טוב שהיה

מיכאל הנקה חוזר על עצמו. אמנם לא מדובר בשכפול מוחלט, מהסוג שהאוטר האוסטרי ביצע לפני כעשור כאשר הגיש לאמריקנים גרסה מיותרת (ודוברת אנגלית) של "משחקי שעשוע", ותודה לאל על כך. אך איך שלא תסתכלו עליו, "סוף טוב", סרטו החדש שהתקבל בתשואות רמות בפסטיבל קאן האחרון, הוא לא הרבה יותר מאוסף להיטים, ואם ראיתם את סרטיו הקודמים של הנקה, הסיכוי שהסרט החדש יחדש לכם משהו שואף לאפס. מצד שני, אם טרם ערכתם היכרות עם יצירותיו הקיצוניות של האיש, ממש לא הייתי ממליץ לכם להתחיל בסרט הנוכחי כי לא חסרים אחרים, טובים בהרבה.

על כל פנים, לאחר שביצע פנייה חדה ולא צפויה עם "אהבה", יצירת המופת מלאת החמלה שסידרה לו את פרס דקל הזהב ואת אוסקר הסרט הזר ב־2012, הנקה חוזר לשטויות הרגילות שלו עם אופרת סבון בורגנית, אכזרית ומיזנתרופית, שגדושה בהתנהגויות ובאירועים שאמורים לזעזע ולקומם אתכם. הדמויות מתועבות כולן. המעשים שלהן אנוכיים והרסניים. ואם אני אגלה לכם שלמרות שמו של הסרט, אף אחת מהן אינה זוכה להפי אנד, אני די בטוח שלא תאשימו אותי בספוילר.

הסרט נפתח בילדה חמודה בת 12 (פנטיין הרדון), שמצלמת בפלאפון כיצד היא מרעילה את האוגר שלה. מייד לאחר מכן היא עושה לאמא שלה דבר דומה, והמסכנה נכנסת לתרדמת. כפרס, הילדה החמודה נשלחת לגור עם אביה (מתיה קסוביץ'), אשתו הנוכחית והתינוק החדש שלהם, שמתגוררים כולם באחוזה גדולה ומרווחת, יחד עם בני משפחה נוספים.

במקביל, דודתה של הילדה החמודה (איזבל הופר, שמגלמת אותה הדמות שגילמה ב"אהבה"), מחלקת את זמנה בין טיפול בתאונה קטלנית שאירעה באתר בנייה של החברה המשפחתית לבין פוצי מוצי טלפוני עם המאהב הבריטי שלה (טובי ג'ונס); הסבא המבואס שלה (ז'אן־לואי טרנטיניאן) מחפש אחר מישהו שיעזור לו להתאבד; בן הדוד השתיין שלה (פרנץ רוגובסקי) נתקף רגשות אשם בעקבות התאונה באתר הבנייה ויורד בהדרגה מהפסים; והאבא הצונן שלה מנהל רומן סאדו־מזוכיסטי עם צ'לנית סקסית.

חובבי הנקה בוודאי ישימו לב שכל אחד מהחוטים העלילתיים הנ"ל מהדהד סרט קודם מהפילמוגרפיה המפוארת ופורצת הדרך שלו, החל ב"הווידאו של בני" (1992) ו"משחקי שעשוע" (1997), דרך "לחיות על הקצה" (2000) ו"המורה לפסנתר" (2001) וכלה ב"מחבואים" (2005). אך אם בעבר ניתנה ההרגשה שהנקה הוא חלוץ חסר פחד שמסתובב בטריטוריות נפיצות שטרם מופו במלואן, הרי הפעם התוצאה היא בעיקר עוד מאותו הדבר. גם כי נראה שלהנקה אין שום דבר חדש לומר לנו, אבל גם, ובעיקר, מפני שבשנים האחרונות ההיפר־מציאות שבה לכוד המין האנושי פשוט עקפה את הסרטים שלו בסיבוב.

באורך של 107 דקות, "סוף טוב" קצר ושטחי מכדי לעשות צדק כלשהו עם שלל דמויותיו הבלתי נסבלות, והרגע היחיד שנחרת בזיכרון הוא סצנה קצרה ולא קשורה, שבה בן הדוד השתיין והמיוסר עושה קריוקי פרוע לצלילי להיט של סיה. בתוך כך, אף אחד מהסיפורים אינו מצליח להפתיע, אף אחד מהם אינו מצליח לזעזע, ואף אחד מהם לא יספק לכם תובנות חדשות באשר לריקבון המוסרי, לאטימות הרגשית ולנרקיסיזם הפתולוגי שפושים בחברה המערבית. האם המודוס אופרנדי של הנקה מיצה את עצמו? יש מצב.

"סוף טוב" ("Happy End"), כתב וביים: מיכאל הנקה. אוסטריה 2017