גם אחרי ששומעים את סיפורה של אפרת מימון, קשה להאמין שהאישה הצעירה, בעלת המראה המטופח ושמחת החיים הכובשת, מנהלת כבר שנים מלחמה עיקשת על החיים. בעבר לחמה על חיי ילדיה, היום היא נלחמת על חייה שלה. וגם ברגעים הכי קשים, והיו לא מעט כאלה, היא לא איבדה את האמונה בטוב. לא ויתרה על הצורך מעורר ההשראה לפעול למען עצמה ולמען אחרים.
כבר שלוש שנים שאפרת (42) נלחמת בסרטן שד, שנמצא כעת בשלב הגרורתי. בעלה שאול (42), שהולך איתה כבר 20 שנה, הוא צלם אירועים במקצועו. בנם רועי נפטר ממחלה גנטית נדירה בגיל 4. טוהר (7), שנולדה לאחר מותו, חלתה גם היא במחלה, אך חייה ניצלו בזכות הערנות של אמה, והיא סובלת עד היום מבעיות בריאותיות; והבת שליו (16) עולה לכיתה י"א.
הם גרים בנתניה. אפרת, שלא מצאה באזור מגוריה מרכז תמיכה לנשים שמתמודדות עם הסרטן, החליטה להקים אחד כזה. היא ייסדה במו ידיה את מרכז לא"ה (להחלמה, אהבה, העצמה), תחת חסות החברה למתנ"סים, והפעילות החברתית שהיא מקיימת בו - התמיכה שהיא נותנת ומקבלת - ממלאת את חייה במשמעות ומאפשרת לה להמשיך ולהתמודד באומץ עם הכאב, עם הטיפולים, עם נשירת השיער ובגידת הגוף, ועם המחשבות על העתיד לבוא.
"מכל מה שעבר עלי ועל המשפחה שלי הבנתי שהכל ארעי וחולף. שלכל בן אדם נקבע מלמעלה יום הולדתו ויום מותו, ושעלינו בלבד מוטלת המשימה להפוך את זה למשהו טוב יותר בשבילנו. הגוף הזמני שלי חולה, אבל כל סביבת החיים שלי בריאה. אני מתמודדת עם הפחדים, מרשה לעצמי לבכות, לצעוק, לשחרר, ובעיקר חיה את הכאן ועכשיו".
• • •
בנה רועי נולד ב־2004, לאחר היריון תקין. כשהיה בן ארבעה חודשים הבחינה אפרת שהוא לא מניע את הגפיים. בבית החולים גילו שהמערכת החיסונית שלו תוקפת את מערכת העצבים.
"מבחינה קוגניטיבית הוא היה ילד חכם ומעלה. מבחינה קלינית כל התקף כזה הוביל לסימני שיתוק, שההחלמה מהם היתה ארוכה, ותמיד נשאר אחריהם נזק בלתי הפיך. הוא אובחן בטעות כחולה ב־CIDP, מחלה אוטואימונית ולא גנטית, שבה מערכת החיסון תוקפת את מערכת העצבים בעקבות וירוס או חיידק".
אחותו, שליו, מתבגרת יפה, עם שיער משי ארוך ועיני ענבר בורקות, מספרת על הזיכרונות שלה מאחיה, שהיה קטן ממנה בשלוש שנים. "היינו משחקים בפלייסטיישן החדש שאבא קנה. רועי היה מחייך כל כך הרבה, שלא האמנתי שיתגלגל למקום כזה".
ארבעה ימים אחרי שחגגו לרועי יום הולדת 4 בגן, הוא חלה בדלקת ריאות קשה, ואפרת הזעיקה אמבולנס: "בדרך לבית החולים החזקתי אותו על הידיים. בזמן שעדכנתי את הפרמדיק ברקע הרפואי שלו, הבחנתי פתאום שהוא לא נושם. עשו לו מייד ניסיון החייאה. כשהגענו לבית החולים מאיר בכפר סבא, הכניסו אותו לחדר הטראומה וכיסו אותו בשמיכה. לשאול בעלי היה קשה לראות את זה, כי רועי שנא להתכסות.
"אני ראיתי את הנשמה של רועי, והיה חשוב לי לדבר אליו, להגיד לו מה אני מרגישה. הזעקנו את המשפחה לבית החולים, וכולם עמדו מחוץ לחדר. הם ביקשו מהעובדת הסוציאלית להיכנס לחדר. אמרתי לה: 'בתנאי שלא יבכו'.
"הדבר היחיד שאני מודה עליו הוא שהוא החזיר את נשמתו כשהוא חבוק בידיים שלי. לא היתה לי הכרת תודה גדולה יותר מזו. מבחינתי, כל מצב אחר היה בלתי נסלח.
רועי ז"ל. נלחם על חייו
"ארבע שנים דאגתי לו וטיפלתי בו מסביב לשעון, כל רגע, כל דקה, ופתאום נוצר בתוכי חור גדול. עם תום השבעה, כשהמנחמים כבר הלכו, שאלתי את עצמי, 'רגע, מה אני עושה עכשיו עם עצמי? ובבית יש לי עוד ילדה קטנה בת 7.
"ניסיתי להגיד לעצמי שהכל לטובה, אבל איזו טובה יכולה להיות כשהבן שלך חולה? איזו טובה זאת כשהוא נלחם על חייו? כשאת, כאמא, כבולה ולא יכולה להושיע?
"לאט לאט הבנתי שרועי במותו ציווה חיים. לטוהר, ולילדים האחרים שנולדו אחריו וחלו באותה מחלה נדירה שהתגלתה בזכותו. הבנתי שבמסע שעברתי, קיבלתי כל מיני מתנות והנחיות בדרך".
למשל?
"אחרי שרועי נקבר, הייתי באה אליו מדי שבוע לבית העלמין, יושבת ליד חלקת הקבר שלו, שאני ושליו בחרנו, עם הרכבת הצבעונית שהוא אהב ושהנחנו על המצבה. זה היה המקום שהרגשתי בו הכי בטוחה, שם סיפרתי לרועי הכל. הוא היה היחיד ששיתפתי אותו בהכל. לשאול היה קשה מדי לשמוע, ואני רציתי לשתף רק את רועי.
"גם כשטוהר חלתה ומצבה היה ממש קשה, הלכתי אליו. פתאום ראיתי חיזיון, שבו אני פוקדת שתי מצבות. זה טלטל אותי כל כך. יחד עם זאת, הבנתי לראשונה שהגיע הזמן לשחרר את רועי. אני ממש זוכרת את הרגע שאמרתי לעצמי, 'לא יכול להיות שמשהו כזה יתגלה לי ואני אשאר אדישה'".
• • •
טוהר נולדה ב־2010, שנתיים אחרי מותו של רועי. במשך שמונה חודשים התפתחה באופן תקין, אפילו התחילה לזחול, "עד שיום אחד שמתי אותה על הבטן, ופתאום הבחנתי שהיא לא מצליחה לזחול", משחזרת אפרת את הרגע המצמרר, שבו הבינה שהטרגדיה מתדפקת על דלתה בפעם השנייה.
"מייד הבנתי שמשהו פה לא בסדר. רצתי איתה מייד לתל השומר. כל הדרך התפללתי שזה לא מה שקרה לאח שלה. אני זוכרת שהתקשרתי לרופאה הנוירולוגית מהדרך, והמשפט הראשון שהיא אמרה היה, 'אני לא מאמינה שזה יכול לקרות שוב'.
"בשלב הזה הבנו שהאבחון של רועי היה שגוי, ושלטוהר יש בדיוק מה שהיה לו. זה היה שוק טוטאלי. לא האמנו שיכול להיות שאלוהים מביא לנו את זה שוב. זאת היתה הפעם הראשונה שבה שאלתי 'למה?'
"מפה התחיל המרוץ אחרי אבחון וטיפול. בתל השומר שמענו שמעבירים ממצאים לחוות דעתה של פרופ' אורלי אל פלג, מנהלת המחלקה לגנטיקה ומחלות מטבוליות בהדסה בירושלים, והחלטנו לפנות אליה. כשהגענו אליה, היא אמרה שהיא כבר מכירה את כל החומר בעל פה.
"היא עשתה לטוהר בדיקות דם גנטיות ושלחה אותן לסין, שם סורקים את כל הגנים שיש בהם מוטציה, כדי למצוא את המוטציה האחת שגורמת למחלה. אחר כך לקחו את הדנ"א של טוהר והשוו אותו לזה של רועי, שהבדיקות שלו היו במאגרים, ולזה של שליו.
"חיכינו כמעט שנה לתוצאות, עד שיום אחד נחתה באימייל שלי הודעה מפרופ' אל פלג, שבה היתה מילה אחת: 'מצאתי'. הייתי בחנות נעליים כשקראתי את האימייל. התיישבתי מייד על כיסא, כי רעדו לי הרגליים. הייתי סקפטית. אמרתי לעצמי, אוקיי, סבבה, מצאו. אולי זה יעזור לדורות הבאים. אבל אותי עניין איך להציל את הילדה שלי".
מימין: שליו, טוהר ואפרת. "לאט לאט הבנתי שרועי במותו ציווה חיים. לטוהר, ולילדים האחרים שחלו במחלה"
השוואה של בדיקות הדנ"א התקינות של שליו עם אלו של רועי ושל טוהר גילתה שטוהר סובלת ממוטציה באחד הגֶנים, CD59 - שממנה סבל גם רועי. עד אז, לא נתקלו בארץ במחלה הזאת. פרופ' אל פלג פנתה לפרופ' דרור מבורך מהדסה עין כרם, והוא גילה שהתופעות שקרו לילדים זהות לאלו שהתגלו אצל חולי PNH, מחלה גנטית נרכשת, נדירה ומסכנת חיים, שבבסיסה הרס של כדוריות הדם האדומות.
לימים, הציעה אפרת שיקראו למחלה על שם רועי, כי בזכותו ובזכות שליו התגלתה המחלה, ובהמשך נמצאה לה תרופה ניסיונית, שהצילה את חייה של טוהר.
• • •
בפברואר 2012 לקתה טוהר בת השנתיים בדלקת ריאות קשה ואושפזה במחלקה לטיפול נמרץ בתל השומר. "רגע לפני ששמו אותה בהנשמה היתה לי נקודת שבירה, שבה עשיתי דיל עם הקב"ה. אמרתי לו, 'אנחנו כהורים עשינו הכל כדי להציל את הילדה הקטנה שלנו. אם אתה באמת 'אבא שלה', במקום שבו אני מרימה ידיים ולא יכולה להתמודד עם המצב, תעשה לנו נס. בתמורה אני אפרסם את הנס שעשית איתנו'.
"בדיוק באותו רגע יצא הרופא ועדכן אותנו שהם עשו ניסיון נוסף, וטוהר לא זקוקה להנשמה. זה היה הרגע שבו ידעתי שהקב"ה יציל לנו את הילדה".
כשלושה חודשים לאחר מכן החלה טוהר לקבל תרופה ניסיונית, שהצילה את חייה. "התחושה היתה שהיא נולדה מחדש. לאט לאט התחלנו לראות שיפור בטונוס של השרירים, וזה היה כל כך מרגש. ועדיין, היו התקפים בודדים, שהצריכו גיחות חוזרות לטיפול נמרץ".
היום טוהר בת 7 וסובלת מפגיעה במערכת העצבית בכפות הרגליים, שגורמת לבעיה בהליכה ומצריכה טיפולי פיזיותרפיה רבים, מעקב של אורתופד ושל נוירולוג ועירוי תרופתי לווריד, שהיא מקבלת אחת לשבועיים בקופת חולים. "זה לכל החיים", אומרת מימון כשהיא מלטפת את שיערה החלק של הילדה, שמתכרבלת עליה בפינוק.
למרות שהיא לא עצמאית ונעזרת בסייעת בבית הספר, טוהר משתוללת בבית כמו הוריקן קטן, מלא שמחת חיים. מתנדבת בטבעיות להראות לי איך היא הולכת ופוערת עיניים ענקיות כשאני מודה שאני לא מכירה את האביזר האורתופדי שמקבע לה את הרגל כמו מגף.
"אחרי שטוהר החלימה, הרגשתי שאני צריכה להחזיר חוב לקב"ה", ממשיכה אפרת בעיניים נוצצות. "שאול רצה משהו צנוע בבית הכנסת. לי היה ברור שאני רוצה לחגוג את הנס שקרה לנו במסיבת הודיה גדולה, מול כמה שיותר אנשים. שנה שלמה הייתי קמה באמצע הלילה ומדמיינת איך הילדה נכנסת לאולם, איזו מוזיקה תהיה, כותבת רעיונות שצצו לי בראש בתוך מחברת".
"אמא, את זוכרת איך תפרנו שמלות לאירוע?" שואלת שליו בחיוך כובש, ואפרת עונה: "ברור שאני זוכרת. עשינו חתיכת דיאטה לכבוד זה". אני מביטה בשלושתן צוחקות, וברור לי שהרגע הקסום הזה לא נדיר.
מסיבת ההודיה נערכה בספטמבר 2014. "הקרנו שם קליפ עם השיר 'אל תהיי עצובה' של פאר טסי", מספרת אפרת, ואז היא ושליו, בתזמון מופלא, מתחילות לשיר ביחד. "אל תהיי עצובה אמא, תני לו ללכת / תני לו לפרוס את כנפיו וכמו ציפור לעוף למרחב". הקול הערב של האם ובתה, כמו המילים שנדמה שנכתבו במיוחד עבורן, מרטיטים את הלב.
כ־300 איש נכחו באירוע, בהם גם הרופאים שליוו את טוהר מתחילת דרכה. "למחרת, תוך כדי שכולם מתקשרים אלי ושולחים הודעות נלהבות בעקבות המסיבה, אני מקבלת טלפון נוסף", אומרת אפרת ולא עוצרת את שטף הדברים.
"זה היה כירורג השד, שאמר שאני צריכה לבוא אליו בדחיפות, כי הגיעו התשובות של הממוגרפיה. עשיתי את הממוגרפיה ארבעה ימים לפני האירוע בגלל הגוש שגיליתי בשד, אבל בלהט האירוע בכלל לא הקדשתי מחשבה לבדיקה ולתוצאותיה.
"רק כשהייתי אצל הרופא, הוא אמר שיש לי סרטן. הפעם לא שאלתי 'למה'. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היתה שהעיתוי היה מתוזמן. שהקב"ה נתן לי לסיים את המסיבה בשלווה ובשמחה לפני שהכניס אותי למסע חדש, שממנו יצמחו לי דברים טובים. לא בכיתי. לא פחדתי".
• • •
למחרת ההודעה הקשה, יצאה המשפחה לחופשה שתוכננה מראש בקפריסין. "זה היה האוויר לנשימה, לפני שצללנו למסע הטיפולים. אחר כך באו ימים של הרבה חסד. הייתי מוקפת בהמון אהבה ותמיכה מצד שאול, מצד הבנות, מצד המשפחות שלנו. איתם ועם החברות שלי ידעתי שאין לי סיכוי ליפול לרגע. הרגשתי שבורכתי.
"ואז הגיעו הטיפולים. שמונה סדרות של כימו, ונשירת השיער. וההתמודדות עם מראה לא נשי כל כך. פתאום אני כבר לא מכירה את עצמי ויזואלית, והחיים מחייבים אותי ללמוד לבקש עזרה, ללמוד להתמודד עם הבגידה של הגוף.
"אחרי זה כריתת השד. השחזור. ההקרנות. סדרה של 38 הקרנות. וכל החששות שנלווים לפני, ובדרך, ואחרי. יום יום. ולמדנו איך לעשות מהלימון לימונדה".
ושוב הן צוחקות, האם ובתה הבכורה, מספרות בעיניים בוהקות איך עיכלו את הכאב הגדול ההוא וניצחו אותו.
אפרת: "על החתך בחזה אמרתי, 'איזה מגניב, ניתוח בחינם. במקום לשלם 40 אלף שקלים להרמת חזה'. אפילו על השיער שנשר למדתי לצחוק, לברך על הפאה עם השיער החלק. וזה מאוד איחד אותנו וקירב בין האנשים שנשארו לצידי".
שליו: "כשאמא חלתה הייתי בכיתה ח', בכיתת מצוינות מדעית טכנולוגית", אומרת שליו בקול רך. אמא אמרה, 'עכשיו אני פחות יכולה לשים עלייך עין. תנסי לקחת את עצמך בידיים', ולקחתי את עצמי בידיים. כשהגיעו התוצאות, התביישתי מאוד בסרטן. את לא מתארת לך כמה. אחרי הסיפור עם טוהר, אמרתי לאמא, 'מה, שוב?'
"לאט לאט התחלתי להבין שכל הדברים שקורים לנו בבית פתחו לי דלתות לחיים, ואם לא הייתי עוברת אותם, אני לא יודעת אם הייתי כזאת בוגרת, עם ראייה שונה מהחברות שלי. תמיד שואלים אותי, 'איך את כזאת שמחה כל הזמן, כזאת אנרגטית על הבוקר?' אני מרגישה שזאת מתנה".
אני שואלת את אפרת על רגעי שבירה, והיא נוברת בזיכרונה. לא יכול להיות שלא היו, אני אומרת, והיא עונה שאולי היה רגע אחד כזה לפני שנתיים, "כששליו היתה בת 14 וחצי, והיה לה מאוד קשה לראות אותי בלי הפאה".
"זה היה בסלון עם החברות שלך", נזכרת שליו. "את היית עם הפאה, ואני הצטרפתי אליכן, צחקנו ועשינו קליפים עם כובעים וכל מיני אביזרים. היתה מוזיקת ראפ ברקע וצילמנו את עצמנו בווידאו, בכל מיני שיגועים וצחוקים".
"החברות הורידו לי את הפאה והעבירו אותה ביניהן", ממשיכה אפרת, "ובפעם הראשונה, שליו ראתה אותי קירחת. היא צרחה באימה ופשוט ברחה משם. הסתגרה בחדר".
"לא הפסקתי לבכות", אומרת שליו. "זו הפעם הראשונה שהבנתי שאמא חולה. עד אז ידענו רק שאחרי שאמא חוזרת מטיפולים, היא מותשת למשך שלושה־ארבעה ימים, וצריכים לתת לה לנוח. ככה ביום־יום לא הרגשנו את המחלה. אמא עשתה הכל כדי להראות שהיא שמחה".
"באמת הייתי שמחה", אפרת מחייכת. "והיה חשוב לי שהבית יהיה שמח. נורמלי. בשליטה. אחרי הערב ההוא דיברתי עם שליו על הפאה, הסברתי לה שלא נוח לי להסתובב איתה כל הזמן. סיכמנו שלפחות בבית אני אסתובב עם בנדנות צבעוניות. וכך היה".
עם חברות, אחרי הכימו הראשון. "פתאום אני כבר לא מכירה את עצמי ויזואלית, והחיים מחייבים ללמוד להתמודד עם הבגידה של הגוף"
רק ליד רועי, בבית הקברות, היא הרשתה לעצמה להתפרק. "הבנות מעולם לא ראו אותי בוכה. תרגמתי את הבכי לחולשה, ולא רציתי להיות במקום החלש. חשבתי שחולשה לא תוביל אותי למקום טוב ומצמיח, והפכתי לקונטרול פריק. היום אני יודעת שבכי זו לא חולשה, אלא עיבוד של רגשות שהדחקתי, שלא התמודדתי מולם".
מה היה הקושי הכי גדול שלך?
"לראות את הפחד בעיניים של שאול, שהיה רגיל לראות אותי בתור החזקה, זאת שמנהלת את העניינים. פתאום, בפעם הראשונה, הוא היה צריך להיות החזק בשביל שנינו, וזה היה מקום חדש שלא הכרנו. אבל צלחנו את זה ביחד. למדנו ביחד את המחלה, ודרכה, את הגוף שלי. הצלחנו לבנות ביחד משהו מאוד לא מובן מאליו".
• • •
מתוך המשבר וההלם, מצאה אפרת את השליחות שלה. "קיבלתי החלטה שהחיים שלי לא ייסבו סביב המחלה, ונוצר בי צורך לפגוש נשים כמוני, שמשלימות עם המחלה אבל לא מתעסקות בה יותר מדי. נמאס לי שהכל סובב תמיד סביב המחלה, הרגשתי שאני נחנקת. חיפשתי מרכז תמיכה ליד הבית, שייתן קצת אוויר לנפש שלי.
"באגודה למלחמה בסרטן אמרו לי שיש רק קבוצת תמיכה שנפגשת פעם בחודש, ובה כל אחת מספרת על ההתמודדות שלה עם המחלה. הדבר האחרון שחיפשתי זה לשמוע את הצרות שלי או של האחרות. רציתי רק אנרגיות חיוביות.
"ביררתי בעמותות אחרות, ולא מצאתי מה שאני מחפשת. במשך כמה ימים הסתובבתי מתוסכלת. קבעתי פגישה עם עובדת סוציאלית ועם מנהלת סניף נתניה של האגודה למלחמה בסרטן. הצעתי להן להשתמש בי כמשאב אנושי להקמה ולתפעול של מרכז שייתן מענה לנשים כמוני.
"אמרתי להן, 'יש לכן תקציבים גדולים, למה אתן לא עושות פעילויות שבועיות לרווחת המחלימות? איך זה שאין לכן מאגר של נשים מחלימות? פעם בשנה הם עושים אירוע גדול, שההכנסות שלו הן ממכירת כרטיסים, והאבסורד הוא שגם הנשים החולות או המחלימות צריכות לשלם כרטיס. מילא משלמות, אבל גם הכסף שנכנס מהתרומות - לא הולך לבנות בכלל.
"אמרתי להן 'בואו נגייס מתנדבים', אמרו לי 'אי אפשר מתנדבים'. רציתי לארגן יום כיף, אמרו 'אי אפשר'. המשפט שחזר שוב ושוב היה 'האגודה לא תאשר'. זה פשוט שיגע אותי.
"ביציאה מהפגישה איתן היה ברור לי שאני עושה את זה גם בלעדיהן. כך הגעתי לפגישה עם לירז ישעיהו פרץ, מנהלת מתנ"ס קריית השרון, שגייסה את סמדר אלפסה, שאחראית על תרבות ואירועים בחברה הארצית למתנ"סים. זו היתה הפעם הראשונה שבה אני והמיזם שלי קיבלנו לא רק בית חם, אלא גם חיבוק ענק, תומך ומגבה.
"אחרי כמה פגישות התברר ששנתיים לפני כן לירז איבדה את אמהּ לאה בגלל הסרטן. משהו בשם שלה התחבר לי מייד. אמרתי שעם ההסכמה שלה או בלעדיה - זה השם שאתן למרכז שלי".
בשנת 2015 חנכה אפרת במתנ"ס השכונתי בקריית השרון בנתניה את מרכז לא"ה - מרכז תמיכה לנשים המתמודדות עם מחלת הסרטן, ובו סדנאות, חוגים והרצאות. רק לאחרונה ציינו 60 נשות המרכז, עם כ־100 נשים חולות ומחלימות מרחבי הארץ, שנתיים לפעילותו של המרכז ביום כיף, שבו הכריזה אפרת על פתיחת שלושה מרכזים נוספים - באשקלון, בקריות ובטבריה.
"זה מפעל של אישה אחת עם כוח מדהים של מנהיגות, שסוחפת אחריה כל כך הרבה אנשים", אומרת לירז ישעיהו פרץ בגאווה, ואפרת מחייכת בצניעות. "הכל בא מההתמודדות האישית".
מהאגודה למלחמה בסרטן נמסר בתגובה: "אנו מאחלים לאפרת רפואה שלמה ורק בריאות. האגודה פועלת הודות לתרומות הציבור וללא מימון מתקציב משרד ממשלתי. יש לנו פעילויות רבות יומיות, שבועיות וחודשיות ללא תשלום, לחולים ולמחלימים, על פי הצורך והביקוש בכל רחבי הארץ - בהן קבוצות תמיכה, יוגה, פעילויות פנאי וכיף וימי עיון לחולים ולבני זוגם. באגודה פעילים כ-3,500 מתנדבים ב-70 סניפים בארץ, ביניהם מאות נשים מתנדבות שהתמודדו עם סרטן השד ומעניקות תמיכה צמודה ללא תשלום לחולות החדשות, במסגרת הפרויקט הארצי יד להחלמה. אירועי התרמה כמו האירוע בנתניה מיועדים לציבור הרחב, ומחיר הכרטיס הוא תרומה לאגודה למלחמה בסרטן".
• • •
בספטמבר 2015, לאחר שנת מחלה, חזרה אפרת לעבוד בסמינר הקיבוצים, הפעם לא בהנהלת החשבונות שבה עבדה עד אז. "עם המחלה הבנתי שאני רוצה תפקיד אחר, והציעו לי להיות האחראית על האירועים. פשוט פרחתי בתפקיד החדש". לרגע אחד נראה היה שלצד העשייה המוצלחת, יש גם סיפור של החלמה, עד שבוקר אחד היא קמה עם כאבי גב עזים. "אחרי שבוע של בדיקות התברר שהסרטן התגעגע אלי וחזר בצורה אגרסיבית, עם התפשטות בעצמות.
"לאחיות שלי נתתי בדיוק יום אחד להיות עם פרצוף של תשעה באב. מהחברות שלי ביקשתי בפירוש שמי שבאה עם פרצוף הליצן העצוב, שלא תיכנס אלי הביתה. הפחדים והחששות הם די נורמליים, אבל לא רציתי את האנרגיה הזו. הייתי צריכה סביבי הרבה אנרגיות טובות.
"ארבעה חודשים שכבתי על הספה בסלון, עם כאבים חזקים, נתמכת בסובבים אותי. כשכבר הצלחתי ללכת, לרוב מעדתי. באחת הפעמים התכוונתי להתיישב על הספה, נפלתי על כתף ימין ושברתי אותה. היא לא התאחתה עד היום.
"התחלתי לשבת על כיסא גלגלים, סבלתי מכאבים עצומים. עם כל שינוי של תנוחה הרגשתי שחרב מונחת לי בריאות. בתקופה ההיא הבנתי שאם אין שמחה, הנפש נפגעת. הבנתי עד כמה השמחה חשובה לריפוי, ושרק באמצעותה אוכל לרפא את עצמי".
שליו: "כשאמא סיפרה שהסרטן חזר, היו לי דמעות בעיניים. שאלתי אותה אם זה גנטי, ובלב הרגעתי את עצמי ואמרתי, 'די, די', והכנתי לה ולי ארוחת ערב. יש בי אמונה שאם אראה הכל בטוב, הכל יהיה בסדר, גם כשהדברים לא כל כך בסדר".
פרופ' אורלי אל פלג // צילום: דוברות הדסה
היום אפרת בתהליכי החלמה, כדי לנסות ולחזור לשגרת החיים ולעבודה. "אני מחוברת לחבריי לעבודה בכל נימי נפשי, והם דואגים להשאיר אותי בעניינים. לפני שלושה חודשים התחלתי לעשות יוגה ופעילות מתונה כמו הליכה, פעילות בונה עצם. הקשישים בשיעור חושבים בכל פעם שטעיתי בקבוצה.
"אני נמצאת בשגרת חיים של מעקבים, שבודקים שהמצב לא יחמיר, ושלא יהיה יותר גרוע. בניגוד לעבר, היום אני הרבה יותר מפוכחת, ערנית ושותפה לריפוי שלי. וזה המסר שאני מעבירה לאחרות, וגם לטוהר. היא פייטרית. אם היתה מוותרת לעצמה, היא לא היתה מגיעה למה שהגיעה.
"אני, לעומתה, לא הייתי כזאת, אבל למדתי להיות כזאת. בחיים את לומדת לפעמים שלסמוך על הרופאים, לצערי, יכול לגרום להחמרה במחלה שלך. אם הייתי עוברת פט סי.טי ולא סי.טי רגיל, כמו שחייב הפרוטוקול של בית החולים, היו מגלים אצלי את הגרורות.
"אז למדתי את הלקח, והפכתי להיות אקטיבית בתהליך הריפוי. לקחתי אחריות על הגוף שלי - מהמקום הטוב והנקי, לא ממקום של מסכנוּת או מרמור. אני לא מחפשת אשמים. לא מתעסקת בשאלה למה זה קרה לי.
"אצלנו בבית הסרטן הוא לא משהו שמנתחים אותו. זו שגרת חיים".
מדברים על המוות?
"את הרופאה שלי לא שאלתי על המוות, כי זה לא עניין אותי. למה לי להתנהל לפי מה שהיא אומרת? כשעשיתי את הביופסיה, הרופא הסביר לי את תהליך הבדיקה ותוצאותיו. בסוף הוא שאל אם יש משהו שאני רוצה לשאול אותו. אמרתי שלא. הוא שאל אותי באופן ישיר, 'את רוצה לדעת אם את עומדת למות?' עניתי שלא.
"אני רואה את עצמי כחולה גרורתית. ככה אני יכולה לדמיין את עצמי רואה את הילדות שלי גדלות, מובילה אותן לחופה. עם זה אני בהחלט יכולה לחיות. כל הגדרה אחרת היא קשה".
עם המשפחה את מדברת על זה?
"לא. כשחליתי והבנתי שזה גרורתי, ולא חשוב כמה שנים נשארו לי לחיות, המחשבות הראשונות שצפו היו שכל מה שקורה עכשיו - הם יזכרו. דמיינתי את ההלוויה שלי ואת ההספד שאני כותבת לעצמי. שאלתי את עצמי שאלות בנוסח 'מה יזכרו מהחוויות המשותפות שלנו'. פתאום הבנתי שזו יכולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה, ולמדתי איך לשחרר את המחשבות מייד כשהן צצות".
איך?
"הנה, את יושבת מולי עכשיו ומראיינת אותי לכתבה. אני יכולה לומר לעצמי, 'הנה, נשאר משהו ממני, כתבה שהילדים והמשפחה יוכלו לשמור'. אבל אני מייד מזהה את המחשבה, ותוך כדי מורה לה להתרחק ממני ומהראש שלי. הכל במדיטציות, דמיון מודרך, מחשבה חיובית.
"הגוף שלי מצליח לרפא את עצמו גם בעזרת פעילות גופנית. קרן אור ואהבה הן כלי ריפוי מדיטטיביים, שמסירים ממני הרבה מחסומים מהעבר. לשמחתי אני ורבלית, אחת שנפתחת ומשתפת חברות, וזה עוזר. אני לא מתביישת במחלה. המחלה היא לא משהו שבחרתי בו. זה משהו שנכפה עלי".
nitzi@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו