אסיר החופש הטורקי

"ישנן ציפורים שלא אמורות להיות כלואות, זה הכל. הנוצות שלהן ססגוניות מדי, השירה שלהן מתוקה ופראית מדי. אז אתה מניח להן לעוף...". את המשפט הללו כתב סטיבן קינג בספרו "ריטה היוורת' והבריחה משושנק" – שעובד לסרט "חומות של תקווה" והפך לאחד מסרטי הכלא הזכורים ביותר אי פעם. 

המשפט של קינג, המתייחס לאחת המלים הטעונות ביותר אי פעם – "חופש" – מתאר במדויק גם את סיפורו של הבמאי והשחקן הטורקי ילמז גוניי ושל סרטו האפי "יול" (דרך בטורקית) משנת 1982, שבה זכה בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן. גרסה מחודשת של הסרט הוצגה בפסטיבל קאן האחרון, והגיעה לארץ השבוע ביחד עם מפיק הסרט השוויצרי, דונט קויטש, במסגרת פסטיבל הסרטים בערבה שנפתח אתמול בפעם השישית ויתקיים עד מוצאי שבת הבאים (18.11) ביישוב צוקים.

בתקופה שבה מתחולל דיון ציבורי סוער על מהות החופש באמנות, ובקולנוע בפרט, על רקע טענות לצנזורה ממסדרונות השלטון, מספק סיפורו הדרמטי של "יול" – על המסך ומחצה לו – פרספקטיבה מעולה הן לתפקידה של האמנות בחברה כמראה ביקורתית, והן למחיר הכבד והנורא שאותו משלמים יוצרים במאבקם לחופש פיזי ואמנותי במדינות שבהן הם אכן מוגבלים באמצעים אכזריים, אולם השלטון אינו מצליח לעולם לרסנם. אחת מאותן מדינות היא טורקיה מרובת הפערים, הנקרעת בין אסיה לאירופה, בין מסורת ומודרניות, בין חילוניות לדת. מזכיר במשהו מדינה נוספת במזרח התיכון...  

"יול" עוסק בחמישה אסירים המקבלים חופשה מהכלא לרגל חג, ויוצאים איש איש למסע המתמתח לאורכה ולרוחבה של טורקיה. בגרסה המחודשת, שאיכות הצילום והסאונד בה שופרו לאין ערוך, נוסף גיבור נוסף, אסיר שישי במספר, כפי שהתכוון גוניי במקור. הסרט נפתח בשוט קצרצר של ציפורים בשמיים. לכאורה, מטאפורה הקלאסית לחופש, אולם הציפור המשמעותית יותר בסרט היא דווקא כנרית של אחד מגיבוריו, הכלואה בכלוב ואמורה להיות מובאת כמתנה לאשתו של האסיר. מייד לאחר שוט הפתיחה עובר הסרט לסצנה של חלוקת מכתבים בחצר הכלא. הסוהרים מקריאים את שמו של האסיר המקבל מכתב - אות חיים מהעולם שבחוץ - וזורקים לכיוונו את המעטפה הזוכה למעוף קצרצר, נוחתת בעליבות על הרצפה ונאספת בידיים רועדות ובמבט נרגש. 

דיון סוער על מהות החופש. סט הצילומים של הסרט "יול"

מוטיב החופש זוכה, אם כן, לעיסוק נרחב בסרט. גיבוריו יוצאים אמנם לחפש רגעי מתוך חומות הכלא, אולם הם מגלים שגם בעולם שבחוץ הם כלואים בתוך חומות של חוק ושלטון, של מסורת, של דת ואפילו של משפחה. אשתו של אחד האסירים, למשל, מואשמת בבגידה ונקשרת באכזריות לשלשלאות בפתח מערה. ובסצנה הזכורה ביותר מהסרט סוחב אחד האסירים את אשתו על גבו בערבות קרח אינסופיות, שהן לכשעצמן מעין כלא עצום.

אותה סצנה במישורי הקרח היא, אולי, גם מטאפורה לחייו של במאי הסרט ילמז גוניי ולדרך המדהימה והבלתי אפשרית כמעט שאותה נאלץ לעבור במהלך העבודה על "יול". גוניי, יליד 1937, הפך בשנות ה-60 לאחד מכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר בטורקיה ובהמשך גם לבמאי מוביל. בזמן שכיכב בעשרות סרטים, ניצל את מעמדו כדי לבקר את השלטון ומצא את עצמו – כמו אקדמאים ואנשי רוח אחרים בטורקיה של אותן שנים - נרדף על ידי השלטונות.

בשנת 1974 הואשם גוניי ברצח של שופט בתגרה מחוץ למועדון לילה. הוא הורשע ונידון ל-19 שנות מאסר, מה שלא מנע ממנו להמשיך ליצור קולנוע מתוך כותלי הכלא. לצורך כך נהג הבמאי לכתוב תסריטים עם הוראות בימוי מדויקות להפליא, ולשגר אותם לבמאים שעבדו עבורו על הסט. אחד מאותם במאים היה שריף גורן, ששוחרר מהכלא בעצמו בשנת 1980 - ובאותה שנה ביים עבור חברו גוניי את "יול". 

רדיפה על ידי השלטונות - בחיים ועל מסך הקולנוע. סצנה מתוך "יול"

כדי לממן את הפקת הסרט נכנס לתמונה המפיק השוויצרי דונט קויטש, מחברת ההפקות "קקטוס", שהגיע כאמור לישראל עם הסרט בגרסתו המחודשת. "המפגש הראשון שלי עם ילמז גוניי היה בחורף 1979, בפסטיבל הקולנוע של ברלין", נזכר קויטש, "כשהלכתי לראות את סרטו 'העדר', העוסק בחייהם של אנשי שבט כורדי נרדף על גבול טורקיה. ההקרנה היתה באולם ישן וגרוע מאוד, איכות הסרט היתה ירודה, אבל כל אלה לא פגעו באמת העמוקה שיצאה מהמסך. 

"אחרי הצפייה החלטתי שאני רוצה לעבוד עם הבמאי הזה, שאת שמו לא ממש הכרתי עד אז. יצרתי קשר עם חברת ההפקות שלו בטורקיה. בסוף קיץ 1979 נסעתי לאיסטנבול ופגשתי את ראש החברה, ניהאט בהראם. ביום הרביעי באיסטנבול הם נסעו איתי במשך יותר משעה דרך העיר ולבסוף אמרו לי שאפגש עם גוניי. באותו זמן לא ידעתי איך הוא נראה, אבל ברגע שנכנסתי לדירה שלו, שבה היו לפחות 15 איש, הצבעתי עליו. באותו יום היה לו יום חופש מהכלא והיתה לנו שיחה כנה על הסרט ועל כמה נושאים פוליטיים. אמרתי לו שהוא לעולם לא ייצא מהכלא, כי השלטונות פחדו מאוד מהשפעתו על העם הטורקי והעם הכורדי, אבל הוא היה משוכנע שיקבל חנינה וישוחרר מהכלא כאדם חופשי". 

ילמז גוניי אחרי הזכייה ב"דקל הזהב" בקאן עם סרטו "יול" // צילום: פסטיבל קאן, מתוך ויקיפדיה

נמלטים

המחצית השנייה של שנות ה-70 היתה סוערת מאוד בטורקיה. ב-1980 התרחשה בה הפיכה צבאית וחונטה בהנהגתו של קנן אוורן תפסה את השלטון. האסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה פוזרה וכל המפלגות הפוליטיות ומרבית הארגונים נאסרו. החוקה מ-1961 הושעתה ובמדינה הוכרז שלטון צבאי שנמשך למעלה משנתיים. "ארגון זכויות האדם" הטורקי העריך את מספר העצורים על רקע פוליטי בתקופה זו בכ-650 אלף איש, וארגון אמנסטי העריך כי חלקם הגדול עונו במעצר. לאור המציאות החדשה, סיכויי שחרורו של גוניי מהכלא אפסו למעשה.

"באותה שנה, 1980, נאמר לי שגוניי סיים לכתוב בכלא תסריט לסרט חדש", נזכר קויטש. "חתמתי עם אנשי החברה על חוזה והעברתי להם 10,000 פרנקים שוויצריים ו-25 אלף מטרים של פילם עבור צילומי הסרט. את הכסף וסלילי הפילם הכניסו לטורקיה כמה אנשי צוות מטעמנו, שעברו את הגבול בהחבא במיניבוס שנועד גם הוא לעזרה בצילומים.

"בקיץ 1981 חזרנו לטורקיה וקיבלנו בחזרה את המינובוס, שנראה כמו אחרי מלחמה. כשהגענו לחדר העריכה בז'נבה, גילינו שגם החומרים - אם כי היו בהם שוטים שצולמו נפלא, כפי שרואים בסרט - במצב טכני איום ונורא. בנוסף, הסרט צולם עם סאונד נורא, שהיה בלתי שמיש ממש. היינו אובדי עצות ואני זוכר שכשהסתכלתי ב-15 אלף המטרים של הפילם שחזרו אלינו אמרתי לעצמי 'יופי, עכשיו נפשוט את הרגל'. למזלי, עבדתי עם עורכת נהדרת בשם אליזבת' וולשלי, שהצליחה לייצר גרסה בת שש שעות. כדי להציל את הסרט, וגם את גוניי, החלטנו על הרפתקה מטורפת שעד היום יש לי צמרמורת כשאני מדבר עליה – להבריח אותו מהכלא ולהוציא אותו מטורקיה. בשלב ההוא גם גוניי עצמו היה מעוניין לברוח מטורקיה, כי הבין שככל הנראה הוא לא יקבל חנינה".

איך עשיתם את זה?

"באוקטובר 1981 גוניי קיבל, ממש כמו גיבורי הסרט, חופשה מהכלא לרגל חג. הוא היה אמור לצאת לבקר את משפחתו באיסטנבול, אבל במקום זאת אנחנו שכרנו יאכטה באנטליה, יצרנו קשר עם קפטן צרפתי ואיש צוות נוסף שכונה 'הגרמני הבלונדיני', וביחד עם אשת קשר טורקית שהיתה קרובה לגוניי הברחנו אותו לצרפת ומשם לשוויץ. ההברחה היתה קשה מאוד, כי גוניי היה דמות מוכרת בטורקיה, גם ככוכב קולנוע וגם כמתנגד לחונטה הצבאית ששלטה אז במדינה, והיו אנשים שראו אותו בדרך וזיהו אותו. למזלנו, כולם שמרו על הפה סגור. במקביל, הוצאנו גם את אשתו ושני ילדיו מאיסטנבול ודאגנו לכולם למסמכים ולמקלט מדיני בצרפת.

"אחרי שהעסק הזה עבר בשלום, הבאנו את גוניי לעיירה דיבון שעל גבול צרפת-שוויץ, שם הוא המשיך לערוך את הסרט ביחד עם אליזבת'. זה היה תענוג גדול לראות את העבודה המשותפת שלהם. בהתחלה הם בקושי יכלו לתקשר, כי גוניי דיבר רק קצת אנגלית, אז הם 'דיברו' דרך פתקים באנגלית פשוטה שנתלו על קיר חדר העבודה. אבל גוניי, שהתלהב מאוד מהציוד הטכני המתקדם שהיה לנו ושכמוהו הוא לא הכיר עד אז, היה תלמיד מבריק וקלט את השפה במהירות. הוא ואליזבת' היו יוצאים לטיולים ארוכים בטבע, מדברים על פילוסופיה ופוליטיקה, ומתוך שעות השיחה הללו נולדה גם עריכת הסרט". 

ואז הגיע פסטיבל קאן?

"הכל קרה מהר מאוד. רצינו להספיק להשתתף בפסטיבל ב-1982, ולשם כך היינו חייבים להציג לפחות גרסה גסה של הסרט. גוניי, שאז עוד לא היה מוכר מאוד באירופה, חשב שפסטיבל קאן הוא פלטפורמה חשובה עבורו ודרך מצוינת להפיץ את המאבק בשלטונות טורקיה. אחרי העריכה הראשונית, בתוך חודשיים בלבד, דובבנו את הסרט כולו בפריז, הוספנו סאונד ומוזיקה, שדרגנו את הצבע, והוספנו כתוביות בצרפתית ובאנגלית. זה היה בלתי אפשרי, אבל עשינו את זה.   

"במקביל, פנינו למנהל הפסטיבל ז'יל ג'ייקוב, אבל בהתחלה הוא לא רצה לקבל את הסרט לתחרות הרשמית וטען שהוא ארוך מדי. לבקשתו, קיצרנו את הסרט ל-110 דקות וחתכנו ממנו את דמותו של אחד האסירים-הגיבורים, כך שבגרסה שהופצה היו רק חמישה אסירים, ולא שישה כפי שרצה גוניי במקור וכפי שעשינו עכשיו בגרסה המחודשת. אגב, גוניי כתב בהתחלה תסריט עם עשרה אסירים. זה היה תסריט לסרט מונומנטלי על טורקיה כמו ש-'1900' של ברטולוצ'י היה על איטליה.  

"בכל אופן, התקבלנו לתחרות בקאן ממש ברגע האחרון. ג'ייקוב תיכנן את הסרט ביום הראשון של הפסטיבל, והודיע עליה רק במסיבת העיתונאים האחרונה, חמישה ימים לפני הפרמיירה. למרות זאת, הקהל הגיע לסרט בהמוניו ואני אילצתי את ג'ייקוב להכניס להקרנה 500 איש שהגיעו ללא כרטיסים ומה שהיה עוד יותר גרוע מבחינתו, ללא עניבות שחורות. ממש בושה לערב גאלה בפסטיבל קאן...

"הצופים מילאו כל פינה באולם ובסיום נעמדו כולם ל-15 דקות של מחיאות כפיים. זה היה הרגע המרגש ביותר עבורי בפסטיבל, לצד כמובן הזכייה בדקל הזהב, שהיתה משותפת לסרט 'נעדר' של הבמאית היווניה קוסטה גראווס, גם היא מתנגדת שלטון שגלתה מארצה. המפגש בינה לבין גוניי על בימת הפסטיבל הוביל לידידות מופלאה בין שני הבמאים, האחד טורקי והשנייה יווניה, שניהם מתנגדי שלטון גולים מארצם".   

"על הקולנוע להתעמת עם חולשותינו". מפיק הסרט דונט קויטש

"לא זכה לחופש במלוא מובן המילה"

על הצלחתו של "יול" והכרתו של גוניי כבמאי מוביל באירופה העיבה מחלת סרטן הקיבה שבה לקה. "כאבי הבטן שלו הפכו חמורים מיום ליום והוא בקושי יכול היה להמשיך לעבוד", נזכר קויטש. "למרות המחלה, הוא היה פעיל מאוד בפעולות פוליטיות באירופה וזכה להצלחה כאשר טורקיה, שנשלטה על ידי חונטה צבאית פשיסטית, הושעתה מהמועצה האירופית מסיבות שונות שאחת מהן היתה עדות על העינויים השיטתיים בבתי הכלא. הוא הספיק לעשות את סרטו האחרון 'החומה', שהוצג בפסטיבל קאן ב-1983 אבל זכה לתגובה פושרת. בשנה שלאחר מכן הוא כבר היה חולה מאוד וב-9 בספטמבר 1984 מת ממחלתו. בהלווייתו השתתפו אלפי אנשים מכל רחבי העולם".

מה החשיבות של הצגת "יול" היום, ב-2017?  

"אני חושב שהסרט רלוונטי היום כמו שהיה כשיצא, גם כי הוא עוסק במושג האוניברסלי של הכמיהה לחופש וגם כי יש חשיבות להקרין אותו כפי שנועד וצולם במקור, על מסך גדול, כדי שהקהל הצעיר ייחשף אליו כך ולא דרך הסמרטפון או הטאבלט. בנוסף, כמו בכל אמנות גדולה, היוצר צריך להיות בעל עמדה והקולנוע שלו צריך לעזור להסביר את העולם, את מקומו של האדם בעולם ואת המאבק למען עולם טוב יותר נגד מדכאים ותבוסתנים. על הקולנוע להתעמת עם חולשותינו, העמדות הלא נכונות שלנו והפחדנות שלנו, וגם להראות את היכולות שלנו להיות גיבורים. ואם כבר מדברים על חופש, קשה לי לומר לך עם גוניי היה באמת אדם חופשי במלוא מובן המילה. כשהברחנו אותו מטורקיה ועזבנו סוף סוף את המפרצון מדרום לקמר עם הסירה שלנו, הוא היה עצוב מאוד כי הוא עמד לעזוב את הארץ האהובה עליו. לכן הוא הפסיד במשחק השחמט הראשון שלנו, תוצאה שלא הצלחתי לחזור עליה מאז".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו