בשבועות האחרונים הפסיכיאטרית ד"ר אילנה בסון עובדת מסביב לשעון. כמנהלת היחידה לרפואת הנפש לילד ולמתבגר בבית החולים ברזילי באשקלון, הטלפון שלה לא מפסיק לצלצל לרגע ולוח הזמנים שלה מתפקע מפגישות עם מטופלים שרוצים להתייעץ, לשפוך את הלב או לקבל מרשם לתרופות הרגעה. לא כל אלו שבאים איתה במגע חושבים על כך שגם היא שרויה במצוקה בגלל המצב: בגלל אימת הטילים היא נאלצה לשלוח את בתה בת ה-16 לקרובים ברחובות, ואילו בתה השנייה משרתת בצבא קבע בעזה.
סיפורה של בסון הוא מנת חלקם של פסיכולוגים ופסיכיאטרים רבים בדרום, שקרועים לאחרונה בין שני עולמות: מצד אחד, הם מקור סמכות שחייב לשדר תחושה מרגיעה. מצד שני, הם בני אדם בקו האש, חשופים לחרדה כמו כל אדם אחר. "הסנדלר הולך יחף? זה עלינו", צוחק מטפל אחד, "גם לנו יש פחדים וחרדות. זה רק טבעי ויצר ההישרדות פועל גם אצלנו. ההבדל הוא שאנו גם צריכים להסתיר או להדחיק כי בעמדה של הטיפול אנחנו לא אנשים פרטיים, אסור לנו לגלות קשיים ונקודות שבירה".
דברים דומים אומר דני לוטן, העומד בראש מרפאת החרדה במרכז שניידר לרפואת ילדים בפתח תקווה, ששולחת פסיכולוגים לביקורי בית בשדרות זה כשנתיים. "זה מלחיץ ולא נעים ויש סכנה, אבל כשאני מגויס למען מטרה ופעיל בעבודה ובתפקיד, אני לא יכול להרשות לעצמי להיבהל או להראות חששות", מבהיר לוטן, "עם זאת, אין ספק שאחר כך, כשחוזרים, יש תחושה של הקלה. רק אז אני מתחיל לחשוב על מה שעברתי באותו יום ולעכל זאת".
"אנחנו חייבים לשמש דוגמה"
לד"ר בסון יש הרבה סיבות מוצדקות לדאגה: "אני כל הזמן בבית החולים, ובבית אין לנו ממ"ד, אז שלחתי את בתי לקרובים ברחובות. גם ככה יש לי בת בעזה והראש לא שקט כל הזמן. אני מרגיעה את עצמי שמה שצריך לקרות יקרה". אלא שבסון לא יכולה להרשות לעצמה להתפרק לרגע: "אני נותנת את הטלפון הנייד למטופלים, ואני כאן בשבילם. הנה, רק עכשיו מטופלת מקריית מלאכי ביקשה ממני לפקסס לה מרשם כי היא מפחדת לבוא לכאן".
במסגרת תפקידה היא אחראית על מערך הפסיכיאטרים והפסיכולוגים של בית החולים, והידיים שלהם מלאות עבודה. "אנחנו פשוט לא יכולים לבטא מצוקה אלא צריכים לשמש דוגמה אישית. לכן אנחנו צוחקים הרבה, מספרים בדיחות במרחב המוגן, וזה מקל את העבודה", מספרת בסון. רק מאחורי הקלעים, מחוץ לטווח הראייה של המטופלים, מרשים לעצמם המטפלים רגע של שחרור. "אנחנו נותנים תמיכה אחד לשני", היא מספרת על שגרת המטפלים, "משתפים זה את זה במה שקורה".
סדנאות לצוותים הרפואיים
קושי נוסף שבו נתקלים היום המטפלים הוא המראות הקשים שמציפים את בית החולים. "הגיע אלי ילד עם אמא שלו, שהיתה במצב חרדה, ואמר לי: 'איבדתי את אמא שלי', או ילד בן שמונה שמרגיע את אמא שלו, נותן לה כוס מים, ילד שהתבגר מהר מדי", מספרת בסון. איך מתמודדים עם הזרם הבלתי פוסק של הטרגדיות? "עובדים על אוטומט, אחרת אי אפשר לעשות את העבודה כמו שצריך", מסבירה בסון, אבל מיד מסייגת: "יש גם רגעים מצחיקים, ילדים מתארים את המצב בתמימות וזה משמח".
הקשיים האלו לא נעלמו מעיניהם של מנהלי בית החולים. לנוכח המצב החליטו להעביר סדנאות לטיפול בלחץ ובחרדה לצוותים הרפואיים ולעובדים. "הם מנהלים שיחות עם פסיכולוגים במסגרת קבוצתית, וזה מאפשר להם לספר על הקשיים ולשמוע שאחרים עוברים דברים דומים", מתאר את התהליך פרופ' גבריאל שרייבר, מנהל השירות הפסיכיאטרי בבית החולים. "לעובדים יש חרדות", הוא מבהיר, "הם עובדים שעות על גבי שעות, משפחותיהם גרות באזור והם לא יכולים להיות קרובים אליהן, ומצד שני הם מטפלים בהמון אנשים שמגיעים עם טראומות". הסדנאות, הוא אומר, מציעות שיטות תמיכה שונות ודרכי התמודדות. "העובדים אומרים שזה עוזר", הוא טוען.