לכל אחד יש סיפור אחד בלבד לספר, והוא יספר אותו בדרכים רבות, כך אומרת למספרת המורה שלה לכתיבה יוצרת. זוהי טענה נועזת, אך נכונה. הרי כולנו מונעים מחסך עמוק, מרגש עז, מחוויה מכוננת שאנו מנסים לשחזר ולהתמודד איתם באמצעות כתיבה, מחקר, אמנות, או באמצעות כל עיסוק שאנו בוחרים. לוסי בארטון, גיבורת הספר, מנסה להבין את עברה ולהתמודד איתו באמצעות כתיבתו. היא חוזרת לתקופות שונות בחייה, אך בעיקר לילדותה הרחוקה. עלילת הספר מתמקדת בחמישה ימים באמצע שנות ה־80. בארטון, אז אישה צעירה ואם לשתי ילדות קטנות, שאושפזה במשך כמה שבועות בבית חולים, כשאמה הגיעה לבקרה במפתיע לאחר נתק של שנים רבות. הביקור מעורר בה זיכרונות עזים על ילדות של עוני, התעללות, ניכור ובדידות.
למשל, בארטון כונתה בבית "שתן־בראש", ואף אחד לא העריך את הישגיה, גם כשהפכה לסופרת מוצלחת. להפך, זה היווה בעיניהם איום. בעודה ילדה צעירה נהגו הוריה לנעול אותה בטנדר במשך שעות ארוכות, קרות ומלאות אימה. אחיה הגדול סבל גם הוא מהתעללות ששיאה בסצנה שבה אביהם הכריח אותו לצעוד ברחובות שבה חיו עטוי בגדי נשים כשהאב נוסע לצידו בטנדר, "וצועק שהוא מתרומם מזוין ושהעולם צריך לדעת".
כריכת הספר (ידיעות ספרים)
חרף התיאורים המפורטים והקשים של חוויות ההתעללות, הספר נעדר רגשנות וסנטימנטליות. רבות מהביקורות על הספר - הן של המבקרים והן של הקוראים האמריקנים, ציינו זאת לחיוב. ואכן, סטראוט מביאה את סיפורה של לוסי בטון אחיד, שלו כמעט, לא מתלהם ולא מתבכיין. בניגוד לאלה המתפעלים מהטון המינורי והשולט בעצמו, אני מוצאת כי העובדה שאין מתאם בין התיאורים הקשים לבין הרגש הנלווה אליהם - יוצרת תחושה של היעדר עומק, השטחה רגשית ואף ניתוק מסוים, שמקשה על הקורא להזדהות עם הגיבורה ולצלול לעומק הסיפור.
הגיבורה, וכנראה גם הסופרת, אם נאמץ את התובנה של דמות המורה לכתיבה יוצרת, זוכרת את מאורעות הילדות הקשים שעברה - נטישה, התעללות, רודנות. אך מה שנעדר מזיכרונה ובמידה רבה גם מהספר, הוא החוויה הרגשית הקשה שנלוותה אליהם. את ההתעללות (המינית?) הכי נוראית שספגה מידי אביה היא מכנה "הדבר", כנראה בשל מנגנון ההדחקה החזק שהופעל אצלה. אנשים כאלה, על פי הפסיכואנליטיקאית האמריקנית סלמה פרייברג, שטבעה את המונח Ghosts in the Nursery, נידונים להחיות מחדש פרקים מעברם כילדים, לרוב ללא מודעות, ולשחזר אותם בהורותם. בארטון אכן מספרת כי יחסיה עם בנותיה אינם קרובים, אך אינה מפרטת מדוע.
מדוע היא סולחת כל כך בנקל להוריה, וכיצד יש להסביר את העובדה שהיא אינה דורשת מאמה שום הסבר או התנצלות למעשיה? בהקשר לכך אפשר לציין גם כי מצבה הבריאותי הרעוע של הגיבורה נותר לא ברור עד סוף הספר, מה שמעלה את התהייה שמא הוא פסיכוסומטי. התהייה נותרת גם במקרה הזה אצל הקוראים בלבד, בעיקר אם הם אמונים על משנת פרויד, והיא אינה חודרת למודעות הגיבורה המספרת.
האבחנות הפסיכולוגית הבודדות של המספרת הן לגבי אמה, וגם אותן היא שואבת מאדם אחר - המורה שלה לכתיבה יוצרת, שרה פיין, שמעלה את הטענה כי בסיפוריה המדכאים על אנשים אחרים, האם בעצם מנסה לנחם ולעודד את בתה.
הכנסת פיין כדמות ברומן היא דרכה של סטראוט להציב את עצמה בתוך הרומן כמשקיפה־מתערבת. היא עושה זאת באמצעות דמות המשמשת פרשן לקורא ומעניקה לו תובנות שהמספרת אינה מגיעה אליהן בעצמה ושהסופרת חושבת שגם הקורא אינו יכול להגיע אליהן ללא עזרתה. זוהי, לטעמי, פרשנות ידענית מיותרת, שהרי כוחו של סיפור טוב שהוא אינו מאכיל את קוראיו בכפית ואינו מוסר להם מידע במישרין, וודאי שלא מכריח אותם להסכים לפרשנות אחת ויחידה.
במובן מסוים חוזרת סטראוט בצורה אלגנטית יותר לפנייה הישירה ל"dear reader", הקורא היקר, שנקטו סופרים במאות ה־18 וה־19 דוגמת הנרי פילדינג, צ'רלס דיקנס ודוסטויבסקי. בפנייה זו או דומות לה הם נהגו להכניס פרשנות ישירה לספרם, להציג את הדמויות שלהם מזוויות נוספות ולהסביר לקוראים את מניעיהן. במאה ה־20 כבר עבר עולם הספרות לנורמות של ערעור על סמכותו של המחבר והעלמת קולו הישיר מן היצירה, של Showing ולא של Telling אך נראה כי סטראוט אינה סומכת על קוראיה שאם רק תראה להם, ולא תגיד, הם יבינו. אפילו לקורא הסרבן והביקורתי פונה סטראוט דרך פיין שמייעצת לגיבורה שלה: "אנשים יגידו שיש עוני בלי התעללות, את לעולם לא תעני. לעולם אל תגני על הכתיבה שלך".
אם הקוראים מקווים לסוף דביק - חבירה מחדש של המספרת לאמה, פתיחת פצעי העבר והצהרות אהבה ופיוס - הם נידונים לאכזבה. אמה של לוסי אינה מוכנה או מסוגלת להגיד לבתה שהיא אוהבת אותה. במקום להתפייס או לנצל את ההזדמנות הנדירה לדון בדברים לעומק, אמה פוצחת בסיפורים אנקדוטליים משעממים לרוב, על חברים, מכרים ואף אנשים זרים לגמרי, ובעיקר על נישואיהם הכושלים. לוסי בארטון אינה מרבה לבקר את אמה על התנהגות זו, והיא רק כותבת בפשטות שהיתה "שמחה" על עצם ההזדמנות הנדירה לשהות במחיצת אמה.
ואולי דווקא בעובדה שאין פיוס אמיתי בין האם לבת, ושסוף הספר אינו עונה על הצו ההוליוודי, טמון כוחו של הספר. בקור רוח הוא יורה בפניו של הקורא את אמיתות החיים; שלא כל ההורים אוהבים את ילדיהם, ושגם אם כן - יש להם דרכים משונות להראות זאת, ושלמרות זאת - רוב הילדים, אם לא כולם, נידונים להמשיך להזדקק לאהבה הזו, ולעיתים אף להתחנן אליה. עניינו של הספר הוא אם כן בהיעדר. היעדר רגשנות והיעדר הסברים. ובמקום שהסופרת משאירה חלל ריק, נכנס הקורא וממלא אותו במחשבותיו.
שמי לוסי בארטון / אליזבת סטראוט, מאנגלית: עידית שורר; ידיעות ספרים, 149 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו