"בארבע השנים האחרונות אני חי על מזוודות", אומר לי עידו תדמור בבית קפה תל־אביבי, רגע לפני שהוא עולה שוב על המטוס לארה"ב. "בחודשים האחרונים הייתי בחצי עולם, ולפני זה - בחצי השני".
הוא מחזיק דירה אחת בתל אביב, מתגורר עם בן זוגו שָלֵו בפרברי לוס אנג'לס בבית ששייך לאוניברסיטת צ'פמן שבה הוא מלמד, ובתקופות מסוימות יש לו גם דירה שכורה בניו יורק. בחודשים הקרובים הוא מתכוון לעשות את המעבר הזה בצורה רשמית ולתקוע יתד במערב ארה"ב.
"אני מאוד ישראלי, הרבה שנים ויתרתי על הצעות מחו"ל כי רציתי לתרום ולתמוך בהתפתחות של תרבות, אמנות וחינוך. ובאמת עשיתי את זה. אבל בארץ אני נמצא במקום שלא מאפשר לי צמיחה וגדילה, והנפש שלי זקוקה לשינוי שייתן לי עוד איזה מעוף. אני גם חושב לחזור ולהתנסות קצת בקולנוע ובטלוויזיה בשפה חדשה, וארה"ב יכולה לתת לי את זה".
ישראל כבר לא מאתגרת אותך?
"כרקדן הובלתי את הלהקות החשובות, בת דור ובת שבע, עשיתי פרויקטים בבלט הישראלי והשתתפתי כמעט בכל הפקה משמעותית בסוזן דלאל. הייתי מהראשונים שיצאו מהלהקות הגדולות ופתחו להקות משלהם, ניהלתי בית ספר למחול, ניהלתי את להקת הבלט הישראלי. חס וחלילה, בלי לזלזל, אני מרגיש שהעולם גדול.
"באיזשהו מקום, אני שגריר של המחול הישראלי בעולם. הישראליוּת אצלי מאוד בולטת וברורה, לעולם לא אהיה אמריקני. יש לי זוגיות ארוכה ואני גם מתחשב בזה, שָלֵו הוא מהסטייליסטים המובילים בארץ, וגם הוא הגיע לשלב שבו הוא צריך להתפתח ולחקור את העולם. זאת תקופה מאוד נכונה בשביל שנינו לעשות את המעבר הזה, שיאפשר לנו במקביל גם לשמר את מה שאנחנו עושים בארץ. זה לא יחנוק אותנו, וכמובן נשמור את הדירה שלנו בישראל ונגיע כמה שאפשר".
* * *
תדמור (53) קיבל השנה תואר פרופסורה מאוניברסיטת צ'פמן האמריקנית ומגדיר את התקופה הנוכחית כאחת היפות בחייו. "הקריירה הביצועית שלי תפסה פתאום תאוצה די מטורפת. זה לא רגיל ולא צפוי שרקדן בגילי עוד יוזמן להוביל להקות כל כך נחשבות".
באפריל הוא הוביל את להקת imPerfect Dancers האיטלקית, כשמילא תפקיד ראשי בהפקה "Faust". "זה אחד התפקידים התובעניים שעשיתי, וזה דרש ממני להיכנס לכושר שלא הייתי בו אפילו בגיל 25. אני מדבר איתך על ריצות של קרוב לעשרה קילומטרים בכל יום, תזונה מטורפת, עבודה סיזיפית של שעות על גבי שעות, במשך חודשים. לפני הבכורות ברומא התרגשתי מאוד, וכשבביקורות כתבו עלי שאני אגדה בימתית, זה עשה לי שליכטה טובה בלב. כתוצאה מזה הוזמנתי שוב להופיע בבולשוי".
במקביל, ממשיך תדמור ליצור. הוא הרכיב יצירה חדשה עבור המחלקה למחול באוניברסיטת צ'פמן, הרים יצירה ללהקת Backhaus מלוס אנג'לס, וב־14 בנובמבר יעלה לבכורה דואט שהוא יוצר עבור להקת המחול הניו־יורקית קומפלקשנס. כעבור שלושה ימים הוא אמור להופיע עם הלהקה בערב גאלה חגיגי, שם יבצע דואט עם דזמונד ריצ'רדסון, הרקדן האמריקני הנודע בעולם.
בנוסף הוא עובד על פרויקט באנקרה, "פולחן האביב של סטרווינסקי", שצפוי להביא לבמות שיתוף פעולה בין הבלט הישראלי ללהקת הבלט הלאומי של טורקיה. "לרגל 70 שנה למדינת ישראל רציתי להביא את הפן התרבותי הפתוח והמכבד, לקחת את האמנות ולהניח אותה מעל כל המלחמות והקרעים בקונפליקט הפוליטי שקיים בין המדינות.
"ההצעה התקבלה בצורה חיובית בטורקיה, ואנחנו בתהליך מתקדם של גיוסי כספים. כבר קיבלנו את כל האישורים הביטחוניים, והבכורה תהיה כנראה באפריל בבית האופרה של אנקרה. אחר כך נעלה את המופע בארץ, ואני משער שהוא יקבל חשיפה בינלאומית, כי יש בזה אמירה חברתית ופוליטית".
תדמור מבלה לא מעט בטורקיה ועובד עם להקות המחול של האוניברסיטה. בזמן ניסיון ההפיכה שהתרחש שם לפני כשנה, הוא שהה באיסטנבול. "פתאום שמעתי יריות, הסתכלתי מהחלון וראיתי אנשים רצים עם רובים ואקדחים ברחובות ופשוט יורים לכל עבר. זה היה מפחיד. לא האמנתי שזה קורה.
"היתה כמו אזעקה כזאת במלון, וקראו לאנשים לרדת לפואייה. אסרו עלינו לצאת החוצה שלושה ימים. זאת היתה חוויה מאוד מוזרה, למרות שהפחד עבר די מהר".
מאז, טורקיה נמצאת במצב חירום, וארדואן מנצל אותו לניקוי אורוות בצבא, בתקשורת וגם באוניברסיטאות. אתה מרגיש את השינוי?
"אני מלמד שם באוניברסיטה כבר שלוש שנים. לפני יותר מחצי שנה הייתי שם לתקופה של שלושה שבועות, וזאת היתה הנסיעה הקשה מכולן. אפילו ברמה האנרגטית ברחוב. עצבות, הכל מאוד קודר ושחור - גם בתחושות וגם בסיפורים ובחששות שאני שומע מתלמידים ומפרופסורים. בשתי הנסיעות הקודמות לקחו אותי למסעדה או לפאב כל יומיים, בנסיעה האחרונה כבר לא. מצד שני, החיים שם ממשיכים. אנשים קמים בבוקר, הולכים לעבודה וחיים את החיים".
איך אתה רואה את ההבדלים בין החיים בחו"ל לבין החיים בישראל?
"ברמה המקצועית, ישראל הפכה עם השנים לחברה פחות מפרגנת, יותר ביצתית, ויותר חוששת לגבי הצלחה של מישהו. כשאני מגיע לחו"ל מכנים אותי legendary dancer, וזה לא משהו שיגידו עלי אי פעם בארץ. בארה"ב יש כבוד לעשייה, הצלחה של האחד לא גורעת מהצלחתו של האחר, וזה הופך את החיים לקלים יותר.
"אין לי תלונה לאיך שמקבלים אותי בארץ. אני מנהל קריירה 38 שנה, בתחום שלי זה נדיר שמישהו נשאר לגיטימי כל כך הרבה זמן, וזה מתאפשר כי אני מאוד מחובק ואהוב. אבל אני מדבר ברמה הכללית. בישראל יש חוסר פרגון, צרות עין וקנאה גדולה; בחו"ל נותנים לך לחיות את החיים שבחרת. לכן אני מרגיש שאני זקוק לחוויה אחרת, שנותנת לך לנשום.
"בארץ הכל מרגיש לי לוחץ וחונק, וחבל. יש לנו כל כך הרבה כישרונות. זה לא סתם שרקדנים ויוצרים ישראלים הם מהמובילים בעולם: יש ניחוח ישראלי שהוא שונה מכל דבר אחר, ואנשים נמשכים לזה. זה קורה גם בקולנוע, גל גדות פרצה משהו שאחרים לא הצליחו לעשות עד היום, וגם ליאור רז של 'פאודה', שאנשים בכלל לא מבינים איזו הצלחה יש לו עכשיו בלוס אנג'לס.
"ברמת הפרנסה, אין ספק שיש פער אדיר ומטורף בין משכורת שאני מקבל בארץ למשכורת שאני מקבל בחו"ל. ואני מדבר איתך באלפי דולרים. לכן באמת רוב הפרנסה שלי בשנים האחרונות מגיעה מחו"ל, כי זו הדרך שלי להתפרנס בכבוד. שנים רבות עבדתי כאן כמו משוגע, ניהלתי להקות, הובלתי להקות וחייתי בצמצום חונק. כשאני מגיע לחו"ל, אני לא חי בצמצום. אני לא אדם עשיר, אבל אני חי בנוחות שתואמת את השנים והעבודה שהשקעתי.
"אני מסתכל, למשל, מה זה אומר לקנות בית בחו"ל. בלוס אנג'לס אפשר לקנות בית עם חצר קדמית וחצר אחורית, סלון ענק, שתי קומות, רכב ואולי גם בריכה קטנה. בתל אביב אפשר לקנות עם זה דירת שני חדרים וחצי. אלה פערים מטורפים מבחינת איכות חיים".
אתה עדיין רודף אחרי הכסף?
"אני במצב כלכלי טוב היום, אבל אני רוצה לחיות יותר בנוחות ממה שחייתי עד עכשיו. כן, אני עדיין נמצא במרדף אחרי כסף. הדאגות פחות אקוטיות מבעבר, אבל אני עדיין חי בדאגה. 40-30 אחוזים מהעשייה שלי מורכבים ממכניסי פרנסה, דברים שלא בהכרח הייתי בוחר אילולא הייתי צריך את הכסף הזה.
"למשל, כשמציעים לי ללמד בבית ספר מוביל ברומא, ואני מעביר עשרה שיעורים ומקבל על זה הון עתק - זה לא בדיוק מה שאני הכי אוהב לעשות, אבל אני זקוק לכסף הזה".
* * *
בעדינות גמורה מנסה תדמור להצביע על הבדל נוסף בין החיים בארץ לחיים בחו"ל. "אני ישראלי בכל רמ"ח איבריי", הוא מדגיש. "בן לאבא שחינך אותי חינוך ציוני, ויש בי אהבה וקשר פיזי, רוחני ומנטלי לישראל. אבל כשאני מסתכל מבחוץ, אני רואה בארץ אנרגיה קשה ששולטת בחוויה הישראלית, עם קרע שהולך וגדל בין ימין לשמאל.
"אנחנו בעידן של פילוג, והפילוג הזה יצר סוג של מלחמת אחים. ברמת האלימות המילולית אנחנו כבר בתוך מלחמת אחים. עוד לא יורים אחד בשני, אבל מאיימים ומקללים. אני צריך לצאת החוצה לנשום, ולחזור עם אנרגיות חדשות".
המחול מקבל תקציב ראוי, לדעתך?
"המחול מקבל תקציבים מגוחכים ביחס למה שהוא מסמל היום בעולם. אני מקבל מהמדינה בסביבות 50 אלף שקלים בשנה, כשכל הפקה רק מתחילה מ־200 אלף. מה זה אומר? שאת חלק הארי אני צריך לגייס בעצמי, לרוב בעבודה קשה בחו"ל. אני מייצג את המדינה במשך 38 שנה, ו־50 אלף לשנה זה סכום זעום. יש כאלה שמקבלים הרבה פחות, ויש כאלה שלא מקבלים בכלל.
"כשאתה מסתכל על תקציבים שניתנים למקומות אחרים, למשל לישיבות, זה באמת בלתי נתפס. הייתי אומר אפילו שזה מעליב. אין פה הערכה למשמעות של תרבות עבור עם".
ישראל הפכה עם השנים לחברה פחות מפרגנת, יותר ביצתית ויותר חוששת לגבי הצלחה של מישהו // צילום: זיו קורן
בתחילת העשור הצהיר תדמור על שאיפות להיכנס לפוליטיקה. הוא נפגש, יזם, פנטז, אפילו החל לגייס תומכים כדי לרוץ תחילה למועצת עיריית תל אביב. "חשבתי שיש בי את הרצון והכוח לתת ולתרום במקום הממסדי, אבל כשחדרתי לנבכי נשמתי, הרגשתי שהתפקיד שלי הוא להעביר את המסרים שלי דרך האמנות.
"יש לי חלום לאסוף מספר רקדנים ידועים וליצור יצירה על שלום ואהבה וחיבור. גם רקדנים מירדן או ממצרים, ואולי אפילו צפון קוריאה. עכשיו אונסק"ו הציעו לעזור לי לגייס תקציב, ושהבכורה של הפרויקט תהיה בעצם דרכם.
"הייתי מפספס הרבה דברים מדהימים אם הייתי הולך לפוליטיקה. התברכתי בקריירה שהובילה אותי למפגשים עם קשת רחבה של אנשים, החל מכאלה שגדלו ברחוב ועד נשיאים וראשי ממשלות. לא הרבה רקדנים זכו להופיע מול נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן.
"שאלתי את עצמי מיליון פעמים מה נכון לי יותר, והיום בדיעבד אני שמח שלא הלכתי לפוליטיקה. אני חושב שהייתי נגמר שם. אני לא משוכנע שאני מספיק מחוספס כדי להיות פוליטיקאי".
תדמור נולד בירושלים. אמו נטע היתה רקדנית, אביו ישעיהו - איש צבא לשעבר - היה מנהל הטלוויזיה הישראלית בתחילת דרכה, ובהמשך מנהל בית הספר הריאלי בחיפה. עידו נמשך לריקוד מגיל צעיר. ב־1982 עשה את צעדיו הראשונים בלהקת בת דור, המשיך לבת שבע, וב־1992 יצר את הסולו הראשון שלו.
הוא זכה בפרסים רבים, הקים מרכזי מחול, וב־2005 פרץ לפריים־טיים כשופט בתוכנית "נולד לרקוד" בערוץ 2. הוא שיחק בסרט "ידיים קשורות" לצד גילה אלמגור, בסדרות כמו "לאהוב את אנה", ואפילו הנחה קצת את תוכנית הבוקר של קשת.
כבר בגיל צעיר חשף תדמור את ההתעללות המינית שעבר בילדותו על ידי מכר מבוגר, ואף ביסס את אחת מיצירותיו על המקרה. "הטרדות מיניות בעולם המחול הרבה יותר נפוצות ממה שחושבים", הוא אומר. "חוויתי את זה לא פעם ולא פעמיים.
"האונס בגיל 11 היה חוויה מאוד מהותית בחיים שלי, אבל לקחתי אותה כדי ליצור לעצמי חוסן נפשי ועמוד שדרה. ללא קשר לחוויה המזעזעת ההיא, נתקלתי בכוריאוגרפים ומנהלי להקות שהרשו לעצמם לחצות את הגבול לא פעם ולא פעמיים. בתור רקדן צעיר חששתי שאם אתנגד, זה יעצור לי את הקידום בקריירה. אבל מעולם לא קידמתי את עצמי דרך קשרים אישיים שנגעו במובנים האלה.
"הרבה אנשים שמגיעים למעמד מסוים חושבים שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, ולכן ההתעוררות שרואים היום בעולם היא כמו התפרצות של הר געש שבעבע במשך הרבה שנים. אני סובל מזה פחות ופחות בשנים האחרונות, התבגרתי ואני חזק עכשיו, אבל בצעירותי עברתי חוויות מאוד לא נעימות, ולצערי לא הייתי מספיק אמיץ כדי להגיד משהו.
"כשניהלתי את הבלט הישראלי, לפרק זמן קצר בין 2013 ל־2014, עשיתי את הפגישות שלי בחדר עם דלת פתוחה או בנוכחות אדם נוסף, כדי שלרגע לא ייווצר מצב שיתפרש לא נכון. צריך להיות מאוד ערניים ומפוקסים ולנקוט אמצעי זהירות כפולים ומכופלים, כי בתחום שלנו הגבול דק.
"כמורה למחול, מנהל חזרות או מנהל להקה, אתה הרבה פעמים נוגע ברקדנים שלך. כשאתה רוצה לתקן זווית של הגוף, או איזו תנועה, אתה מחויב להניע את הגוף של הרקדן שאתה עובד איתו, והגבול מאוד עדין ובעייתי. לכן אסור שיהיה פלירטוט, והאנרגיה שאתה משדר צריכה להיות ברורה".
לפני חודשיים מונה ליועץ האמנותי של להקת הבלט הישראלי. "הקדנציה הראשונה שלי שם, כמנהל אמנותי, היתה בתקופה בעייתית. הלהקה נוסדה על ידי ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, שניהלו אותה במשך 45 שנה בז'אנר מאוד ספציפי. אני הייתי הראשון שבא אחריהם, ויחד עם המנכ"לית לאה לביא הייתי צריך להניע שינוי אמנותי והיסטורי.
"עזבתי בגלל חילוקי דעות על הניהול בפועל של בית הספר - הקונפליקט נמשך, ואני הרגשתי שאני לא יכול לעמוד מול החלטה שנעשתה. זה היה צעד נכון לאותה תקופה. מטבעי אני אדם שלרוב לא מסתכל לאחור, וכשקיבלתי הצעה לחזור, ראיתי רק את מה שיכול לקרות.
"כיועץ אמנותי אני עוזר לבנות את התוכנית האמנותית של הלהקה לשנים הבאות, לחדד את התדמית וליצור קשרים עם שגרירויות וקונסוליות. מאחר שאני בלאו הכי נוסע הרבה בעולם, זה תפקיד שיותר מתאים לי כרגע. אפשר גם לעשות אותו דרך סקייפ. יש ללהקה מנהלת אמנותית, שמתפעלת אותה על בסיס יומיומי, והמבנה הזה מאוד נכון לדעתי".
קצת לפני הגיוס לצה"ל התוודה תדמור בפני הוריו על נטיותיו המיניות, והתגובה לא היתה פשוטה. אביו הודה בעבר כי לאחר קבלת הבשורה, בילה עם רעייתו לילות שלמים בתהייה מה השתבש בחינוך שלהם ואיך הגיעו למצב כזה.
"בניגוד לאחרים, שברחו וסגרו את עצמם בחדר, אני הכרחתי את ההורים שלי לקבל אותי. לא ויתרתי להם. הבאתי בני זוג הביתה, לקחתי את הוריי למסיבה מטורפת באלנבי 58, ודרשתי מהם לצעוד איתי ברחובות תל אביב באחד ממצעדי הגאווה הראשונים.
"אמא שלי רקדנית, אז זה לא היה זר לה, אבל אבא שלי היה צריך לעבור תהליך אמיץ. הוא פרופסור לפילוסופיה חינוכית, ולטענתו, מהרבה בחינות אני חינכתי אותו יותר ממה שהוא חינך אותי. תקופה קצרה אחרי שיצאתי מהארון תקשורתית, אני ואבי עשינו מפגשים והרצאות ודיברנו על התהליך באוניברסיטאות ובתוכניות טלוויזיה".
איך התקבלת בזמנו בתקשורת?
"הייתי אחד האמנים הראשונים שיצאו מהארון, וחטפתי מכות איומות. הייתי מאוד מוחצן ופרובוקטיבי, והיה ברור לי שמהר מאוד יתחילו השאלות. מכיוון שרציתי למנוע את זה, אז פשוט יצאתי לתקשורת וסיפרתי. זה הפך להיות חלק מההגדרה שלי; גם כשפרסמו עלי ביקורת טובה בעיתון, כתבו 'הרקדן ההומו, עידו תדמור'.
"היו לזה השלכות קשות. צחקו עלי ברחוב, שאלו אותי שאלות מוזרות בראיונות. עברתי הרבה מאוד מצבים נפשיים קשים ובדידות. חברים טובים עזבו והתרחקו - חלקם כי הם בעצמם היו בארון ופחדו שמישהו יגלה, ואחרים כי חששו שזה מדבק.
"אחת היצירות הראשונות והמפורסמות שלי היתה 'תא' - דואט שבו אני רוקד מחוץ לכלוב, וגבר אחר רוקד בכלוב. היתה שם הנשיקה הצרפתית הראשונה בעולם המחול הישראלי, וזה יצר הרבה רעש וצעקות באולם בזמן המופעים. עם השנים זה הפך לחלק מהקלאסיקה של המחול הישראלי.
"בדיעבד אני מבין שהייתי חלק מאלה שהובילו את המהלכים הראשונים בתהליך שהקהילה עוברת עד היום. כשאני רואה זוג גברים הולך יד ביד ברחוב, או סתם מתנשק, מייד נפתח לי הלב ואני חושב: גם אם יש לי רק חלק קטנטן בשינוי הזה, זה מבחינתי מאוד משמעותי".
עד כמה השינוי שעברה מאז הקהילה הלהט"בית משמעותי?
"מדינת ישראל מאוד נהנית להגדיר את עצמה כמדינה מתקדמת, אבל ההגדרה לא נכונה כל עוד אין שוויון אמיתי, שמאפשר לכל אחד לחיות את חייו בדרך שבה הוא בוחר ובשוויון זכויות מלא ומוחלט. זה תמוה בעיניי שאנחנו עדיין לא נמצאים שם. איך מישהו חושב שלי מגיע פחות מאשר מישהו אחר?"
* * *
חלום נוסף שתדמור התקשה להגשים עד היום הוא ההורות. במשך שנים רבות ניסה לאמץ ילד, מכמה כיוונים, אפילו היה בהליך מתקדם לאימוץ ילדה שפגש בהודו, אך לא קיבל את האישורים לכך מההודים.
לפני כמה שנים הכיר ידידה, ויחד החליטו להביא ילד משותף. "התחלנו תהליך של כניסה להיריון, היא התעברה ואמנם היו פה ושם בעיות, אבל הרופאים הרגיעו כל הזמן ואמרו שיהיה בסדר.
"היא היתה כבר בחודש שביעי, ואנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה. היא הוקפצה לחדר לידה, ואחרי כמה שעות ילדה בלידה רגילה תאומות מתות. קשה לי להסביר במילים מה הרגשתי, זה סוג של כאב שלא דומה לשום דבר אחר שחוויתי בחיי. זה מייד מעלה לי דמעות בעיניים", הוא אומר בקול חנוק.
"פסיכולוגים הסבירו לי שבשלב מתקדם כזה, אתה נקשר לעוברים ברמת היכרות אמיתית. כבר חשבנו על שמות, תכננו הרבה דברים, והמכה שחטפנו היתה צורבת. יש לי קארמה כזאת, שבכל כמה שנים אני חוטף איזושהי בעיטה מהחיים, אבל אני מסתכל קדימה ומנסה להתחזק מזה.
"בדיעבד, כשאני מסתכל על הטראומה ההיא, אני חושב שכנראה עדיין לא הייתי שם. לא הייתי יכול להמשיך לנסוע כמו שאני נוסע, לא הייתי יכול להתפרנס כמו שאני מתפרנס. גם אם אהיה אבא בן 57, במהות שלי אהיה כמו ילד בן 16. נשארתי מאוד סקרן ורעב, ואני מקווה שזה יקרין על הילד שלי. אני רוצה להיות אבא פעיל".
יש לך לפעמים מחשבות של "כנראה הגורל לא רוצה שזה יקרה"?
"אני לא יודע אם זה הגורל שלי, והחלטתי שאני לא חי את חיי ממקום קורבני. כשאני מסתכל על אנשים סביבי שבחרו לחיות כך את חייהם, קשה לי להיות בחברתם. הם שואבי אנרגיה. הם מחלישים אותך. היום אני בגיל ובמקום שאני יכול לבחור את האנשים שאני רוצה להיות במחיצתם ואת הדברים שאני רוצה לעשות בחיים שלי. זה המקום הבריא בשבילי".
עם הבעל, שָלֵו לבן. "אני רואה את עצמי איתו לשארית חיי, בלי שום ספק" // צילום: מאיר פרטוש
את בן זוגו, איש האופנה והסטיילינג שָׁלֵו לבן, הצעיר ממנו ב־20 שנה, הכיר לפני כעשור במסיבת פורים במועדון. "הוא מלאך משמיים, והבדיחה אצלנו בין החברים היא שבעצם הוא מגדל אותי, ולא אני אותו. שמו שָׁלֵו לבן, וכשמו כן הוא. יש בו משהו מאוד רגוע, שתי רגליים על הקרקע, יודע מה הוא רוצה. הוא לא מדבר הרבה, אבל משהו בנוכחות שלו מאוד מרגיע אותי".
הם נישאו לפני שלוש שנים בעירייה בניו יורק. "מעבר לחתונה הפרטית שלנו, רצינו בדרכנו להעניק מראה לאיך זה צריך להיות. לי זה היה מאוד חשוב. לכן, בכל מקום אני מדבר עליו בתור בעלי כי הוא בעלי, גם אם זה לא תחת החוק הישראלי. בחרנו להתחתן אחד עם השני, ואפשרו לנו לעשות את זה במקום אחר, אבל לא בישראל. זה עצוב ובלתי נתפס".
את הקשר ביניהם הוא מגדיר כ"מערכת היחסים הבריאה ביותר שהיתה לי. אנחנו נמצאים במקומות מאוד שונים בחיים, פער הגילאים בינינו מטורף, אבל זה שומר על החיוּת של הקשר. יש בינינו קבלה והכלה נדירה. הוא לא מנסה לשנות אותי, הוא מקבל אותי ואת הקריירה שלי. זה מישהו שאני רואה את עצמי איתו לשארית חיי, בלי שום ספק".
איך שָלֵו קיבל את הלידה השקטה ואובדן התאומות?
"הוא כאב את זה איתי, אבל בזמנו הוא היה פחות בשל לילדים ממני, אז זה מורכב יותר. היום, שלוש שנים אחרי, הרצון להיות אבא עולה שוב על הפרק. אחרי שאני ושלו נרגיש שאנחנו מבוססים עם המעבר שלנו לארה"ב, זה יבוא. במהות שלי יש בי משהו מאוד אבהי, יש לי רקדנים שעבדו איתי שנים והם עדיין כמו ילדים שלי. אני אהיה אבא, אבל בזמן הנכון".
תדמור זכה לכינוי "הילד הרע של המחול הישראלי", על רקע עבודות שהביאו לבמות עירום ופרובוקציות, אבל מודה שהתבגר מאז. "היום אני פחות נלחם ויותר מקבל את עצמי, והרבה יותר מפויס עם עצמי. פעם חשבתי שאני יכול ליצור רק כשרע לי, אבל לאחרונה הבנתי שכשאני שקט ומפוקס, אני מסוגל ליצור דברים מעניינים יותר. אני כבר לא זקוק לילד הרע הזה.
"כשהייתי צעיר הייתי מין בליין כזה, הסתובבתי במסיבות והתנסיתי כמעט בכל חוויה שעולה לך בראש, ואני שמח שחוויתי. היום אני פרוע בצורה אחרת".
אתה מתחרט על התקופה ההיא?
"ממש לא. התקופה הפרועה נתנה לי הרבה מאוד כלים. פעם זימנתי לעצמי הרבה מאוד רע, הייתי בקשרים שלא היו נכונים לי, שלא היו בריאים. היום, בגלל שיותר נוח לי עם עצמי, אני פחות צריך את הרע ומזמן לחיי בעיקר את הטוב".
* * *
השיער הארוך שלו, הקעקועים הרבים, הגוף השרירי, לוח הזמנים הצפוף והריקודים האינטנסיביים ברחבי העולם משכיחים לרגע את השעון הביולוגי, ואת גיל 54 שמתקרב.
"אין לך מושג עד כמה אני לא מרגיש את הגיל", הוא מבהיר. "התברכתי בגנטיקה מאוד טובה. ההורים שלי, בני 83 ו־84, הולכים בכל יום לחדר כושר; אבא שלי רץ בכל יום חמישה קילומטרים. אנחנו מאוד ספורטיביים, ואוהבים את זה.
"אני פנאט לשמירה על הגוף. לא אוכל מוצרי חלב, לא נוגע ברעלים כמו לקטוז וגלוטן וסוכרים, לא אוכל מטוגנים. אין אצלי תירוצים בחיים. הגעתי לעולם כדי לעבוד ולמצות את הפוטנציאל שלי, ולכן אני משקיע. אני מתאר לעצמי שבאיזשהו שלב אתחיל להרגיש רגרסיה, אבל למזלי, אני שייך לדור שבו אפשר גם לרקוד בצורה קצת אחרת".
אתה לא מתכוון לפרוש?
"אני רואה את עצמי רוקד לנצח. הכרתי את אחד מגדולי הרקדנים בעולם, קזואו אונו, שהביא לעולם את המחול היפני. ראיתי אותו מופיע בגיל 92, ופשוט בכיתי מהתרגשות ממה שהוא עשה עם הגוף שלו. בתנועת יד אחת קטנה הוא ריגש אותי יותר מ־15 קפיצות של רקדן בן 21.
"החשיבה לא צריכה להיות מה יקרה עם הגוף שלי, אלא מה יהיו הבחירות שלי. כרגע אני לא מרגיש האטה ביכולות שלי. יש לי לו"ז הופעות לשלוש השנים הקרובות, ברמה הפיזית הגבוהה ביותר. אני לא עושה פחות ממה שעשיתי בגיל 25. אני נמצא במקום השמח ביותר שבו הייתי בחיים שלי".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו