פעם, בימים של ערוץ אחד, ערב שבת היה אחת המשבצות הנצפות בטלוויזיה. אחרי ארוחת שישי עם כל המשפחה, עם ישראל היה מתיישב מול המרקע וצופה בחדשות, מקטר על הפוליטיקאים, על המצב ועל "מה יהיה" - וממתין בסבלנות למנת הבידור השבועית: "סיבה למסיבה" עם רבקה מיכאלי, "ממני" עם מני פאר ו"סופסופ" עם גבי גזית היו בכל בית בישראל, ואירחו את מיטב האמנים והמרואיינים של אותו שבוע. מדובר היה בתמהיל שהוא קצת מהכל - אם תרצו פורמט טלוויזיוני של מוספי סוף השבוע: ראיון עם פוליטיקאי, הופעה של זמר, ראיון עם שחקן או במאי או סופר, ופינות קבועות כמו הפינה הזכורה לטובה של שלמה ניצן. נווווו?
אבל מאז עברו הרבה שנים. ערוצי טלוויזיה חדשים עלו והבחירה של הצופים היא לא מוגבלת. לא בכדי, עם עליית ערוץ 2 חלה נסיגה במספר הצופים בתוכניות האירוח של שישי, וכל ניסיון להביא רייטינג בדרכים כאלה ואחרות נכשל. המשבצת המבוקשת כל כך הפכה להיות הצוק שממנו קופצים מנחי הטלוויזיה לתהום השיכחה. כמובן שזה קשור גם בדברים אחרים, כמו תרבות הבילוי שהתפתחה בארץ, אבל במונחים של טלוויזיה - שישי שהיה איננו עוד.
ולכן זה לא מפתיע שהזכייניות והערוצים השונים לא ממש מתאמצים להביא את המספרים שהיו בעבר. אולי מבחינתם מדובר בקרב אבוד. יוצא מכלל זה הוא שי שטרן, שבשנים האחרונות הפך לאורח קבוע בערב שבת מייד אחרי החדשות עם תוכניתו "שי בשידור", המשודרת בערוץ 10.
לכאורה לא מדובר בפורמט חדש או במשהו שלא ראינו קודם: פאנל של אורחים שכל אחד מהם רוצה לקדם משהו, פינות קבועות וכתבות חוץ בענייני היום, אבל מזווית צינית וביקורתית.
בתוכנית ששודרה בשישי התארחו אצל שי שרון טייכר, נגה ניר נאמן, דנה סמו ומשה מזרחי. שי מלהטט בין האורחים עם שאלות שהן קצת עליהם וקצת הרמה לכתבה הבאה שהוא עומד לשדר, ונדמה שמשהו בעריכה לא תמיד זורם כמו שצריך והדילוג בין המרואיינים נועד יותר לשרת את האייטם הבא ופחות כדי לשמוע מה באמת יש להם להגיד.
יש שתי פינות קבועות בתוכנית: זאת של אבי נוסבאום, "הפרשן לעניינים מסובכים" - פינה קלילה שבה נוסבאום מגלה לצופים בכל שבוע עד כמה עקומה התנהלותם של נבחרי ציבור ובכירים בשירות הציבורי (גילוי נאות: נוסבאום כותב ב"ישראל היום" במוסף "שישבת"). השבוע בדק נוסבאום כמה ימים בפועל עובדים הח"כים ומי מהם שיאני היציאות לחו"ל. את הפינה השנייה מגישה הדר לוי, וגם היא מדברת על ענייני השבוע - אך בצורה פחות מוצלחת בעיניי מנוסבאום.
כתבות החוץ של שטרן הן מגרש המשחקים שהוא כנראה הכי אוהב. הוא מוצא מרואיינים ומדובב אותם, מבלי שהם שמים לב לכך שהוא ציני והם חלק מהבדיחה. כך היה לדוגמה בכתבה על רמלה (השוק של רמלה הוא כמו של ברצלונה), וסנה, מגדת העתידות הנצחית, שבחנה הפעם את עתיד פרשות נתניהו כפי שהתגלה בקלפים.
"שי בשידור" היא לא צפיית חובה, אבל היא קלילה ולא מחייבת. אם גם אתם פותחים טלוויזיה בשישי אחרי הארוחה כדי לקטר קצת על פוליטיקאים ועל "מה יהיה" - זוהי ללא ספק האופציה הטובה ביותר כיום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו