ביום שישי שעבר החזירה איילת סלע את גיתית בת חצי השנה הביתה, אחרי היום הראשון בחייה במעון. היא חיבקה אותה בחום, נתנה לה לאכול מבקבוק החלב והושיבה אותה בסלון, המלא עכשיו בצעצועים ובבובות. אחר כך נישקה את נחשון הקטן, בן החודשיים וחצי, שהתרפק עליה.
עד לפני שנתיים היה לה ולמוטי בעלה בן יחיד, מחונן, שבגר והלך לצבא לקורס מ"כים ביחידת מגל. ושם, אחרי שבועיים וחצי בלבד, מצא דן שלהם את מותו כתוצאה ממכת חום בעת סיור של היחידה בירושלים. עכשיו הבית הומה שוב מתינוקות, שאותם הביאו לעולם אחרי האסון באמצעות שתי נשים פונדקאיות מגאורגיה - בהפרש של שלושה חודשים.
ואז פתאום זה היכה בה, בכל הכוח. היא הביטה בתמונה של דן, שמוצבת מעל הצעצועים, על הפסנתר שבו כל כך אהב לנגן, ופרצה בבכי.
"1 בספטמבר קיבל שוב משמעות של התחלה חדשה. ועם כל השמחה והאושר על התינוקות המקסימים שלנו, דן היה כל כך חסר לי. כל כך רציתי לחבק גם אותו".
היא עוצרת לרגע את שטף הדיבור. מנגבת דמעה. מתבוננת שוב על הפסנתר של דן בסלון, ועל מסך הטלוויזיה, שמשדר משחק כדורסל, כמו שדן כל כך אהב.
גיתית מתעוררת בחדר שהיה של דן. איילת חשה אליה להכניס אל פיה את המוצץ שנפל לה, עד שהיא נרדמת שוב. "יש כאן רגעים שאני מוצאת את עצמי מתגלגלת איתם בשמחה על שטיח הפאזל שלהם ומשחקת איתם בצעצועים שלהם וצוחקת איתם בלי סוף. בחרנו להביא חיים חדשים לעולם, ואני שלמה עם זה. אבל יש גם רגשות אשם. דן לא כאן, והוא לא יחזור, אז איך אני מרשה לעצמי ככה לשמוח? איך אני נהנית כשמת לי ילד?"
• • •
מוטי (52) היה מציל בסחנה כשאיילת באה להתרחץ שם. הוא יליד עפולה, היא גדלה בקיבוץ הדתי טירת צבי. מייד גילו שיש להם כמה דברים במשותף. יום הולדת באותו תאריך - 26 ביולי, שם זהה של האמא (דבורה), אהבה לשירה ולנגינה. אחרי שנה נישאו.
דן נולד ב־12 במארס 1997, כשאיילת היתה בשבוע ה־29 להריונה. 12 שבועות שכב בפגייה של רמב"ם עד שצבר מספיק משקל ושוחרר הביתה. והם ישבו שם לצידו, כל הזמן, לא זזו מבית החולים, עד שלקחו אותו באושר בחזרה לביתם שבעפולה. בשנים שיבואו ינסו שוב ושוב להרות, יעברו טיפולי פוריות, אך לשווא.
דן היה ילד מחונן, נולד לתוך המוזיקה. "פרח של ילד", אומר מוטי בעיניים נוצצות. מגיל 4 כבר התחיל ללמוד לנגן בפסנתר, מהר מאוד ידע לקרוא תווים. כשעלה לכיתה א' ידע לקרוא ולכתוב, גם באנגלית. בסוף כיתה א' החליטו להקפיץ אותו כיתה, היישר ל־ג'. גם שם הצטיין".
בגיל 10 התאהב בכדורסל. קודם קט־סל, אחר כך הדבר האמיתי. עד גיל 15 שיחק בהפועל עפולה, ואז החליט שלא יהיה כדורסלן. "הוא האשים אותנו שבגללנו הוא יישאר נמוך", מוטי צוחק.
בחופשות מבית הספר עשה קורס מאמני כדורסל במכללת אוהלו וקיבל תעודה של מאמן כדורסל. בגיל 15, כשהתמנה לעוזר מאמן בקבוצת הנוער של הפועל עפולה, לא היה מאושר ממנו. "היו לו רשימות על כל שחקן ועל כל מאמן בליגה, הוא יצר קשרים עם מאמנים ועם עיתונאי ספורט שמסקרים כדורסל בארץ ובעולם. ככה גם יצר קשר קרוב עם נבן ספאחיה, שהיה אז מאמן מכבי ת"א, וכשספאחיה עזב, דן היה טס לבקר אותו בקבוצות שאותן אימן".
דן תכנן להתגייס לחיל המודיעין, אפילו עשה חמש יחידות בגרות בערבית. בסופו של דבר, קיבל זימון לקורס מ"כים ביחידת מגל. ב־19 ביולי 2015 ניצב בשערי הבקו"ם.
"הוא היה נרגש ומרוצה, אבל אני פחדתי עליו", מספרת איילת. "היה לי קשה שהבן היחיד שלנו עוזב את הבית. בשבת לפני האסון הוא בא מהצבא. ישב על הפסנתר, ניגן את 'שיר של יום חולין' ושירים של קורין אלאל ואריאל זילבר. הוא אמר לי: 'הלוואי שייתנו לי לצאת ביום הזיכרון ולנגן את זה בבית הספר'. מאז, לצערנו, ניגנו לזכרו".
ביום ראשון חזר לצבא. יומיים אחר כך, ב־4 באוגוסט, קיבל מכת חום במהלך סיור של היחידה שלו בירושלים. הוא עוד הספיק לומר לחיילים שישבו לידו באוטובוס שהוא לא מרגיש טוב, ומייד לאחר שירד מהאוטובוס התמוטט. כל הניסיונות להצילו לא צלחו.
עם דן ז"ל, ביום גיוסו לצה"ל. איילת: "במפגש עם הורים שכולים נוספים, בעמותת 'אור למשפחות', התחלתי לבכות. מי יקרא לי אמא, מי יקרא למוטי אבא?"
איילת (48) חזרה באותן שעות מבדיקה רפואית בבית החולים תל השומר. בעבר עבדה כמיילדת בבית חולים בנצרת, עד שלפני כמה שנים חלתה ולא שבה לעבוד.
היא נרדמה על הספה בסלון, והתעוררה למשמע דפיקות חזקות בדלת.
"לא הבנתי מי דופק לי בדלת בארבע אחר הצהריים. שאלתי, 'מי זה?' אמרו, 'מהעירייה'. הייתי די מטושטשת מהשינה החטופה, הסתכלתי בעינית של הדלת וראיתי שני חיליים. פתחתי להם.
"אחד מהם מייד תפס לי את היד. שאל, 'את איילת?' עניתי שכן, ושאלתי, 'מה קרה לדן?' הם שאלו, 'איפה מוטי?' ואני המשכתי בשלי. 'מה קרה לדן? מה קרה לדן?'
"החייל שהחזיק אותי אמר לי, 'בואי שבי'. הלב שלי כבר התמוטט.
"התיישבנו. הוא אמר, 'היה סיור בירושלים, דן התמוטט ומת'. ואני צעקתי, 'ידעתי, ידעתי'. כל העולם שלי מת לי ברגע אחד מתחת לרגליים.
"אני לא יודעת איך ומאיפה זה בא לי, אבל אמרתי להם שני דברים. הראשון - שלדן היה כרטיס אדי, אז אנחנו רוצים לתרום את האיברים שלו. והשני - שאני רוצה שישאבו ממנו זרע".
מוטי שומע את הדברים ועיניו מצטעפות. "אני עובד כמציל בקאנטרי קלאב ביקנעם. מעל הג'קוזי יש טלוויזיה, ופתאום אני רואה שם כתובית: 'בן 18 התמוטט ומת בירושלים'. חשבתי לעצמי, וואי, וואי, דן נמצא שם עכשיו. התקשרתי לאיילת. היא אמרה לי בבכי שהיא לא יכולה לדבר וניתקה.
"ניסיתי להתקשר לדן, והוא לא ענה. גם אמא שלי אמרה לי, 'שום דבר לא קרה - וניתקה'. אחר כך התברר לי שאיילת הודיעה לה.
"הרגשתי שמשהו רע קרה. אחרי כמה דקות, מנהל הבריכה קרא לי לחדר שלו. ישבו שם אבא של איילת, לוי, וחייל מקצין העיר. החייל אמר לי, 'דן התמוטט במסע בירושלים ומת'.
"התחלתי לבכות ואמרתי לאבא של איילת, 'אני לא יודע איך אחיה עכשיו'".
• • •
הם נשארו לבד. רק שניהם.
"כל הזמן היה זבוב כזה, שהסתובב לי באוזן וזמזם פחד גדול על דן", אומרת איילת. "ופתאום היה שקט. כבר לא היה זבוב. הנורא מכל קרה לנו".
"כל העולם שלנו התהפך ברגע", ממשיך מוטי. "פתאום הבית המה אנשים, וכולם ניסו לעודד אותנו ואמרו לנו שאנחנו עוד צעירים ושנביא ילדים נוספים לעולם. ואני רק רציתי את דן שלי. את בני אהובי. רק עוד חיוך ממנו, ולתת לו חיבוק של אבא, ולראות איתו עוד מִשחק כדורסל. וברגע אחד לא היה לי את זה יותר".
"סתם, סתם הלך לנו ילד", איילת מנגבת את הדמעות שזולגות על לחייה בלי שליטה. "היו סימנים מקדימים. דן לא הרגיש טוב והתלונן על כך ביום שלפני הסיור, אבל שום דבר לא נעשה. היה כאן כשל פיקודי, וגם בשטח, כשהוא התמוטט, הוא לא טופל כראוי. אם היו מטפלים בו כמו שצריך, אין ספק שהיה אפשר למנוע את המוות המיותר והנורא הזה. הצבא מחבק אותנו ואנחנו אותם. מדובר בילדים צעירים, והם סוחבים רגשי אשמה. זה עונש לא פחות קשה".
מוטי: "גם אם המסלול שוּנה בגלל החום, עדיין היה באותו יום חום קיצוני בירושלים. איך אף אחד לא חשב שבחום כזה אולי לא צריך לעשות סיור כזה? זה לא נתפס.
"יש לי הרבה רגשות אשם. איך נתתי לו ללכת לצבא, זה הרי בן יחיד. איך לא אמרתי לו מגיל 15-14, אל תלך לצבא. אם יקרה לך משהו, נישאר לבד. ולמה לא חידדתי לו יותר להגיד שהוא לא יכול. להגיד, 'אני לא מרגיש טוב, אני לא יכול לעשות את הסיור הזה'. היה עדיף לי ילד בכלא מאשר ילד בקבר".
שופט מבית משפט לענייני משפחה בנצרת אישר מייד לשאוב מדן זרע. "זה היה לי מאוד חשוב", אומרת איילת. "ידעתי שזה ייתן לנו המשכיות לדן".
ביום האחרון של השבעה באו שתי חברות של המשפחה לניחום אבלים, אחת מהן אחות במרפאת הפוריות בבית החולים רמב"ם. איילת סיפרה לה על דן ועל הקשיים שלה להיכנס להיריון עד שהוא נולד.
"היא ישבה לידי, ופתאום לחשה לי באוזן שהיא זוכרת במעומעם שעברנו טיפולי פוריות ברמב"ם, והיא תוהה אם נשארו לנו עוברים מוקפאים. עניתי לה שהשמידו אותם. אחרי שדן נולד לא הצלחתי יותר להיכנס להיריון, וב־2001 הקפאנו עוברים.
"לפי החוק, אחרי חמש שנים אפשר להמשיך לשמור את העוברים בהקפאה, אבל צריך לשלם על כך. ב־2006 קיבלנו שיחת טלפון מרמב"ם, שבה נשאלנו אם אנחנו רוצים להמשיך לשמור על העוברים המוקפאים. היו לי אז בעיות בריאות, וידענו שכבר לא ננסה להיכנס להיריון נוסף, אז אישרנו להם להשמיד את העוברים".
באזכרה על קברו של דן. איילת: "הצבא מחבק אותנו ואנחנו אותם. מדובר בצעירים שסוחבים רגשי אשמה. זה עונש לא פחות קשה"
חברתה של איילת ביקשה את רשותה לבדוק מה עלה בגורל העוברים המוקפאים. אחרי כמה ימים התקשרה לאיילת ובישרה לה: "יש עוברים".
"הייתי בשוק. מתחושה של סוף העולם, של אין ושל ריקנות ובדידות ועצב תהומי ובכי בלתי פוסק, היתה לי בבת אחת תקווה מחודשת. אבל לא ידעתי איך להכיל הכל. ברגע אחד האוצר הגדול של חיי מת, וברגע שאחריו יש לי גם שמונה עוברים מוקפאים וגם את זרעו של דן. כלומר - גם אפשרות לילד משלנו וגם שיהיה לנו נכד מדן. והכל כל כך מהר, חד.
"החלטנו שלא נוותר על נכד מהזרע של דן, כי על גנים משובחים כאלה לא מוותרים. במקביל הלכנו להתייעץ עם עורך דין, ושם הסבירו לנו על פונדקאות בארץ ובחו"ל. שכנעו אותנו ללכת קודם כל על ילדים משלנו בעזרת העוברים המוקפאים, וזה למעשה יוכיח שהשימוש בזרעו בעתיד לא בא מתוך כוונה למצוא תחליף לדן".
משרד הביטחון, שמסייע להורים שכולים בתהליך כזה, העניק להם כמקובל 20 אלף שקלים, והם התלבטו אם לעבור את הליך הפונדקאות בארץ או בחו"ל. "החלטנו על חו"ל כי רצינו לשמור על אנונימיות, וידענו שאם נעשה את זה בארץ, לא נצליח. גם מבחינה כספית חשבנו שיהיה יותר זול לעשות את זה בחו"ל".
הם יצאו לדרך בסיוע "המרכז להורות באמצעות פונדקאות" ושיתפו בעניין רק קרובי משפחה בודדים. "בחרנו לעשות את התהליך עם פונדקאית מהודו", מספרת איילת. "ביום שהיינו אמורים לטוס לשם, תחילת נובמבר 2015, הודו הודיעה שהיא סוגרת את שעריה לתהליך כזה של פונדקאות לזוגות זרים.
"זאת היתה מכה קשה עבורנו. אמרנו לעצמנו - אם זה כך, כנראה לא צריך לעשות את זה. הוצאנו על זה המון כסף (ניירת, ויזה, כרטיסי טיסה, עורך דין ועוד), ובעיקר משאבים רגשיים גדולים. חשבנו שאולי עדיף לוותר וזהו".
באחד המפגשים של עמותת "אור למשפחות", שמסייעת ותומכת בהורים שכולים, שמעו איילת ומוטי על הורים שכולים, שנולד להם ילד. "התחלתי לבכות. מי יקרא לי אמא? מי יקרא למוטי אבא? עירית (עירית אורן גונדרס, יו"ר ומייסדת העמותה; ע"נ) עודדה אותנו לא להתייאש. החלטנו להמשיך לנסות".
מוטי: "היתה לנו תקווה, כי העוברים המוקפאים עדיין נשארו בארץ ולא הוטסו להודו. בחרנו לנסות להמשיך את התהליך עם פונדקאית מגאורגיה. ידענו שזה יותר יקר שם, אבל גם שזה מאוד חשוב לנו. קיבלנו תיק של פונדקאית גאורגית, בדקנו את פרטיה, והחלטנו שהיא מתאימה".
"היינו חתומים עם הפונדקאית על שלושה ניסיונות", מסבירה איילת. "בינואר 2016 נעשה ניסיון ראשון, שלא הצליח. הייתי משוכנעת שהשני יצליח.
"את התשובה היינו אמורים לקבל בדיוק ביום ההולדת של דן, 12 במארס, ואמרתי לעצמי שאין יותר סמלי מזה. הבית התמלא בחברים של דן, שבאו לציין את יום הולדתו ה־19. ואז הגיע הטלפון מהחברה שטיפלה בנו, שהודיעו שהעוברים לא נקלטו.
"באותו לילה לא ידעתי את נפשי. חשבתי לעצמי, זה לא הגיוני. אלוהים צוחק עלי. השאיר לנו עוברים, הם לא הושמדו, כנגד כל הסיכויים, ועכשיו זה לא מצליח? ועל מה אני כל כך בוכה עכשיו - על דן שלי שאיננו, ורק החברים שלו באו לכבוד יום ההולדת שלו, או על הילד שלא יהיה לי?"
גם הניסיון השלישי של הפונדקאית הגאורגית לא נקלט. "היה לחץ, כי העוברים שלנו הלכו ופחתו אחרי כל ניסיון לא מוצלח", אומרת איילת. "ושוב חזרה ההתלבטות. אם להמשיך בתהליך, שדורש משאבים כספיים ורגשיים אדירים. אם לא כדאי לוותר".
"חשבנו שאולי זה כבר לא צריך לקרות", אומר מוטי. "אולי נקבע מלמעלה שלא תהיה לנו המשכיות, בטח לא בדרך של פונדקאות".
הם התייעצו עם הרב הראשי של עפולה, וזה עודד אותם להמשיך. לא להתייאש. "חזרנו גם לרעיון לממש את זרעו של דן", מספרת איילת. "נפגשנו עם כמה נשים פוטנציאליות, וחשבנו שאם נמצא אישה ראויה שתגדל כאם את הילד מזרעו, נלך על זה ונהיה סבא וסבתא לכל דבר. לא מצאנו אישה ראויה".
בסוכנות מצאו להם פונדקאית אחרת מגאורגיה. אנה, בת 28, נשואה. יומיים לפני תהליך החזרת העוברים לרחמה, קיבלו מוטי ואיילת את התיק הרפואי שלה. "התברר לי שיש לה ילד ושהיתה לה גם הפלה, ומאז היא לא נכנסה להיריון", משחזרת איילת. "זה הטריד אותי. התייעצתי עם גינקולוג, והוא אמר שהיא נראית לו בסדר. החלטנו ללכת על זה".
איילת ומוטי עם דן בינקותו. "האישור לשאוב ממנו זרע היה מאוד חשוב לנו להמשכיות שלו"
ההודעה שאנה נכנסה להיריון תפסה את איילת במחלקה האורולוגית בתל השומר, לאחר ניתוח גדול שעברה. "כששמעתי, צרחתי ספונטנית 'יש!!!' כזה גדול, ששמעו את זה בכל המחלקה".
מוטי היה בדרכו הביתה מהעבודה ביקנעם כשצלצלו מסוכנות הפונדקאות. "הייתי מאושר. התקשרתי מייד לאיילת ואמרתי לה, 'איולה, עשינו את זה!'
כשנודע להם שרק עובר אחד מתוך השניים שהוחזרו נקלט ברחמה של אנה, הם התקשו להסתיר את אכזבתם. "הייתי משוכנעת שייקלטו תאומים", אומרת איילת. "אמרתי לעצמי, שוב ילד אחד? עם כל הפחדים שיקרה לו משהו וששוב נישאר לבד?"
כעבור כמה ימים נערכה האזכרה לדן, במלאות שנה למותו. "זה לא היה פשוט", מספר מוטי. "חוץ מההורים של איילת ואמא שלי (אביו של מוטי נפטר לפני שבע שנים; ע"נ), אף אחד לא ידע על התהליך שלנו. בהספדים אמרו לנו, 'מי יקרא למוטי ולאיילת אבא ואמא עכשיו'? ואנחנו כבר ידענו שיש לנו היריון חדש".
איילת: "שמחנו על ההיריון הזה, אבל לא רצינו שוב להיות עם ילד אחד. החלטנו לנסות להביא ילד נוסף, עם העוברים המוקפאים שעוד נותרו לנו. זאת לא היתה החלטה קלה - לא רגשית ולא כלכלית, אבל חשבנו שזה יהיה הכי נכון לנו. החלטנו לחפש עוד פונדקאית בגאורגיה".
מוטי: "אמרתי לאיילת, בואי נחכה לפחות שנה, זה יהיה יותר קל. אבל היא שכנעה אותי שכדאי דווקא לעשות את זה בצמידות, כדי שהם יהיו כמה שיותר קרובים בגיל, ולא לחכות ולהתחיל שוב את כל התהליך אחרי שנה. אחרי שאנה עברה את השליש הראשון של ההיריון, שלחו לנו מהסוכנות תיק נוסף של פונדקאית - אליסו, בת 27. אישרנו אותה ויצאנו לדרך".
כבר אחרי הניסיון הראשון, בתחילת נובמבר 2016, התבשרו מוטי ואיילת שאליסו נכנסה להיריון. "הכל קרה כל כך מהר", הם אומרים. "מעברים מטורפים מהמוות של דן ומהחוסר העצום שלו לשני הריונות במקביל, בהפרש של שלושה חודשים".
הם ליוו את ההריונות מהארץ. שמרו על קשר עם שתי הפונדקאיות חברים בפייסבוק, וקיבלו את תוצאות הבדיקות הרפואיות שלהן. פעם אחת גם נסעו למשך יום אחד לטביליסי. "רצינו להיות בסקירת המערכות של אנה, הפונדקאית הראשונה, ובבדיקת האולטרסאונד הראשונה של אליסו", מספרת איילת. "אליסו עשתה את הבדיקה שלה ב־10 בבוקר, ואנה ב־12 בצהריים. למחרת כבר היינו צריכים להיות בטורניר כדורסל לזכר הנופלים ששיחקו בהפועל עפולה.
"זה היה ביקור לא קל בכלל. הן לא מדברות אנגלית, ובבדיקה של אליסו פתאום נתקפתי בבכי. פתאום כעסתי שזה אצלה בבטן ולא אצלי. שהיא שומרת על העובר שלי. הייתי נסערת. בסקירת המערכות של אנה התברר שיש לנו בת.
"הייתי משוכנעת שיהיה לנו בן. הרי מת לי בן. וצריך להיות לי בן במקומו. אחר כך דווקא חשבתי שטוב שזאת בת ולא בן, ולא מעמידים אותי כל הזמן במצב של השוואות לדן".
בסקירת המערכות של אליסו, בתחילת ינואר השנה, חודשיים אחרי הביקור שלהם בטביליסי, התבשרו שיש להם בן. "היינו קצת בהלם", משחזר מוטי. "שאלתי את איילת אם היא מאמינה שעוד מעט יהיו לנו כאן שני תינוקות חדשים. שאחרי חורבן הבית שלנו, נקים בית חדש".
בסוף פברואר הם נסעו שוב לטביליסי, נרגשים, חמישה ימים לפני הלידה המתוכננת של אנה. מאחר שהרופאים העריכו את משקל העובר ביותר מ־4 ק"ג, הוחלט על ניתוח קיסרי.
"היה לנו סוף שבוע מקסים ביחד", מספרת איילת. "היינו רק שנינו, בלי רעש ולחץ מהארץ. בלילה שלפני הלידה, כבר לא ישנתי. היו לי כאבי בטן, כמו צירים ממש. נסענו לבית החולים ונתנו לי להיכנס ולהיות בניתוח הקיסרי. אחרי שהוא הסתיים השכיבו אותי בחדר סמוך, הפשיטו אותי, ושמו עלי את התינוקת שלנו. שוב בכיתי. היה לי קשה להבין שאני שוב אמא, שיש לי תינוקת, כל העצב והשמחה התערבבו ביחד. ערב אחרי הלידה שלה כבר הדלקנו נר לדן, כי זה היה התאריך העברי של יום ההולדת שלו".
הם שכרו דירה בטביליסי, וכשגיתית היתה בת חודש, חזרו איתה לארץ. "פינינו את החדר של דן, והעברנו את הדברים שלו לממ"ד", מספרת איילת. "שמנו בחדר שלו שידה ומיטה לגיתית. היינו צריכים להתרגל מחדש לחתל, להאכיל אותה מבקבוק, להרגיע את הבכי שלה. למזלנו, היא תינוקת מאוד נוחה. מהר מאוד היא ישנה לילה שלם".
במקביל, התקדמה אליסו לקראת לידה. גם לה נקבע ניתוח קיסרי, לאחר שהתברר כי חבל הטבור של העובר כרוך סביב צווארו. לקראת מועד הלידה טסו איילת ומוטי לטביליסי עם גיתית וקרובת משפחה, ושוב שכרו דירה בעיר. הם כבר ידעו שיקראו לבנם נחשון ("חייבים לבוא לבית החולים עם שם, בשביל כל הניירת והביורוקרטיה").
ב־20 ביוני נכנסה אליסו לבית החולים. "הפעם פחדתי, לא רק התרגשתי כמו אצל גיתית", אומרת איילת. "פחדתי שאולי אראה את דן בפנים של נחשון. ופחדתי מזה שאנחנו לא יודעים בכלל מה זה לגדל שני ילדים".
"שכבתי בחדר הסמוך כשמוטי לידי, וחיכינו שיביאו לנו את נחשון. כשהם הניחו אותו על הבטן שלי, קלטתי פתאום שיש לנו שני ילדים. חשבתי על כל מה שעברנו בשנתיים האחרונות, ופתאום לא הייתי בטוחה שעם כל רכבת ההרים הזאת, התאבלנו על דן כמו שצריך.
"אחרי שנחשון היה עלי, הסתכלתי על מוטי ואמרתי לו, 'תגיד, אתה בטוח שהיינו צריכים את זה?' והוא ענה, 'איולה, יהיה בסדר'".
"לגיתית התחברתי יותר מהר. היא היתה הראשונה, ולבד. לנחשון לקח לי יותר זמן להתחבר. הוא בעיקר ישן ובכה, וגיתית היתה צריכה את תשומת הלב שלי. והוא בן. והגיעו המחשבות עם ההשוואות לדן, והייתי צריכה ללמוד לסלק אותן".
עם נחשון וגיתית (אוחזת בידה בדסקית של דן), בגינת השעשועים "פנינת דן", שהקימו לזכרו בכניסה לביתם בעפולה. "מאז שהם נולדו יש אור" // צילום: אפרת אשל
שבוע וחצי אחרי הלידה חזר נחשון לאשפוז בבית החולים. "הוא היה חלש, גילו לו חור בלב והיתה לו צהבת", מספרת איילת. "היו לנו ימים מאוד קשים איתו, המון פחדים וחששות. הרופאים המליצו לנו לעשות בארץ את הניתוח לסגירת החור בלב.
"בינתיים אשפזו אותו בבית חולים אחר, ביחידה לטיפול נמרץ ילדים. רק אני יכולתי להיכנס לבקר אותו, כך נהוג שם, ומוטי היה רוב הזמן עם גיתית בדירה. "רק אחרי חמישה שבועות הוא התאושש קצת, וחזרנו הביתה. בימים הקרובים הוא צריך לעבור בדיקה של קרדיולוג. החור שיש לו בלב עדיין לא נסגר".
גיתית ונחשון דומים חיצונית. גיתית קיבלה את העיניים הכחולות של מוטי. לנחשון גוון אפור כהה, ועור קצת יותר כהה משל אחותו. "הוא מאוד דומה לדן במראה", אומר מוטי, "וגיתית דומה לו באופי.
"ההשוואות בלתי נמנעות. איך דן היה ישן בלילה כשהיה תינוק, ואיך הם. איך דן כל כך אהב לעשות אמבטיה, ואיך גם נחשון אוהב את זה".
איילת מתערבת. "הם לא באו לכאן במקום דן. גם את השמות שלהם בחרנו כך שלא יזכירו את דן. הם בפני עצמם, ואני רוצה שהם יכירו את דן דרכנו, ושהוא יהיה בליבם. שום דבר בעולם לא יחליף את דן. כמוהו לא היה ולא יהיה. הוא היה ילד באמת ייחודי, מוכשר בהכל, סקרן מאוד, שהספיק ב־18 שנים כאילו הוא חי 80 שנה".
שמרתם על קשר עם הפונדקאיות?
איילת: "מייד אחרי הלידה, אליסו נתנה לנו במתנה שתי חליפות שקנתה לנחשון. היא גם הזמינה אותנו ליום ההולדת שלה, שחל שבוע אחרי הלידה, אבל לא יכולנו ללכת כי נחשון אושפז. ביום ההולדת שלנו היא בירכה אותנו בפייסבוק. כשהילדים יגדלו, נרצה שהם יכירו אותן".
עם שובם ארצה, ערכו איילת ומוטי ברית מילה לנחשון ומסיבה לגיתית באולם בעפולה. זה היה אירוע שבו נמהלו ביחד אושר ועצב גדול.
"אני מאוד מתרגשת, והבכי עומד לי בגרון", אמרה לנו איילת באותו יום. "אני מתה מפחד לפני ברית המילה לנחשון, שמחה מאוד וגם כואבת". בפני האורחים היא הקריאה מן הכתב: "שנתיים היינו שקועים בבכי ומספד, ועכשיו אנחנו נדרשים למלא את חיינו גם בשחוק ובריקוד". בני המשפחה והחברים לא יכלו לעצור את הדמעות.
מוטי הסתובב בגאווה כשגיתית על ידיו, ולצווארו הדיסקית של דן. "אני לא נפרד מהדיסקית שלו לרגע", אמר לי. "היא תלויה עלי כל הזמן. אני מאוד שמח עכשיו, ויש לי כל הזמן גם כאב גדול על דן שאיננו".
כשהמוהל ביצע את ברית המילה לנחשון, איילת תפסה מרחק. היא נראתה חיוורת. אחרי שהמוהל סיים, היא עטפה את בנה בנשיקות ובחיבוקים.
שבוע אחרי, בסמיכות זמנים מצמררת, באו מוטי ואיילת, ועימם בני המשפחה והחברים מבית הספר והצבא, לחלקה הצבאית בבית העלמין בעפולה, לאזכרה השנייה לדן. "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק", זה הכיתוב על המצבה. קורין אלאל, שמנצחת על המקהלה של עמותת אור למשפחות, שמוטי שר בה, שרה באזכרה את "אי שם בלב", שיר שדן מאוד אהב ועשה לו עיבודים נוספים.
מוטי התיישב על הספסל שליד הקבר וניגן לו רומנסה ספרדית. איילת וכל הנוכחים לא הפסיקו לבכות. אלאל סיימה בשיר "אין לי ארץ אחרת". משם יצאו כולם לחנוכת גן השעשועים "פנינת דן", בכניסה לבניין שבו מתגוררים מוטי ואיילת.
• • •
אנחנו נפגשים שוב בביתם בעפולה. זאת שעת ערב, גיתית כבר ישנה. נחשון עדיין מתפנק עם איילת, וכשהוא מתחיל לבכות, היא מדברת אליו ברכות. "מה, פרח, מה מפריע לך? תירגע. הכל בסדר". מלטפת את שיערו ומרגיעה אותו. "אתה רואה, היא כבר הלכה לישון בשבע, וזה - עד הבוקר", היא מחייכת בגאווה.
בתוך דקות ספורות נשמע בכי מחדרה של גיתית. "לא ברור לי מה קורה לה היום. מה מציק לה", אומרת איילת וניגשת אליה. מוטי לוקח את נחשון לחדר השינה שלהם ומשכיב אותו בעריסה שלו.
"אח, הוא נאנח כשהוא חוזר, "קצת שקט". הוא מתיישב לאכול את ארוחת הערב, אבל כבר לפני הביס הראשון נראה שלילדים יש תוכניות משלהם לערב הזה.
"אולי זה בגלל האורח?" מוטי מחייך, ושניהם ניגשים להרגיע את גיתית ונחשון. "זה לא קל", אומרת איילת. יש יתרונות בהורות בגיל מאוחר - הניסיון, הבשלות, לא נלחצים מכל בכי. ויש גם קשיים. אני לא בטוחה שיהיה לי כוח פיזי לרוץ איתם לכל מקום ולהשתולל בכל יום שעות בחוץ. גן השעשועים שהקמנו מתחת לבית לזכרו של דן מאוד יעזור לי.
"פונים אלינו לא מעט הורים שמתעניינים בהליך של פונדקאות כמו שאנחנו עשינו. גם הורים שכולים. אני יודעת שהתינוקות שלנו מעניקים כוח והשראה להורים אחרים, אבל חשוב לי להגיד שלא צריך לעשות את זה בכל מחיר. אנחנו החלטנו ללכת על התהליך המורכב הזה כי נשארנו לבד, ורצינו שלא יהיו כאן רק שקט ויגון, אלא גם שמחה וצחוק. אם היו לנו ילדים נוספים, אני לא יודעת אם הייתי הולכת על צעד כזה.
"זה היה תהליך יקר מאוד, שעלה לנו מאות אלפי שקלים והיה כרוך בטלטלה עצומה של רגשות. זה מחיר לא קל. הוצאנו את כל החסכונות שלנו, וקיבלנו גם עזרה מהמשפחות.
"אחרי שהילדים נולדו הבנו שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, וצריך לעשות ויתורים לא פשוטים כדי לגדל אותם כמו שצריך. מוטי היה באמצע קורס טיס אזרחי ונאלץ להפסיק אותו, כי כל המשאבים הכספיים שלנו וכל הזמן הפנוי הולכים עכשיו לתינוקות שלנו.
"כל הזמן עולות לנו שאלות, האם עשינו נכון. בגיל שלנו היינו יכולים אולי לעבור לבית יותר גדול, לנגן יותר, לקחת קורסים שונים שבא לנו לקחת, להחליף מכונית, לנסוע לטיול ארוך בחו"ל. היינו יכולים יותר לישון, לנסוע לחופשות, סתם לנוח. הבנו שזה לא יקרה.
"אבל אין בנו חרטה. יש עייפות וסדר יום תובעני, שמתחיל ב־6 וחצי בבוקר ונמשך עד הערב, ושוב אחריות הורית מלאה על תינוקות קטנים בגילנו הלא צעיר, אבל אנחנו שמחים שהם נולדו לנו.
"הסבתות משני הצדדים עוזרות לנו. לוקחות אותם לפעמים לטייל, ואז אני יכולה קצת לנשום וגם לעשות ארבע מכונות כביסה ברצף ולבשל ולסדר קצת את הבית. אני מרגישה שאין לי מספיק שעות ביממה ואני לא מספיקה כלום. גיתית נכנסה עכשיו למעון, ונחשון עדיין זקוק לי כל הזמן. אני מרגישה שהוא היה מוכן לחזור עכשיו לרחם".
מוטי נראה עייף. "ביום שישי האחרון לא רציתי ללכת לעבודה. הרגשתי עצב וגעגוע גדול לדן. ואני חושב, מה יהיה כשהילדים יגדלו ויראו אותי פתאום עצוב, בוכה? מה הם ירגישו? איך אתמודד עם זה? אני גם יודע שבעתיד נעשה שימוש בזרע של דן. זה יגיע, ונהיה סבא וסבתא של הילד שייוולד מזרעו".
כבר שעת לילה מאוחרת, והוא פורש לישון. רוצה לנצל את שעות השקט, עד שאחד הקטנים יעיר אותו.
איילת ניגשת לחדר ומביטה בתינוקות שלה ברֹוך. "חברה אמרה לי שנחשון וגיתית זה בראשי תיבות נ"ג, נס גדול. הם באמת אושר גדול ואור בבית. ויש רגעים שקשה לי. רגעים שאני חושבת על דן, ואיך הוא היה עם גיתית ונחשון. הוא בטח היה מחקה אותם ומשתולל איתם בלי הפסקה".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו