל כך חזק, שהן התנפחו לממדים לא אנושיים. באותו רגע לא עניין אותי כלום, רק רציתי לדעת מה קורה עם ולריה. הרופאים התחמקו מלענות לי, והיתה לי הרגשה רעה".

סהר הועבר למחלקה הנוירו־כירורגית, ושם, אחרי תחנונים, סיפרה לו אמו כי ולריה נמצאת בחדר טיפול נמרץ, ללא הכרה, ועם פגיעות פנימיות חמורות. 

"בלילה ההורים של ולריה הגיעו אלי לחדר, ומייד חייכתי. ידעתי שהם האנשים שיכולים לספר לי מה מצבה. פתאום שמתי לב שיש להם דמעות בעיניים. הרגשתי שהשמיים נופלים עלי, והתחלתי לבכות. הם חיבקו אותי, כל אחד מצד אחר, ואמא שלה לחשה לי: 'ולריה כבר לא איתנו'.

"הרגשתי בגיהינום. צעקתי כמו משוגע, 'ולריה יפה שלי, איפה את?' קרסתי". 

הצילום האחרון, שעות לפני התאונה

יומיים אחר כך הוא התעקש ללוות את חברתו בדרכה האחרונה. הובל לבית הקברות על כיסא גלגלים, כשראשו עדיין חבוש. ברגע שוולריה הורדה אל הקבר, הליט את פניו בכפות ידיו. "באותו רגע הרגשתי כמו אלמן. חשבתי שאם אעצום את העיניים, אולי אתעורר מהסיוט.

"הייתי הראשון ששם זר פרחים על הקבר שלה, וצירפתי סרט שעליו נכתב: 'בעלך לנצח'. לחשתי שתמיד אוהב אותה ואהיה שלה לעולמים. הרגשתי איך הלב שלי נשבר לרסיסים.

"אולי תהיה לי בעתיד בת זוג ויהיו לי ילדים, אבל שום דבר לא ישווה לאהבה הטהורה והתמימה שהיתה לי אליה". 

ביקשת להיפרד ממנה לפני הקבורה?

"באותו יום לא ידעתי שאפשר לראות את הנפטר בחדר הטהרה, אבל אני שמח שלא עשיתי את זה. הבנתי מאמא שלה שהיא הצליחה לזהות אותה בבית החולים רק בזכות השיער. אני רוצה לזכור את האהובה שלי יפה, צוחקת ושמחה, לא מדממת ופצועה". 

בצעד אמיץ הסכימו הוריה של ולריה לתרום את איבריה. "זה מאוד אצילי מצידם. לקחו ממנה את מסתמי הלב, כי בגלל הפגיעה הקשה לא יכלו לקחת קרניות עיניים או איברים אחרים. טוב לי לדעת שבמותה היא הצילה אחרים, ושיש אנשים שבגופם קיים ניצוץ ממנה. מי שעבר את ההשתלה צריך לדעת שהמסתמים הם חלק מלב ענק ונדיב". 

אתה חולם עליה?

"הלוואי. כל לילה אני מבקש ממנה שתבוא, אבל היא לא באה. יש לי בעיקר סיוטים, כי אני מתעורר פתאום חסר נשימה, ולוקח לי המון זמן להירדם שוב. לפעמים, ברגעים האלה, אני רוצה ללכת לבית הקברות למרות השעה המאוחרת, כי שם הגוף שלה נמצא. אולי ככה אצליח לתקשר איתה. 

"הייתי רוצה לדעת מה קורה איתה עכשיו, ואם טוב לה. אני מקווה שהיא לא דואגת יותר. באותו סוף שבוע תכננו לעבור לגור יחד בדירה משלנו, והיא פרצה בבכי. לא הבנתי למה. היא הסבירה שהמחשבה שתיאלץ להיפרד מהאחים הקטנים שלה קשה לה. היא זו שקמה איתם כל בוקר, הכינה להם אוכל ולקחה אותם לבית הספר ולחוגים". 

מדי שבוע מגיע סהר לקב"ן במרכז הרפואי הצבאי בחיפה ושופך את ליבו. הוא מדבר על הגעגועים לוולריה, על האכזבה מכך שלא יוכל לחזור לשירות, על החשש שהחוליה בצוואר לא תתאחה כראוי ואולי יזדקק לניתוח. נושא נוסף שמטריד אותו הוא חברו, נתן, המאושפז עדיין עם פגיעת ראש ושברים באגן ובלסת. 

"עבר כבר חודש, ועוד לא הלכתי לבקר אותו", הוא אומר, "ביקשתי מדניס שיאמר לו שאני מתעניין בשלומו. בחדר לידו מאושפז הנהג, זה כבד עלי ואני לא מסוגל להכיל כאב נוסף. גם לי יש דרך ארוכה כדי להשתקם ולהתאבל". 

הנהג טרם נחקר במשטרה. יש לך הערכה איך נגרמה התאונה?

"בהתחלה הערכתי שהוא רצה לעשות קצת רושם על צעירים ממנו. אחר כך חשבתי שהוא רצה להתאבד, ופחד לעשות את זה לבד. בתקופה האחרונה ניסיתי לאסוף עליו מידע, אבל רובו הוא שמועות, אין לי מושג מה אמת ומה לא. 

"דניס סיפר לי שראה פוסט בעמוד הפייסבוק 'כרמיאלים מדברים', ובו אחד התושבים מספר ששלושה שבועות לפני התאונה חברים שלו נקלעו לסיטואציה דומה, לטענתו עם אותו נהג. הוא כתב שהנהג לקח אותם בטרמפ באותו כביש ונסע במהירות מסחררת, כמעט דרס שתי הולכות רגל, עד שאחת הנוסעות פרצה בבכי. רק באלימות החברים הצליחו לעצור את הרכב.

"מי שהעלה את הפוסט לא הסתיר את זהותו, אבל עדיין לא יצא לי לדבר איתו ולשאול אותו עד כמה זה נכון. גם אם כן, זה לא יחזיר אלי את ולריה.

"בעיניי הנהג הזה הוא רוצח. איך עושים דבר כזה לצעירים שבטחו בך? 

"עודד זוכר ששנייה לפני ההתנגשות, הנהג משך חזק את ההגה ימינה ושמאלה, ולא ברור אם זה היה כדי להבהיל אותנו או כי איבד שליטה. ואיך הוא הצליח לתלוש מהקרקע עמוד ברזל עם יציקת בטון של מטר על מטר? עם טרקטור אי אפשר להוציא עמוד כזה".

היית רוצה לשמוע את הצד שלו?

"לא רוצה לראות אותו, לא רוצה לשמוע אותו, ולא מעניינת אותי נקודת המבט שלו, במיוחד אחרי שהבנתי שיש לו עבר של נהיגה בשכרות. דניס דיבר עם בעל הפאב ועם המלצרים, ומישהו סיפר שבאותו ערב הוא ישב לא רחוק מאיתנו ושתה אלכוהול. הוא יודע טוב מאוד מה המשמעות של נהיגה בשכרות.

"הנזק שגרם הוא עצום. ולריה נהרגה, עודד שבר חוליה בגב והטחול שלו התפוצץ. נתן נפגע בראש ונשבר לו האגן, ואני שברתי חוליה בצוואר, נפגעתי בראש ומחכים לי טיפולי שיניים ארוכים". 

אם הנהג יתאושש ויוגש נגדו כתב אישום, תבוא לדיונים בבית המשפט?

"זה המקום שבו הצדק ייעשה, ושם אהיה מוכן להיות איתו באותו חדר. אקשיב למה שהוא יגיד, למרות שזה לא יחזיר לי את ולריה. לא אתפרץ ולא אצעק. בשום שלב לא אסתכל עליו, כי אני לא רוצה לראות את העיניים שלו".

יש לך חרטות כלשהן על משהו שעשית או שלא הספקת לעשות באותו ערב?

"רק שלקחנו טרמפ. אסור לצעירים לעלות לרכב עם אדם שהם לא מכירים. הם שמים את הגורל שלהם בידיים של אדם לא מיומן. שיחכו עוד שעה למונית, או שיתקשרו להורים, לאחים בוגרים, לחבר שסומכים עליו. מותר להיות חשדנים. אם מישהו מרגיש אי שקט, שיישב ליד הנהג, ובמידת הצורך יעביר את ההילוכים לניוטרל או ירים בזהירות את מעצור היד. זה אמנם מסוכן, אבל גם יכול להציל חיים". 

אתה מצליח למצוא נחמה במשהו מאז מותה של ולריה?

"אני משכנע את עצמי שמדובר בגורל. אם התאונה לא היתה קורית באותו יום, היא היתה קורית בהזדמנות אחרת. אני מתנחם בעובדה שעד גיל 21 ולריה חוותה אהבה, טיילה בעולם, הצליחה בלימודים, עבדה ורקדה.

"בלי האחיזה הזאת, לא אצליח להחזיק מעמד. יש לי עכשיו חלל גדול מאוד בלב, כאילו שהוא התרוקן. לפני שבוע הסכמתי לצאת עם חברים והסתכלתי הצידה, אבל ולריה לא היתה שם. אמרתי שאני צריך לשירותים והלכתי לשטוף את הפנים. חזרתי רק אחרי שהתאוששתי".

tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו