אל תפחידו אותם עם עניין הגיל: הם בני 70, 80 ואף יותר מזה, ושועטים קדימה ללא כוונה לעצור כדי לתרום מזמנם, ממרצם ומניסיונם לכל מי שרק מוכן לקבל. לא תתפסו אותם מתרווחים על כיסא נדנדה מול השקיעה, ואם זה היה תלוי בהם היה אפשר כבר עכשיו להוסיף עוד שעות ליממה כדי שיהיה להם יותר זמן לעשייה. אלו המתנדבים שמגדירים מחדש את המושג "גיל הזהב" - אנשים שכבר סיימו קריירה אישית בתחומים שונים והגיעו לשלב בחיים שבו רבים בוחרים לעצור ולנוח, אבל הם מרגישים שעדיין לא אמרו את המילה האחרונה. מחושך לאור גדול מיכה אדר, בן 70 מהרצליה, מתנדב תשע שנים בעמותת צ'יימס ישראל הפועלת למען אנשים עם צרכים מיוחדים. הכוח המניע שלו: "להמשיך להתנדב כל עוד יש ילד עם תסמונת דאון שלא מאמין בעצמו, ורוצה לעמוד מאחורי המצלמה; כל עוד יש בחור אפילפטי במצב סיכון, שהוא סקרן וחולם להיות מאחורי הפרוז'קטור. לתת להם להרגיש לראשונה גאים בעצמם ולקבל חזרה אהבה אינסופית ונטולת אינטרסים שאין לה מחיר". אנחנו יושבים בחצר ישנה בביתו של מיכה שבהרצליה ביום חם עם מאוורר קטן וכשאנו מוקפים בעצי פרי. במרפסת פזורים צילומים שנאספו אל תוך מסגרות עץ ישנות שמישהו זרק. העומדים מאחורי עדשת המצלמה, הוא מסביר בגאווה, הם אנשים עם מוגבלויות וחריגים שאותם הדריך במהלך השנים. "היית מאמינה שגר פה בשכירות אדם שבחניית הפנטהאוז שלו עמדו שלושה רכבי וולוו-" הוא שואל בפתיחת השיחה. כנראה היית צריך לעבור את זה בשביל לתת, לא- "אני לא מאמין במשפט הזה, מה גם שהנתינה אף פעם לא היתה זרה לי. אבל החיים בהחלט מפתיעים ופתלתלים ומוליכים אותנו לכל מיני מקומות שלא בטוח שהיינו מגיעים אליהם". אצל מיכה הכל התחיל בשרשרת טרגדיות, שממנה צמח סיפור יפה שאפשר ללמוד ממנו משהו. "איבדתי את אחי הצעיר במלחמת יום הכיפורים, ובתי הקטנה נדרסה בשנת 1990 על ידי רכב צבאי. שניהם שירתו את המדינה במותם. שנתיים אחרי מות בתנו אשתי חלתה בסרטן, וכעבור שנתיים היא נפטרה. אני יודע שהיא מתה מצער. שירתי בצבא קבע והמוות לא זר לי. אבל כשמדובר במשפחה ובילדים - זה כבר סיפור אחר". בד בבד, כמו מגדל קלפים, הכל התמוטט לו: רשת חנויות הלבשה שבנה במו ידיו פשטה את הרגל, והוא נותר חסר כל. אחרי שנים שבהן ניסה להתקיים ממה שהיה לו, הוא נאלץ בעל כורחו לקחת את התגמול שמשרד הביטחון מעניק להורים שכולים על פי חוק: "זה היה לפני כעשר שנים. שיכנעתי גם את אמא שלי לקחת את התגמולים שמגיעים לה - היא היתה אישה גאה בת 83, ואחרי 20 שנים נאלצה אף היא לקחת את התגמול; אחר כך היא נאלצה לקחת גם את השילומים מגרמניה, שעד אז סירבה לקבלם. עד אז תמיד אמרתי לעצמי ולאמא שלי שהדברים יסתדרו. אבל כשעובר הזמן ואין כסף - זה כבר אחרת. לא היתה לי הפריבילגיה שלא לממש את מה שמגיע לי. עד היום אני לוקח את הכסף הזה, משום שכל מה שאני עושה הוא בהתנדבות ולא בשכר. "לאחר שלקחתי את התגמול בלית ברירה, הרגשתי חובה להעניק ולתרום חזרה ולפחות בזה להצדיק את מה שניתן לי", הוא מסביר את הפרק החדש בחייו. "התחלתי להתנדב בכמה עמותות, בין השאר גם במוסד לביטוח לאומי במחלקה לנפגעי טרור. לאחר שש שנים הגעתי לעמותת צ'יימס ישראל, שבה אני פעיל כבר תשע שנים. בעמותה אני מלמד את החניכים הבוגרים, הנמצאים בסניף אחיקם שבמעון לילדים חריגים "לבצלר" בהרצליה, את היופי שבצילום במצלמות סטילס ובמצלמות וידיאו. הצילום הוא האור שלהם, זו הכוונה והעצמה אישית שעוזרת לאותם חניכים בעולם שבחוץ, והתוצאות כבר לא מפתיעות אותי. החניכים מגיעים לתוצאות שלא מביישות אף צלם מקצועי, והכי חשוב - הם כבר לא מוכנים לקבל 'אין סיכוי'. הם משקיעים את מיטב המאמצים והאנרגיות כדי להגיע לתוצאה הטובה והמספקת ביותר, וזה הדבר המרגש ביותר בעיניי". גם מיכה עצמו עבר כברת דרך ב-15 שנות ההתנדבות. את אהבתו לצילום רכש כשהיה קצין מודיעין. "המצלמה שהותקנה על הג'יפ שלנו צילמה דברים נוראים, מראות מלחמה מזעזעים: חיילי צה"ל ומחבלים שנהרגו, פצועים, כלי רכב שעלו על מוקשים, בתים שהתפוצצו וקטיושות שנפלו. הייתי אז בן 30 בערך, וגיליתי את הכוח שבתיעוד כל מוראות המלחמה. זה לא שקודם לכן לא ראיתי את המוות מול העיניים, ראיתי אותו כבר בגיל 19 כשהייתי בקורס מ"כים של הנח"ל. מאז השתתפתי בכל המלחמות, נפצעתי שלוש פעמים ונהרגו עוד הרבה חברים לידי עד שיצאתי לאזרחות". עם מות אשתו מצא עצמו לראשונה ב"חשיכה מוחלטת", כהגדרתו. ללא אח, ללא ילדה, ללא אישה, ללא עסק, כמעט ללא רכוש: "ואז תהיתי מה אני עושה? איך אני מאיר את החשיכה הזאת? נזכרתי בכוחה של המצלמה, היא הרי הוכיחה את עצמה בעבר. לקחתי עשרה שיעורים עם החלטה ברורה שאני משתמש בה רק לדברים יפים, והתחלתי לצלם כל דבר יפה שזז: פרחים, חיוכים, חתיכות. העולם התחיל להתבהר ולהיראות אחרת. "לא חיכיתי שמישהו יראה לי את האור, אני יזמתי ושיניתי את חיי. באותה נקודה הייתי עם הידע, עם האהבה לצילום ועם ההבנה שזה משנה חיים - כי הייתי שם - וכשראיתי מודעה קטנה בעיתון יומי שבמוסד לביטוח לאומי מחפשים מתנדבים לעזרה לנפגעי טרור, זה התאים לי כמו כפפה ליד. זה היה בתקופת האינתיפאדה הראשונה כשעמדתי לראשונה מול נפגעי טרור וסיפרתי להם את סיפור חיי. באותו הזמן התחלתי לעזור לנכי נפש, שהופנו אלי אחרי שהעובדים הסוציאליים של הרווחה הרימו ידיים. גיליתי שהצילום הוא דרך נפלאה להגיע לנזקקים, והחלטתי לקחת את התחום הזה גם אצל אוכלוסיות נזקקות נוספות". רואים את השינוי בעיניים פעם בשבוע פוגש מיכה באנשים המיוחדים באחיקם בתל אביב, או במעון לילדים חריגים לבצלר שבהרצליה, בסדנה שבה אפשר לדבר על הכל. החניכים כבר למדו לבטא את עצמם דרך המצלמה, להביע רגשות ומחשבות, ולדבריו הם גם מרגישים חשובים ומוערכים "ויש תוצאות מופלאות". בימים אלו ממש הוא עובד על פרויקט חדש - סרט דוקומנטרי בשיתוף השחקן והבמאי ארנון צדוק, שבמסגרתו עובדת קבוצת חניכים על הצגה העוסקת בדילמות מחיי היומיום של אנשים עם מוגבלויות. החניכים מאיישים את כל התפקידים - הקמת תפאורת התמונה, ההקלטות באולפן, המשחק וכמובן עבודת הצילום. "ברגע שהחניכים נוגעים במצלמה, אני רואה את האור בפניהם", הוא מתמוגג. "באמצעות הצילום היצירתיות שלהם באה לידי ביטוי. הם מסתובבים בראש מורם, מצלמים את חבריהם, אירועים שונים, ביקורים של משלחות, והם מרגישים חשובים וגאים בעצמם. יש להם מוטיבציה גדולה אך יכולת מוגבלת, ולמרות זאת הם לא נותנים למוגבלות שלהם להפריע. הם משקיעים מאמץ עילאי ויש להם רצון עז לפתח את עצמם ולהתקדם מאחר שהם רוצים להוכיח את עצמם. את יודעת איזה סיפוק אדיר זה לראות את השינוי הזה מול העיניים? מבחינתם אין דבר העומד בפני הרצון". בד בבד, הוא עובד עם חניכי לבצלר על סרט דוקומנטרי אחר - "הבית". "יום אחד הגעתי להתנדב וראיתי שמנוף הורס את אחד הבניינים במעון. לא רחוק משם עמדו שני חבר'ה וצילמו. שאלתי למה הם מצלמים; הם הסבירו לי שזה בניין שקיים מאז שהם הגיעו למקום כשהיו בני שש. את יודעת בני כמה הם? בני 60. את מבינה, שני זקנים מצלמים עם דמעות בעיניים ומחנק בגרון משום שהורסים להם את הבית שאליו הם נזרקו בגיל שש. גם לי היו דמעות בעיניים כשהוצאתי את המצלמה וצילמתי אותם, ואחר כך גייסתי את הילדים לעזור לי. "היום אני אדם אחר לגמרי", אומר מיכה. "אני יודע שזה יישמע יפה אם אומר שאני פה משום שאהבתי את הנכים, שאהבתי את המפגרים ושאהבתי את נכי הנפש, אבל זה לא נכון. לא אהבתי אף אחד. רק במרוצת השנים הם באמת נכנסו לי לנשמה, דרך הדלת האחורית. היום זה חלק מהחיים שלי. הם מתקשרים אלי הביתה, הם באים אלי, יש חניך מלבצלר שהתאהב בחברה שלי, את מבינה עד לאן הם נכנסו לי לוורידים? "למי שרוצה להתנדב, ההמלצה שלי: אל תחכה שיתעוררו בך הלב והרחמים. פשוט תעשה. בסופו של דבר, אם האינטרס הזה מביא אותנו לעשות דבר חיובי ולתרום לזולת - זה בסדר גמור. תראו אותי. אני מתכוון להמשיך להתנדב כל עוד אני יכול. זו דואליות כזו של אהבה אינסופית ונטולת אינטרסים שאין לה מחיר". הנשמה של החיילים חניתה אטיאס קידר, בת 85 מקיבוץ מעגן שבצפון, היא המתנדבת הוותיקה ביותר של האגודה למען החייל. פרויקט הדגל שלה הוא ארגון סדר פסח לחיילים בודדים, והיא מנהיגה אותו כבר 11 שנים. לחניתה אין יותר מדי זמן פנוי גם בגילה המופלג, וכשהיא כבר מתיישבת לדבר - זה נראה כאילו היא ממהרת למקום אחר. "אני בת 85 ואת יודעת איך החיילים קוראים לי? הם אומרים לי, 'אהובה שלנו', ו'נשמה שלנו'. אבל הם לעולם לא יקראו לי 'סבתא'. זה מעניין, כי עם הפרשי הגילים בינינו, אני בהחלט יכולתי להיות סבתא של כל אחד מהם", היא צוחקת. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הוא שגייס אותה כחצי שנה לפני הרצח בכיכר, ומאז ועד היום היא ממשיכה להתנדב באגודה מדי יום ביומו. לפי נתוני האגודה, היא גייסה במשך השנים כמעט 60 מיליון שקלים לטובת החיילים. עוד לפני שהתנדבה, כאשר שירתה במערכת הביטחון, הכירה מקרוב את כל הרמטכ"לים וגם את גולדה מאיר וראשי ממשלות נוספים. אז איך בעצם הכל התחיל- "הייתי בשליחות בפאריס עם בעלי, שהיה מנהל בית ספר. כשחזרתי, הקמתי וניהלתי את המכינה הקדם-אקדמית לחיילים משוחררים בעמק הירדן. כשסיימתי את תפקידי, יצחק רבין ז"ל קרא לי ואמר 'יש מלון בצפון, בקרית שמונה, מוזנח מאוד והרוס, ואני רוצה שתדאגי לחיילים שלנו שישנים בתחנה המרכזית'. התגייסתי בלי הרבה שאלות. השגתי תורמים שסייעו בסכום של שני מיליון וחצי דולרים, שידרגנו את המלון ואחרי זמן מה פתחנו אותו לחיילים. היום הוא שווה למלון ברמה של חמישה כוכבים. מאז עשיתי הרבה פרויקטים, גייסתי הרבה כספים, והכל לטובת החיילים שלנו. מתחילת השנה הכנסתי שלושה ספרי תורה לבסיסים, והכל בהתנדבות מלאה ובכספים שנתרמו על ידי אנשים טובים". מאיפה הזמן והמרץ- "יש לי שני ילדים ושמונה נכדים. אחד מילדיי מתגורר עם ילדיו בחו"ל, ולאחרונה בתו החליטה להגיע ארצה ולהתגייס. אז המרץ והכוחות הם ממנה ומהחיילים הנפלאים שמשרתים בצה"ל ומגינים עלינו. בעלי הוא חולה סיעודי, כך שאני די לבד בכל העסק הזה. כשהחיילים באים אלי, מחבקים אותי ואומרים לי 'תודה', אני תמיד אומרת להם 'תודה לכם שאתם מחבקים ומנשקים אותי, בזמן שבעלי כבר לא יכול לעשות את זה. זה כל מה שיש לי וזה המון. זה מחזיק אותי ונותן לי כוח להרבה פעילויות". אחד הפרויקטים המעניינים של חניתה הוא הפקת סדר הפסח הגדול ביותר בישראל לחיילים בודדים, פרויקט שהיא מקיימת ועומדת בראשו כבר 11 שנים. השנה, באירוע שיתקיים ב-6.4, היא תזכה לאות הוקרה אישי מהרמטכ"ל בני גנץ. לפני כן התנדבת- "כל החיים התנדבתי. התנדבות היא דבר שבא לך מהבית, מההורים, מהמשפחה. אני זוכרת שעוד במרוקו אמא שלי התנדבה בוויצו. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה עוקבת אחריה כיצד היא אופה ומקשטת עוגות לילדים ממשפחות מעוטות יכולת שחוגגים בר מצווה, ואין להם הכסף לקנות עוגה. ולאמא זה היה חשוב שהם יחגגו כמו כולם, בשמחה ללא מחסור". יש זיכרונות מעניינים מגולדה מאיר, מיצחק רבין ומאחרים? "אני מוכנה לנדב משפט שגולדה אמרה בזמנו בחוכמה רבה, ושאני מאמצת אותו לחיים שלי: 'אם אתם רוצים להספיד אותי, תספידו אותי כשאני חיה, כי כשאהיה בקבר אף אחד כבר לא ישמע'. וזה מה שקורה גם איתי: כולם משבחים אותי ועושים לי כבוד, ואני רגועה שלפחות עכשיו אני שמחה ומוקפת באהבה ובהערכה, ולא צריכה להמתין עד שאהיה מתחת לאבנים. אני רוצה לראות את החיילים שלנו מחזיקים את דגל השלום - עד אז לא אירגע כי יש הרבה מה לעשות. אמשיך מדי יום להגיע לאגודה ולהתנדב, עד הרגע האחרון, שיגררו אותי משם". רומן ממושך עם הטבע "כשהטבע מתעורר לחיים - גם אני מתעורר, כל יום עם אהבה פרטית שכבר הפכה לשליחות. לא נותן לגיל להיות מכשול". זה המוטו של אורי ביידץ, בן 85 מתל אביב, יו"ר עמותת "חי בר" ומתנדב כבר 30 שנים. "הרצון שלי הוא להנחיל את ערכי אהבת הטבע והמורשת לדור הצעיר, והתמורה היא עצומה. לראות ילד מהפריפריה שיוצא לטיול שלא חלם עליו רק משום שאין כסף בבית - זה שווה את כל המאמץ. אז קוראים לי 'משוגע', אבל אפילו הקוראים פוחתים מיום ליום". המשפט הראשון שאורי יורה כשאנחנו נפגשים הוא "אני צעיר מכדי לחשוב על פרישה, לא? כל עוד כוחי במותניי והראש עובד - אני אמשיך לתת". מייד אחר כך הוא אומר כי הוא פחות שומע את המלה "משוגע" משום שהוא מאמין שאנשים פשוט מבינים עד כמה המקום הזה והדור הצעיר חשובים לו, ופשוט הפסיקו לנדנד בנושא. אורי התחיל את הרומן הממכר שלו עם ההתנדבות לפני 30 שנים, תחילה כמנכ"ל רשות הטבע והגנים ולאחר מכן, עם מותו של אברהם יופה, מייסד עמותת חי בר, בתפקיד יו"ר העמותה. "הוא הציע לי לקבל את הניהול, כך שעם הפטירה שלו היה טבעי שאתפוס את מקומו, אף שעדיין הייתי במדים של הרשות. לאחר כעשר שנים פרשתי מהרשות והמשכתי בעמותה". "האהבה והקשר שלי לטבע ולסביבה החלו בילדותי במושבה יבנאל", מספר אורי. כנער מתבגר במשפחה שעסקה בחקלאות, הוא נטל חלק בכל עבודות המשק, בעיקר במטע הזיתים, ברפת ובלול: "זו היתה תקופה טובה שנקטעה עם ההתגייסות להגנה, לפלמ"ח ולצה"ל". רבים מהמתנדבים לצידו של אורי הם פנסיונרים. "מדובר בעמותה של מתנדבים הפועלים ללא שכר למען נושא שהוא כל כך חיוני", הוא מדגיש. "נכון שההתחלה שלנו היתה עם כל נושא החיות, אבל בשנים האחרונות אנחנו מתמקדים בחינוך. את יודעת כמה ילדים בפריפריה לא יוצאים לטיולים כי אין להם כסף? ובדברים האלה, במגע עם הצעירים, אני רואה את השליחות הכל כך חשובה שלי. "החלום שלי הוא שביום מן הימים השמירה על הסביבה תהיה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של כולנו. לימוד הסביבה והכרתה הם שמניעים אותי לפעול, ליזום וליצור פרויקטים חדשים המקדמים את הנושא הסביבתי ומטביעים את ערכי הסביבה לדור הצעיר - הייתי רוצה שזה ימשיך להצליח ויתרחב. בכלל, אני מאמין כי הדרך להביא לשינוי במדינה שלנו עוברת בחינוך. ילדים לומדים היסטוריה, תנ"ך וביולוגיה בבתי ספר, אך כאשר הם יוצאים לשטח ורואים את הדבר האמיתי, הם מבינים מה המשמעות של מורשת הטבע ומורשת ישראל". העמותה תופסת מקום נכבד בחייו של אורי והוא מקדיש לה כמובן את רוב זמנו. "באמצעותה", הוא אומר, "אני זוכה לעשות את מה שאני אוהב ומאמין בו גם בגיל 85. התעסוקה בפרויקטים השונים מאפשרת לי להרגיש משמעותי וכשאני מקבל את הכרת התודה וההערכה מילד או מילדה - זה שווה הכל. כשאני רואה את השינויים הגדולים שעשינו בשנים שבהן אנחנו קיימים זה נותן לי סיפוק אדיר. עם זאת, הפעילות המהפכנית של החזרת חיות לטבע לא זוכה לכותרות, והייתי רוצה שזה ישתנה. סחפת את משפחתך להתנדבות? "בני הבכור נהרג במלחמת יום הכיפורים, ושני הילדים האחרים שלי פעילים ועוסקים בדברים דומים לתחום שאני אוהב. יש לנו נכדים שגם פעילים בתחום שבחרתי להתנדב בו. מה שבטוח - הם לא עובדים בבורסה או בחו"ל, והם בהחלט ירשו מאיתנו את הערכים הבסיסיים של 'קודם כל תהיה בנאדם ישר ותורם לחברה'. כל בניי מתפרנסים בכבוד ולא 'נופלים' על אחרים, וזה האושר הגדול שלי, מי צריך יותר מזה-"
